כוונת האוצר לפתוח את השוק לייבוא היא איתות לסכנה הגדולה שמרחפת מעל מדינתנו - מסירת התשתיות הקיומיות שלנו לידיים זרות. אין כאן ויכוח על הצורך להפחית את העלות של הפירות והירקות לכלל אזרחי המדינה, יש כאן זעקה על הסכנה האדירה של ערעור היציבות והאחיזה של החקלאים הישראלים באדמתם, אדמתנו.
פתיחת שווקים היא דבר לגיטימי, צמצום העלות של הפרי והירק היא מבורכת, אך נטישת החקלאים והחקלאות בדרך עשויה להיות גזרת שמד על מדינתנו הקטנה בשני מובנים עיקריים. הראשון - ביכולת להיות בלתי תלויים בביטחון המזון שלנו. ישנן דוגמאות רעות מאוד סביבנו, כמו בלבנון, על איך נראית מדינה שלא יודעת לייצר לעצמה תשתיות מזון. זה לא דמיוני, זאת מציאות של רעב במרחק אפס מאיתנו.
המובן השני הוא חשיבות שמירת אדמות הלאום בשגשוג כלכלי וכעתודה לכל מטרה שנבחר לטובת הדורות הבאים. מדינת ישראל כבר הוכיחה שאין לה שום גורם רשותי או אכיפתי שיודע להבטיח משילות בשטחים הפתוחים למעט החקלאים ונטיעת יערות. אם לא רוצים לשפוך את המפעל הציוני עם רפורמת חוק ההסדרים, טוב יעשו אם יגדירו את החקלאים כמפעל חיוני-קיומי למדינת ישראל ולעתידו של העם היהודי ויבנו מודל תמיכה-ישירה שיבטיח שהם ובניהם ימשיכו במפעל החקלאות שהתחילו אבות אבותיהם.
אם בשווייץ, שלא יודעת מלחמות כבר 400 שנים, יודעים להטיס מסוקים עמוסי מים כדי להשקות את הפרות המגינות על הגבול השווייצרי בהרי-האלפים, מצופה מהעם ששב לארצו אחרי 2,000 שנות ניתוק מאדמתו להרחיק לכת הרבה יותר בשמירת עתודות הקרקע ועצמאות המזון שלו לדורות הבאים.
יואל זילברמן הוא מייסד ומנכ"ל "השומר החדש"
