רק דמיון קלוש נותר בין מרכיביה של מדינת ישראל ביום הכרזת העצמאות לבין מרכיביה ערב ההפיכה המשפטית. כמו עוגה שנוספו לה מרכיבים ותפחה וגלשה מעבר למידות הכלי שבו היא נאפתה, כך צמחה החברה הישראלית, וכעת דרוש קונדיטור בעל סכין חד על מנת להחזירה למה שהתכוונה להיות. בנקודות הבאות אנסה לאפיין את מרכיבי העוגה, ואחר כך לתת לסכין הקונדיטור לעשות את הנדרש.
מצרכי היסוד
1. הקמת המדינה ומעמדה קשורים להסכמה שבאה לידי ביטוי בהחלטות חבר הלאומים והאומות המאוחדות שהתבססו על הקשר ההיסטורי של עם ישראל לארץ ישראל, על הקשר של הדת היהודית ומאמיניה לארץ ישראל, ועל ההגירה הציונית לארץ, שכללה רכישת אדמות, התיישבות, הקמת מוסדות לאומיים וכוח מגן.
2. ההחלטות הבינלאומיות לא מנעו את הפלישה הערבית בניסיון להכחיד את המדינה היהודית, והיו אלה ההתיישבות וכוח המגן שהיוו את הבסיס שאפשר את עמידתם, כמו גם את קליטתם של פליטי השואה מאמצע שנות ה-40, ובהמשך את קליטתם של היהודים מארצות ערב והאסלאם שנאלצו להימלט מהן.
3. מגילת העצמאות, שחוברה ונחתמה על ידי חברי מועצת העם ערב הכרזת המדינה, גילמה את הערכים המשותפים של תושבי הארץ כפי שיוצגו במועצת העם: מפא"י ומפ"ם, המזרחי והפועל המזרחי, אגודת ישראל ופועלי אגודת ישראל, הרוויזיוניסטים, הקומוניסטים ונציג הספרדים. זהו מסמך העקרונות שעל פיו התנהלה המדינה ושהיווה בסיס לחוקי יסוד ולהכרעות שיפוטיות בהמשך – למרות פערים שנתגלו בין הצדדים המקוריים והחדשים.
תפיחת המרכיבים
4. בתום מלחמת העצמאות נותרו במדינת ישראל מאות אלפי ערבים שהיו לאזרחי המדינה. ערב המלחמה ובעקבותיה גורשו מאות אלפים מיהודי ארצות ערב והיגרו לכאן, ונמשכה זרימת מאות אלפי העקורים מאירופה. בהמשך שנותיה התקיימה עלייה רחבת ממדים, למשל מיליון עולים ממדינות ברה"מ לשעבר. הקבוצות הללו לא השפיעו על קביעת ערכי מגילת העצמאות, וכל אחת מהן התעצבה בדרכה.
5. הערבים אזרחי ישראל עברו במהלך השנים מהפכים רבים. בשנותיה הראשונות של המדינה הם היו נתונים תחת משטר צבאי ולאחר מכן זכו לשוויון זכויות פורמלי. המגע עם אחיהם בשטחים אחרי 1967 חידש את זהותם הלאומית כפלסטינים, ועם הימשכות מצב השליטה הישראלית בשטחים התפתחה בקרבם זהות נפרדת: בצד דרישה להקמתה של מדינה פלסטינית, הם דורשים לעצמם שוויון מוחלט בישראל כ"מדינת כל אזרחיה". בצד אוכלוסייה ערבית שהשתלבה בחיי הכלכלה ובמידת מה אף בחיי התרבות בישראל, קיימים בקרבם גורמים שמגלים עוינות כלפי האוכלוסייה היהודית, ובחלקם יצרו לעצמם טריטוריות כמעט אוטונומית ואלימות כגון בפזורה הבדואית בנגב ובמוקדי הפשיעה הלאומנית בגליל.
רוב המפלגות הערביות לא מקבלות את מדינת ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי, עמדה המוצגת בגלוי בכנסת. בצידן קיימת תנועה איסלמית חוץ-פרלמנטרית שהפלג הצפוני שלה שולל מכל מכל את קיומה של מדינת ישראל. מספרם של הערבים אזרחי ישראל הינו יותר ממיליון וחצי נפש (18% מאזרחי המדינה), ועוד 370 אלף תושבי מזרח ירושלים (יחד – 21% מתושבי המדינה), אך מעורבותם בנושאים פנימיים שאינם עוסקים במעמדם הלאומי ובסוגייה הפלסטינית היא מינימלית, וכך גם שילובם במפלגות הלא-ערביות (למעט הדרוזים).
