עיקרי התחקיר של אירועי בארי ב-7 באוקטובר, תחקיר שאותו הוביל האלוף (מיל') מיקי אדלשטיין, יוצרים תמונה מבהילה של קריסת מערכות. היא כל כך טוטאלית, שלמרות שאין בה אלא אישוש של מה שכבר תואר וסופר בתשעת החודשים שחלפו מאז, הקריאה בדברים – שבאורח בלתי נמנע מציפה לתודעה את התמונות והקולות שזרמו אליה באותו יום שחור בטלוויזיה וברשתות החברתיות – מעוררת תחושה קשה של זעם וחוסר אונים.
בניגוד למה שמשדרים לנו מאז בחלק מאותם כלי תקשורת, חשוב להיצמד לרגשות האלה ולא להדחיק אותם. חשוב במיוחד לאחוז בהם לנוכח הנרטיב של "שגינו, התאוששנו, אנחנו מצליחים", שמנסים הצבא ורוב הדוברים באולפנים לייצר מאז 8 באוקטובר. קריסת מערכות כזו אינה נקודתית; התאוששות ממנה לא תהיה עד שצה"ל והציבור הישראלי יכירו בכך. ההכרה הזו אינה "שנאת הצבא" או חבלה במאמץ המלחמתי, אלא להיפך: בלעדיה לא יהיה תיקון.
אילוסטרציה שמציגה את מהלך הקרב בקיבוץ בארי
(צילום: דובר צה"ל )
קודם לתחקיר, מילה על החוקר: מיקי אדלשטיין הוא לא רק קצין מנוסה ומוערך, אלא גם ישר כסרגל. אני מכיר אותו שנים, וזכורה לי שיחה איתו על תפקודו כמפקד חטיבת הנח"ל במלחמת לבנון השנייה. הוא היה נוקב וחסר רחמים כלפי עצמו, ועמד בפירוט על טעויות וכשלי חשיבה, באירוע מזערי בחשיבותו ביחס לאירועי 7 באוקטובר. רק קצין כזה, רק גישה כזו, יוכלו להתחיל לרפא את שבר האמון האדיר בין הציבור הישראלי לבין הצבא. עד היום לא ראינו גישה דומה מהרוב המכריע של האחראים למחדל השבת השחורה. לכן, ויגידו הדוברים באולפנים מה שיגידו, גם הריפוי – החיוני כל כך לקראת הימים שיבואו – לא רק שלא התחיל, אלא שהוא קשה יותר להשגה מיום ליום.
שבע שעות בלי צה"ל
השורה התחתונה הנוראה ביותר בעיניי בהירה לגמרי: הסיבה היחידה שבארי לא הייתה ניר עוז, שם נרצחו ונחטפו רבע מאנשי הקיבוץ מבלי שנורתה ירייה אחת על ידי חיילי צה"ל, היא רק העובדה ש-340 מחבלי הנוחבה בבארי לא עשו מה שעשו חבריהם בניר עוז, ולא פנו בצהריים ללא פגע חזרה לעזה, עם שללם המחריד. לפי התחקיר, אגב, כל 32 החטופים מן הקיבוץ כבר היו בעזה זמן רב לפני שכוח צה"לי משמעותי כלשהו נכנס לקיבוץ.
עד 13:30, שבע שעות איומות של רצח וחטיפה, עמדו מולם רק גיבורי כיתת הכוננות של הקיבוץ. מיטב היחידות של צה"ל פעלו בחוסר מקצועיות ובהיסוס, פיקוד ושליטה לא היו כלל בנמצא, וב-13:30 נכחו בשטח הקיבוץ הגדול ביותר באזור 26 חיילי צה"ל בלבד. זה נתון בלתי נתפס.
