בשולי הסכסוך הרוסי-אוקראיני קיבל משרד החוץ הישראלי החלטה לקחת צד בנושא שולי אך לא לחלוטין בלתי-חשוב. אנשי המשרד והעומד בראשו יאיר לפיד ממשיכים לקרוא לאחת הערים הגדולות באוקראינה, לביב, דווקא בשמה מתקופת ברה"מ ופולין, לבוב, וזאת חרף בקשות מפורשות מצד משרד החוץ האוקראיני לחדול מכך. הפרסומים הרשמיים של משרד החוץ הישראלי על אודות העברת השגרירות מקייב משתמשים אך ורק בשם הזה - לבוב.
אי-המוכנות של הגוף האמון על הדיפלומטיה בישראל לקבל את זה שיש למדינות ריבוניות זכות להחליט איך יקראו לערים שלהן מפתיעה דווקא לאור העובדה שישראל מצויה בסכסוך ששמות של מקומות הם חלק בלתי נפרד ממנו. אסתכן בניחוש שאם משרד החוץ של מדינה זרה יתחיל פתאום להשתמש בשמות שלא נוחים לנו – נגיד, "אל קודס" במקום ירושלים - למשרד החוץ יהיה הרבה מה להגיד בנושא.
אבל רגע, אתם עשויים להגיד, "לבוב" זה השם שהשתרש בעברית. למעשה, זה בדיוק מה שאמרו לי במשרד החוץ כשפניתי בעניין. תגובתם הרשמית היא ש"לבוב הוא שמה של העיר בשפה העברית. כידוע, שמות ערים בעולם משתנות משפה לשפה. כך גם ערי מדינת ישראל מקבלות שמות שונים בשפות שונות (כפי שירושלים היא יירוסלים ברוסית/אוקראינית)".
ואכן, בהיותה עיר שבה חיה קהילה יהודית גדולה היא מוזכרת כך בספרות בעברית וביידיש. בשואה היה בה גטו שמוזכר ביד ושם כ"גטו לבוב" וכך גם מלמדים עליו במערכת החינוך הישראלית. אין ספק, השם אכן השתרש, ולא רק בגלל ההיסטוריה, אלא גם כי רוב רובם של העולים מאוקראינה, גם מהעיר עצמה, הם דוברי רוסית. עבורם, השם "לביב" הוא שם חצי-זר.
ב-2005 ביקשה גיאורגיה לקרוא לה כך ולא בשמה מהתקופה הסובייטית, גרוזיה. מומבאי בהודו הייתה בומביי. סין כפתה על העולם את השימוש בשם בייג'ינג במקום פקין, ובארץ נצרת עילית הפכה לנוף הגליל
רק שההיסטוריה מלאה במקרים שבמסגרתם שונו שמות גיאוגרפיים בשם הדיפלומטיה וההכרה בריבונות. לצד דוגמאות מפורסמות מההיסטוריה הרחוקה, כמו הפיכת קונסטנטינופול לאיסטנבול, רוב הסיכויים שגם בימי חייכם התרגלתם לשינויים מהסוג הזה. ב-2005 ביקשה גיאורגיה מישראל באופן רשמי דרך השגרירות שלה לקרוא לה כך ולא בשמה מהתקופה הסובייטית, גרוזיה. עד 1995, מומבאי בהודו הייתה בומביי. בשנות ה-80 החלה סין לכפות על מדינות העולם את השימוש בשם בייג'ינג במקום השם פקין. וזה קורה לא רק בחו"ל, כפי שיעידו בעיר שהפכה מנצרת עילית לנוף הגליל.
אפשר להניח שעבור רוב הישראלים, השינויים האלה היו באופן משמעותי יותר קלים מהשינוי שאוקראינה מבקשת. רק שהקושי שלנו הוא לא פרמטר לגיטימי. האם זה הגיוני לשלול את הזכות של מדינה להחליט איך קוראים לחלקים ממנה כי זה דורש מאיתנו להתאמץ?
לסוגייה הזו יש פן נוסף שאליו צריך להתייחס: התבטאויותיו של נשיא רוסיה ולדימיר פוטין, האוחז בעמדה עקבית ששוללת את הלגיטימיות של אוקראינה כמדינה ושל הלאום האוקראיני. הטענה שלו, שאותה הביע כמה פעמים, כולל בנאומו לאומה הרוסית השבוע, גורסת שמדובר בתוצר של טעות היסטורית מימי ברית המועצות. פוטין רואה באוקראינה חלק בלתי נפרד מרוסיה. לפי הגישה הזו, ועל רקע האיום שהיא מהווה על אוקראינה כמדינה, לכל נקיטת עמדה דיפלומטית ישראלית בקשר ללאומיות אוקראינית - גם זו הטריוויאלית ביותר - יש משמעות הצהרתית.
דניס ויטצ'בסקיאז נכון, לישראל כמדינה יהודית יש היסטוריה מסובכת עם הלאומיות האוקראינית. או, ליתר דיוק, עם הלאומנות האוקראינית שתדלקה את הלאומיות. גם בלביב עצמה, ניתן להניח שהיו כמה וכמה משפחות יהודיות שהחליטו להגר כאשר ב-1991 התחילו שמות הרחובות להשתנות ורחוב השלום הפך לרחוב סטפן בנדרה. משפחתי הייתה אחת מאלה שעבורן הגלוריפיקציה של בנדרה - לאומן אוקראיני שהיה מוכן לשתף פעולה עם כל אחד, כולל הנאצים, כדי לשחרר את המדינה מהשלטון הסובייטי - הייתה איתות שאולי הגיע הזמן לעלות לארץ.
אבל אוקראינה בשנת 2022 היא מדינה עם נשיא יהודי, שגם אחד מראשי ממשלה האחרונים היה יהודי, והיא נמצאת במאבק שבו ישראל קרובה אליה הרבה יותר מאשר ליריבתה, לפחות מבחינה אידאולוגית. לא צריך למחוק את ההיסטוריה, אבל בהחלט אפשר להסתכל על אוקראינה המודרנית ולהחליט ששווה לכבד את רצונותיה. גם אם זה בדבר פעוט כמו החלפת האות וי"ו באות יו"ד בשמות של כמה מהערים שלה.
- דניס ויטצ'בסקי הוא עיתונאי יליד לביב
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