6. האוכלוסייה היהודית מארצות ערב והאסלאם נקלטה על ידי ממסד שהיה אשכנזי ברובו, ויחסו אליה היה מפלה. זאת גם בשל הושבתה לאורך הגבולות ובפריפריה בתנאים קשים (דבר שבמידה מסוימת נעשה אחרי קום המדינה גם לעולים ממדינות מזרח אירופה). השתלבותם של עולים אלה בממסד, באקדמיה ואף בכלכלה התנהל באיטיות – עקב מצב של "חבר מביא חבר", העדפת יוצאי אותה ארץ בממסד (האשכנזי ברובו) ועקב תנאי פתיחה פחות טובים הן מבחינת ההשכלה והן מבחינה גיאוגרפית. היום מספרם ניכר בצמרת הכלכלית, הצבאית ואף הפוליטית. דורות של השתלבות הקהו את עוקצו של העלבון, אך תחושות הניכור של חלקם קיימות – ומשפיעות בין השאר על עמדות ושיוכים פוליטיים.
7. האוכלוסייה החרדית גדלה בהתמדה בשל ילודה גבוהה במיוחד, שמרה על היבדלות משאר אוכלוסיות המדינה תוך היסגרות בשכונות חרדיות וקיום מסגרות לימוד עצמאיות. ההיבדלות ניכרת בעיקר באי הגיוס לצה"ל, כאשר הפטור שהעניק בן גוריון לכ-400 תלמידי ישיבה הפך למערך השתמטות רחב היקף הכולל כ-70 אלף בחורי ישיבות בגיל גיוס, ומכיוון שיציאתם לשוק העבודה תחייב את גיוסם, מספר דומה ממשיך בלימודים כאברכים ב"כוללים" גם בהיותם בעלי משפחות. רבים מהם חיים חיי עוני בדירות קטנות כאשר רק נשותיהם עובדות. הדבר נכון בעיקרו גם לגבי החרדים הספרדים, אם כי בשיעור נמוך יותר.
מנהיגי הפלגים החרדיים מאוחדים בהתנגדותם לגיוס לצה"ל, בדרישתם לחינוך עצמאי (ללא לימודי ליבה), בניסיונותיהם לקבל מהמדינה הטבות שונות עקב מצבם הכלכלי ובניסיון לכפות נורמות דתיות על כלל התושבים. אף שאינן ציוניות, המפלגות הללו – ובעיקר ש"ס - חברו זה מכבר למפלגות הימין (לליכוד) ומחזקות את האגפים הימניים בממשלה ובכנסת. בבחירות לכנסת הם זכו יחד בכ-14% מהקולות.
8. מפלגות הימין הדתי הקיצוני ("החרד"לים") צמחו בעיקר על רקע ההתיישבות ביהודה ושומרון תוך פיתוח עמדות נוקשות ביחס לשלמות הארץ וההתיישבות בגדה, וכן ביחס לערבים – הן תושבי השטחים והן תושבי ואזרחי ישראל. ראשיהן משמיעים גם הם הצהרות המתפרשות כנכונות לכפייה דתית ואף להשלטת שלטון ההלכה. בבחירות האחרונות הן זכו בכ-11% של קולות הבוחרים. מנגד, במפה הפוליטית הנוכחית, אין ביטוי לדתיים הלאומיים המתונים.
מה נותר מהעוגה המקורית
9. בהינתן שרבע מהאוכלוסייה הם חרדים וחרד"לים, וכחמישית הם ערבים, הרי שהשמאל הציוני, המרכז והימין המתון – אשכנזים ומזרחים, חילונים ודתיים-מתונים גם יחד – המשקפים בהווייתם ובערכיהם את רוח מגילת העצמאות, מהווים רק מעט יותר ממחצית מתושבי המדינה. לא מדובר בגוף אחיד שכן הפערים בין השמאל והמרכז (האשכנזיים ברובם) לבין חלקים בימין המתון (כגון מצביעי הליכוד מהפריפריה) ניכרים ברבות מתפיסותיהם החברתיות, הכלכליות והמדיניות.