תוכנית ההגנה של פיקוד הדרום לא ראויה לשם הזה. חייליו המעטים של המוצב שכונה "מגן בארי" היו עסוקים מהבוקר במלחמה על חייהם שלהם, ולכן לא היו יכולים להגן כלל על בארי
תוכנית ההגנה של פיקוד הדרום לא ראויה לשם הזה. חייליו המעטים של המוצב שכונה "מגן בארי" היו עסוקים מהבוקר במלחמה על חייהם שלהם, ולכן לא היו יכולים להגן כלל על בארי. לא הייתה תוכנית שייעדה יחידות ספציפיות ליישובים ספציפיים במקרה חירום, והלוחמים הרבים שזרמו לדרום פשוט לא ידעו מה לעשות. אוגדת עזה הוכרעה בתוך פחות משעה; מפקדות החטיבות המרחביות שותקו.
איפה היה פיקוד דרום?
איפה היה פיקוד הדרום, שבניגוד לאוגדת עזה לא היה תחת מתקפה? איפה הייתה חטיבת המבצעים, מערכת העצבים המרכזית של הפיקוד והשליטה בצה"ל? גופי השליטה המרכזית אינם מופיעים כלל בחלקי התחקיר של אדלשטיין שפורסמו, כי במידה שהיו קיימים, זה לא ניכר בשום פעולה בשטח. הם לא היו תחת אש, צה"ל כולו היה לפקודתם, אבל הם לא תפקדו כלל. רק בשעה מאוחרת אחר הצהריים מונה מפקד בכיר, תא"ל ברק חירם, לפקד על אירועי בארי. עבור הרוב המכריע של ההרוגים והחטופים, זה היה חצי יום מאוחר מדי.
הקריסה של מערכת הביטחון באותו היום היא תלת-קומתית: קרסה מערכת המודיעין המפוארת, שמתחת לאפה נבנתה התקפה בהשתתפות אלפי מחבלים והיא לא התריעה; קרסה ההגנה הפיקודית, המשימה הראשונה במעלה של הצבא בגזרה, שנשענה על משאלות לב ("תהיה רק חדירה מקומית"), ושכחה מוסכמות יסוד שלפיהן קו ההגנה תמיד ייפרץ ויש להיות מוכנים לתרחיש מחמיר; וקרסה יכולת התגובה של צבא ענק ומצויד, שלא הצליח במשך חצי יממה להכניס סדר כוח פלוגתי לתוך קיבוץ כבוש. מחדל מלחמת יום הכיפורים מחוויר ביחס לזה, הן בעוצמת הכשל והן בתוצאה.
כאמור, כל זה ידוע לנו כבר תשעה חודשים, אבל בתגובתו לתחקיר טרח הרמטכ"ל הרצי הלוי לציין כי זהו רק תחקיר ראשון, ו"בסופו של הליך התחקור שיאפשר גיבוש תמונה מלאה של האירועים, יתקבלו החלטות וייגזרו משמעויות מלבד המסקנות המבצעיות שיוטמעו בטווח הזמנים המיידי". להלן פירוש רש"י לג'יבריש הצה"לי: מי שמחכה למיצוי האחריות הפיקודית על הכישלון החמור ביותר בתולדות הצבא, שיחכה לסוף התחקיר האחרון על היישוב האחרון והמוצב האחרון והנגדת האחרונה ב-8200 שקראה "זאב, זאב", והסבירו לה שזה אפילו לא כלב. זו בעיניי קריסה רביעית, הפעם של האתוס שבלעדיו אין לצבא זכות קיום ויכולת תפקוד.
ועדה שתגיד מה שכולם יודעים
שר הביטחון יואב גלנט קרא להקמת ועדת חקירה ממלכתית, ומיד פרצה המהומה הקבועה בסוגיית "ביבי/לא ביבי". לא צריך ועדת חקירה ממלכתית, שתיקח שנים ותספר לנו מה שאנחנו כבר יודעים. כל ה-7 באוקטובר הוא בארי פי עשרה (במספר ההרוגים) ופי מאה (בעוצמת הכישלון). צריך דרג מדיני, כולל נתניהו וגלנט עצמו, ודרג פיקודי שיודעים מה זו אחריות ומממשים אותה. בלי זה לא יהיו ריפוי, שיקום ומוכנות למלחמה. בלי זה, כולנו תושבי בארי ב-12:00: נואשים, מתחבאים, חסרי הגנה.
עפר שלח הוא חוקר בכיר במכון למחקרי ביטחון לאומי
