טעם ראשון של בית
זו הפעם הראשונה מאז החזרה מהשבי שאני אוכלת אוכל של בית. אחד הקשיים בשבי היה החוסר במזון. היו ימים של רעב קיצוני, ומקרים שאכלתי פעם ביומיים. בקושי היו מים לשתות. גם כשהייתי אוכלת, זה היה חתיכת פיתה יבשה עם זעתר. גם לא היה חשמל והלילות היו קרים.
מה שהעביר לי את הזמן בשבי היו המחשבות על איך אני חוזרת הביתה, ואמא מקלחת אותי, עוטפת אותי, עוזרת לי, מלבישה אותי. שם הייתי לגמרי לבד. כל הזמן רק חשבתי איך אמא מטפלת בי.
חולצת השבת השחורה שלי
הדלקת נרות חנוכה עם משפחה וחברים. זו הפעם הראשונה שאני פוגשת את החברים, ניצולי נובה, ששרדו את השבת השחורה. עם החולצה הזאת נחטפתי. 55 יום שמרתי אותה, כי זה היה הזיכרון היחיד שלי מהבית. לא ידעתי מתי אני אחזור, ואם בכלל אני אחזור. הייתי מריחה את החולצה עם שאריות הבושם שלי, ונחנקת מגעגוע. הורידו לי שם עם קאטר את העגילים, את השרשראות, את העגיל בטבור ואת הנזם. אפילו את הציפורניים הורידו לי עם קאטר. כל מה שנשאר לי זו החולצה. הייתי מחביאה אותה בכיס כשהעבירו אותי ממקום למקום. ביום של הדלקת הנרות - בלי שאפילו כיבסתי אותה - בחרתי ללבוש את החולצה הזאת, כשהיא עדיין מגואלת בדם. זה היה סוג של ניצחון בשבילי. אבל זה לא ניצחון שלם. למרות החזרה הביתה, הקושי הוא עצום. העובדה שנשארו שם חטופים לא נותנת לי מנוח, ואני כואבת את כאבם. אני לא מצליחה להשלים עם העובדה שאני בבית, כי בראש אני עדיין בעזה. המראות, הקושי, כל אלו נותרו בי. ספק אם ייעלמו אי פעם.
פרויקט התיעוד המלא והתמונות של החזרה לחיים של מייה שם – מחר במוסף "7 ימים" של "ידיעות אחרונות"
מייה שם פוגשת את אמה לראשונה