אולם אין מדובר בפערים גדולים והעמדות לא מאפיינות בבירור אוכלוסייה ספציפית: למשל, נטייה ימנית-ביטחונית-ניצית ניתן לראות בקרב מזרחים וגם בקרב יוצאי ברה"מ לשעבר, ועמדות חברתיות סוציאליסטיות קיימות בקרב מפלגות השמאל ה"אשכנזיות" בעיקרן כמו גם בקרב פעילים מזרחיים. בקרב מזרחים רבים המוצא אינו משחק תפקיד בכל האמור לעמדות ולהשתייכות הפוליטית, אך יחד עם זאת, תחושת הקיפוח שנותרה אצל אחרים גורמת להטיה בנושאים העומדים על הפרק. למשל, בניסיון לשנות את פניה החוקתיות של מדינת ישראל, שמקבלת פן של לחימה בשלטון האליטות. ועדיין, גוש ציוני ליברלי מתון (אשכנזי וספרדי, חילוני ודתי-מתון) מהווה יותר ממחצית תושבי המדינה – ובא לידי ביטוי בהפגנות הנוכחיות.
10. היכולת לגשר על הפערים האידיאולוגיים בין הגוש הציוני-ליברלי הזה לבין האזרחים הערבים, החרדים והחרד"לים, היא נמוכה: בקרב חלק מהערבים, הניכור מהמדינה מתבטא בסגירות, לעיתים בפשיעה לאומנית, רובם אינם מעורבים בהגנה על המדינה ובתרומה לה ומזדהים באופן מלא עם הפלסטינים.
בקרב החרדים בולטת השתמטות רחבת היקף משירות צבאי ולאומי, אי-מעורבות בחיים הכלכליים, סגירות לימודית, וניסיונות למצות את משאבי המדינה מבלי לצאת לעבודה. בקרבם ובקרב החרד"לים ניכר רצון לכפות את אורחות החיים שלהם על שאר אזרחי המדינה בשורת חוקים שהם מכינים בימים אלה. בקרב החרד"לים ניכר רצון לבצע פעולות (הכשרת מאחזים ובנייה) שיסכלו את אפשרות חלוקת הארץ – בניגוד לכוונתם של השמאל, המרכז, חלקים בימין המתון, וכלל מדינות העולם והחלטות האו"ם.
מכיוון שמדובר בציבורים גדלים והולכים, הם יהוו בתוך שנים לא רבות את רוב אוכלוסיית המדינה ויוכלו להביא במהירות את הקץ על המדינה הציונית בעלת האופי הליברלי והדמוקרטי, כפי שעיצבו מייסדיה במגילת העצמאות.
החיתוכים הדרושים לשיבה למקור
על מנת למנוע את הקץ המתואר כאן, הכרחי איחוד בין השמאל הציוני, המרכז והימין המתון על בסיס העקרונות של מדינה ציונית, דמוקרטית וליברלית (חילונית בעיקרה, המאפשרת חופש דת מלא). בהיות עקרונות אלה מקובלים על רוב האוכלוסייה, איחוד של כוחות אלה הוא אקט דמוקרטי, ובמסגרתו גם נקיטת מהלכים שיוכלו לבלום ולהפוך את המגמה שבמסגרתה החרדים, החרד"לים והערבים הופכים לרוב במדינת ישראל.
