לרשימת סיפורי ההישרדות הבלתי נתפסים ממתקפת הטרור מצטרפת היום (ב') עדותה של קמיל בת ה-31, מטפלת מהפיליפינים, שיחד עם המטופלת בת ה-95 שלה ניצה חפץ הסתגרה בממ"ד בקיבוץ נירים למשך יותר מ-10 שעות, והצליחה לשכנע מחבל שפרץ למקום לקחת כסף ורכוש ולא לרצוח אותן. שתיהן שרדו את התופת, ובימים האחרונים הצליחו בני משפחתה של חפץ לחגוג לה יום הולדת 95 בבית האבות "מגדל נופים" בירושלים.
קמיל, שעובדת בישראל 5 שנים, מתוכן 4 שנים ו-8 חודשים אצל ניצה, מספרת על הבהלה של בוקר 7 באוקטובר, כשהאזעקה נשמעה ורקטות החלו ליפול ברחבי הקיבוץ: "זה היה מפחיד מאוד. ניצה באה לממ"ד וסגרתי אותנו בתוכו, אבל הפיצוצים נעשו חזקים יותר, ולפני 8:00 בבוקר התחלתי לשמוע אנשים מסתובבים סביב הבית, ואז גם בתוכו. חשבתי שאלה חיילים, אבל עבדתי בעבר בדובאי והבנתי פתאום שאני שומעת ערבית. הם דיברו בצורה אגרסיבית מאוד, ואז הבנתי שאלה לא חיילים".
קמיל מספרת שניסתה ללא הצלחה לסגור את חלון הממ"ד, ואז מצאה עצמה מול המחבלים. "הם היו המון, והייתי בטוחה שהם ירצחו אותנו. נעמדתי ואמרתי לאחד מהם 'שלום אדוני', ואז הוא שאל אותי 'איפה הכסף?'. ניצה התעוררה ורצתה להתנגד, ואז הוא התחיל לצעוק עליה. נבהלתי, אמרתי לה 'ניצה, בבקשה שקט', והסתכלתי עליו. ראיתי שהוא נעשה עצבני ודאגתי עוד יותר. אמרתי לו 'בבקשה אדוני, היא מבוגרת ולא מבינה כלום, בבקשה אל תעשה כלום'".
לדברי קמיל, מכיוון שיומיים אחר כך הייתה אמורה לטוס לפיליפינים וכבר הספיקה לארוז את כל הציוד, היה לה כסף מוכן. "פתחתי את הארנק שלי ואמרתי לו לקחת את כל מה שהיה לי, 1,500 שקל, רק כדי להציל את עצמי ואת ניצה. הראיתי לו את כרטיס הטיסה וביקשתי שרק אותו לא ייקח". אחר כך שאל אותה המחבל אם יש עוד כסף במקום, והסתובב בבית כשהיא הולכת אחריו. הוא לקח גם את הטלפון הסלולרי שלה, מסוג סמסונג, ולבסוף הסתלק.
"אחר כך חיכיתי עוד שעתיים וחצי עד שהצבא הגיע", מספרת קמיל, "כל הזמן ישבתי עם ניצה, היינו מחובקות, ודאגתי לה. ביטלתי את הטיסה, כי אני מרגישה שאני לא יכולה לעזוב אותה, אני מרגישה שהיא החברה הכי טובה שלי. היא סומכת עליי ואני סומכת עליה. אני מרגישה שזה נס שנשארתי בחיים. אמרתי לאמא שלי שאני עומדת למות, וביקשתי ממנה שתשלח לי תמונה של הבן שלי כי הרגשתי שאני לא אצא מזה בחיים. זה היה ממש נס. הבטחתי לניצה לא לעזוב אותה עד שהיא תמות, ורק אחר כך לנסוע הביתה".
בתה של ניצה, יעל אריאלי בת ה-74, חברת קיבוץ שער הגולן, מספרת שאמה חיה בקיבוץ נירים זה יותר מ-70 שנה, ושקמיל היא עבור המשפחה כמו מלאך טוב. "היא עוזרת לה, מלווה אותה וקוראת לה בעצמה 'אמא'". היא מספרת שבבוקר של 7 באוקטובר קמיל תקשרה עם המשפחה דרך קבוצת הווטסאפ המשפחתית. "די מהר הבנו שזה לא עוד אירוע, כי מחבלים חמושים מסתובבים בקיבוץ. קמיל תקשרה איתנו, אבל החלטתי כמה שפחות לבלבל להן את המוח כי הן היו מאוד לחוצות ומפוחדות".
יעל מספרת שהדאגה שלה הייתה נתונה למתרחש בארבעה בתים בקיבוץ: אמה והמטפלת בבית אחד; אחיה של יעל, אשתו ונכדיהם בבית אחר; ובני משפחה אחרים בשני בתים נוספים. "הבנתי שבעצם קמיל הצילה את אמא שלי ואת עצמה בזכות הכסף שחסכה. קמיל היא גיבורה אמיתית, ובזכות התושייה שלה אמא שלי בחיים".