הדבר אפשרי בכמה תסריטים – החל מהתעשתות של בנימין נתניהו מכאן ומפלגות המרכז מכאן, וחבירתם יחד במחיר הוצאתם של החרד"לים מהקואליציה ושיתוק כוחם של החרדים; דרך הידברות נרחבת (שאפשרית גם אחרי ראשית החקיקה), התעשתות של ח"כים בליכוד, נבצרות של נתניהו, ועד למרי אזרחי שיסכל את ההליכים המתרגשים עלינו. ככל שהדבר לא יסתייע, המפורט מטה עשוי וצריך להיות תוכנית הפעולה של הממשלה הבאה, אחרי הבחירות הבאות, בהנחה שהציבור יתפכח וגם מנהיגי המרכז לא יחזרו על הטעויות שהביאו לשלטון ה"ימין על מלא" פלוס חרדים. הפעולות שיידרשו על ידי איחוד כוחות "החלו"ץ" (חילונים, ליברלים וציונים) הללו על מנת "להחזיר עטרה ליושנה" הם:
א. עקרונות מגילת העצמאות. העקרונות של מדינת לאום יהודית "המושתתת על יסודות החירות, הצדק והשלום, מקיימת שוויון זכויות חברתי ומדיני לאזרחיה בלי הבדל דת גזע ומין, מבטיחה חופש דת, מצפון, לשון, חינוך ותרבות" - כפי שמופיעים במגילת העצמאות, יעוגנו כעקרונות חוקתיים שינחו את התנהלותה של המדינה. בסמכותה יהיה לנקוט צעדים שיבטיחו את קיומם של עקרונות אלה, לרבות צעדים שיבטיחו את קיומו של צבא שיגן על מדינת הלאום היהודית, משטרה שתגן על האוכלוסייה ועל העקרונות הליברליים הללו מפני מי שיבקשו לפגוע בהם, וחוקי כלכלה וחברה שיבטיחו שהכול נוטלים חלק בנטל.
ב. תרומה שווה. במסגרת זו, חוק גיוס חובה יחול על כל בני ובנות ה-18 במדינה, ויומר אך ורק בשירות לאומי, שיאפשר לאוכלוסיות שהצבא יוותר עליהן להחליף את השירות הצבאי בשירות לאומי בתנאים דומים. צעירים ערבים יחויבו בשירות לאומי בלבד. עשרות אלפי משרתי השירות הלאומי יהוו תרומה מכרעת למוסדות הבריאות והסיעוד, למערכת החינוך ולמשק בכללותו. משתמטים משירות צבאי או לאומי לא יוכלו בהמשך חייהם לקבל כל הנחה בשכר לימוד, בארנונה, במסים ועוד. תעודת יוצא צבא או יוצא שירות לאומי תהווה תנאי לקבלת כל הקצבה והנחה מכל מוסד ממשלתי, עירוני ואקדמי.
ג. עילויים. רק במקרים בודדים של עילויים בתחומי ספורט, תרבות, ואקדמיה תאופשר דחיית שירות לטובת המשך אימון או השלמת לימודים, לפי קריטריונים שיקבע הצבא יחד עם משרד הביטחון ומשרד החינוך והתרבות, דוגמת העתודה האקדמית. לא יתאפשרו לימודים בישיבות שאינם לטובת שירות צבאי או אזרחי בתומם, ומיועדים לעילויים בתחומם. יש לדחות כל טענה לכך שלימוד תורה שומר על מדינת ישראל, או שלימוד תורה דוחה עבודה. מדובר באמונות שווא שאינן קיימות בשום קהילה יהודית בחו"ל וכל מטרתן השתמטות שהמדינה לא יכולה לאפשר לעצמה.
ד. צמצום התמיכה בילודה. כמדינה מהצפופות בעולם, ושחלק ניכר מהמשפחות מרובות הילדים שבה (החרדיות והבדואיות) אינן נוטלות חלק פעיל בכלכלתה, המדינה תתקצב אך ורק שני ילדים למשפחה. לא יינתנו קצבאות ביטוח לאומי מהילד השלישי ואילך ולא יינתנו כל הנחות במוסדות הלימוד למשפחות מהילד השלישי ואילך (צעד זה יופעל מול המשפחות הצעירות ולא בדיעבד).
ה. הפרדת הדת מהמדינה. לא יועברו תקציבי מדינה לבניית מוסדות דת או תחזוקתם, לא יוקצו מבנים לצורך מוסדות דת – ומכאן ואילך כל מבני הדת יירכשו, ייבנו ויתופעלו באחריות ובתקצוב הקהילות. לא ישולמו משכורות לרבנים ולכוהני דת אחרים. כל שירותי הדת שקהילה תחפוץ בהם ימומנו ויינתנו על ידה. מערכי הנישואים, הגירושים והכשרות יופרטו, ויעברו לניהול הקהילות. בכך תיחלש באופן משמעותי אחיזתם של הרבנים וכוהני הדתות האחרות בציבור המאמינים.
ו. גיור מקל. קבלה לעם היהודי במדינת ישראל תאופשר על ידי מערכת של "גיור לא דתי" שתכלול לימודי עברית, היסטוריה יהודית, עקרונות הדת היהודית, מבחר מפרקי התנ"ך, המשנה והגמרא, מבחר מספרות העם היהודי לדורותיו, כתבים פילוסופיים יהודיים וציוניים, סיורים באתרי מורשת וכו'. מסיימי התהליך יוכרו כיהודים - ובתנאי שאינם בני דת אחרת. בכך תוכשר יהדותם של מאות אלפי עולים מחבר העמים. במקביל יתאפשר גיור אורתודוכסי, קונסרבטיבי או רפורמי על ידי רבני הקהילות הדתיות השונות.
ז. מערכת לימוד ממלכתית. כל מערכות הלימודים יהיו בפיקוח משרד החינוך ויוטמעו בהן לימודי ליבה, לימודי אזרחות ובחינוך היהודי גם לימודי מורשת (היסטוריה יהודית, מחשבת ישראל ותנ"ך בראייה מחקרית). לא יוכרו ולא יתוקצבו מוסדות לימוד שאינם עומדים בכך ולא ישולמו משכורות של משרד החינוך למורים באותם מוסדות. לימודי דת שיחרגו מלימודי המורשת, יתוקצבו אך ורק על ידי ההורים.
הקואליציה תשלוט בבחירת השופטים, בג"ץ לא יתערב בחוקי יסוד
(צילום: ערוץ כנסת )
המקבילה האיסלמית והנוצרית לכך תיושם בבתי הספר במגזר הערבי, לצד לימודי ליבה, עברית ואזרחות. המגמה תהייה של לימודי חול בשעות הלימוד הרגילות בימי השבוע, ותגבורי לימודי דת במקומות שיבחרו בכך, בשעות שאחרי הלימודים. בכך יוכשר הדור הצעיר להשתלבות במדינה, ימוזערו הנזקים הנגרמים לו, ובמקביל לא תימנע מההורים היכולת להשפיע במידה מתונה על חינוך ילדיהם.
ח. שוויון זכויות וחובות לאזרחים הערבים. הערבים בישראל הינם ויהיו אזרחים שווי זכויות מתוקף מגילת העצמאות, המבטיחה להם גם חופש דת, לשון, חינוך ותרבות. בצד הזכויות יתקיימו החובות, ובהן מערכת לימודי החובה וההכרח בשירות לאומי כמוצע לעיל. אלה יגבירו את השתלבותו ומעורבותו של הדור הבא בחיי המדינה. השתלבות כזו לא תתרחש כל עוד יתמידו בסירובם להכיר בישראל כמדינת הלאום היהודי, יתמכו באופן חד-צדדי ומוחלט בפלסטינים, יימנעו מגינוי הטרור, וכל עוד הפשיעה הלאומנית ואובדן המשילות במחוזותיהם ימשיכו לאתגר את השלטונות.
ד"ר מישקה בן-דודהמדינה, מצידה, תהייה מחויבת גם לשוויון הזכויות וגם לאכיפת החובות, החוק והסדר. ובצד זאת, לדעתי, הניסיון של 75 שנים מלמד שיש למצוא מוצא מוסכם לרגשותיהם הלאומיים של הערבים אזרחי ישראל במגוון דרכים החורגות ממסגרתו של מאמר זה – לרבות קנטונים אוטונומיים-תרבותית עם סמלים משלהם, ואזרחות כפולה בהינתן הסדר ישראלי-פלסטיני.
לסיכום: מדינת ישראל מתקדמת במסלול התנגשות מבחינה דמוגרפית, ליברלית (הגבלות על הדמוקרטיה וגלישה לתיאוקרטיה), חברתית ולאומית. ערבים מול יהודים, חרדים מול חילונים, פריפריה מול מרכז. ניתן לעצור זאת בעזרת הצעדים המוצעים אם יגובש רוב חילוני, ליברלי וציוני ("חלו"ץ"). רוב שישפיע בעזרת צעדים אלה על שינוי המגמות הנוכחיות ויעמוד על ביצורה של המדינה בהתאם לעקרונות מגילת העצמאות.
- ד"ר מישקה בן-דוד הוא סופר. לשעבר בכיר מוסד ומנהל התיכון למדעים ולאמנויות
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
