אתמול נערך בבג"ץ דיון שהוא סך כל הפחדים. של בנימין נתניהו, כמובן. תעזבו את מהומות יום הכיפורים, מסע הרצח המשתולל של כנופיות בסגנון מקסיקו או שיקגו של שנות ה־20. תעזבו אפילו את השלום עם סעודיה. הנבצרות היא הסיוט שמעיר את בנימין נתניהו (ורעייתו) בלילה. כל מי שמשוחח עם ראש הממשלה חוזר על אותה גרסה: זו הנקודה, ורק היא. הוא לא חושב שהקואליציה תקרוס בקרוב. הוא לא מפחד מהרשעה קרובה בבית המשפט; הרי לפי הקצב הנוכחי, דינו ייגזר, אחרי ערעור, שנים רבות מהיום. הוא חושש מהחלטה מהירה, משפטית-מינהלית, כזו שתתקבל בידי היועצת המשפטית לממשלה. חסרת פחד, לא עושה חשבון, גלי בהרב־מיארה היא תמצית ביעותי הלילה שלו.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
טורים קודמים של נדב איל:
מה שמוזר בפחד הזה הוא חוסר הרציונליות ביסודו. בכל מיני דרכים, מאותתת היועצת המשפטית לממשלה שנבצרות איננה על הפרק. אך פחדים וחרדות, אתם יודעים, הם לא דבר רציונלי.
לבד מדיון הנבצרות, היה לנתניהו שבוע נפלא. נהדר. סעודיה החלה נותנת תמורות אמיתיות, מצולמות, לתהליך הנורמליזציה. כמו שמעון פרס והננו-טכנולוגיה, והמזרח התיכון החדש, נתניהו עובר מדיון אל דיון ומדבר בכל אחד מהם על דבר אחד בלבד: סעודיה. רכבת שתחצה את המזרח התיכון. קו גז ונפט שיחבר לאירופה, דרך טורקיה. משחקי כדורגל. ואם לא די בשלום - גוש הימין השבוע הצליח לבודד ולהשפיל את איתמר בן גביר. הקונצנזוס לגבי הכישלון של שר המשטרה - כך ראוי וצריך להגדירו - חוצה גבולות. לשכת ראש הממשלה הורידה את הכפפות, ונקמה בו על חוסר כבוד ונאמנות קבועים. זה יהיה קצת מופרז לומר שמכונת הרעל הופנתה אליו - היא שמורה לדגים גדולים יותר - אבל היא בהחלט הפנתה אליו את עינה הגדולה, המאיימת. עמיתי, העיתונאי עקיבא נוביק, ציין השבוע כי מצבו של בן גביר כה גרוע שבשידורי ערוץ 14 היה מי שקרא השבוע לפטר אותו. זה הצטרף, כמובן, לשורה של גינויים ארוכים שספג מתוככי מחנה הימין, ואפילו ממחוזות הימין הקיצוני ממש, כור מחצבתו. האם זה היה בעקבות חיסול בנשק אוטומטי בחיפה, הטבח בבסמת טבעון, תחושת אובדן השליטה המתמשכת?
איש ימין בולט לועג למרכז-שמאל ולמחאה. "הם מדברים במהלך יום כיפור, לא? בטלפון? תראה כמה הם מנותקים. במהלך כל היום הזה הם לא הבינו איפה נמצא עַם ישראל, אולי כי דיברו עם עצמם"
מצחיק מאוד. מה שהפריע לגוש הימין - כולו, משמחה רוטמן ונערי גבעות ועד בנימין נתניהו - היה המיזם של בן גביר לערוך תפילת ערבית בתל-אביב, מחאה על אירועי יום הכיפורים בכיכר דיזנגוף. כן, היו מי שהתנגדו מטעמים עקרוניים לעריכת תפילה כפרובוקציה. אך זו לא הסיבה האמיתית, העמוקה. האמת היא פוליטית יותר: הפרובוקציה הזולה של בן גביר איימה למוטט את השבוע הטוב ביותר לקואליציה מראשית המחאה בחודש ינואר 2023. לכן הסתערו עליו בחמת זעם. לא בגלל קדושת התפילה, או הרצון להימנע מעימותים בתל-אביב. "הוא הצרה הכי גדולה שלנו", אמר לי שר בליכוד, "ועכשיו, כשכבר הולך לנו קלף - הוא בא וניסה להרוס הכל. הפעם לא איפשרנו לו".
ה"קלף" הוא כמובן אירועי דיזנגוף והתפילה. השבוע של תנועת המחאה היה תמונת ראי של השבוע של ביבי; זה היה, ללא ספק, המשבר הקשה ביותר למחאה מאז ראשיתה. האירועים הזכירו לי את פרשת אורי אור, ביולי 1998. אלה היו ימי ממשלת נתניהו הראשונה - העגומה והבלתי פופולרית ביותר עד לזו הנוכחית. בראיון ב"הארץ" צוטטו מפיו של אור, אז ח"כ בולט במפלגת העבודה, התבטאויות גזעניות נגד יוצאי מרוקו (הוא מכחיש זאת, עד היום). נתניהו, בעוד ממשלתו מתפרקת והכנסת דנה בהתפזרותה, ניסה לנצל את ההתבטאות. הוא אמר שהוא קרא את העיתון בבוקר והיה "עצוב מאוד". חיים רמון, בימים שלא הסתחבק תמידית עם נתניהו אלא היה מהמוחות המבריקים שפעלו נגדו, עלה לדוכן הנואמים: "הוא היה עצוב בבוקר; הוא היה עצוב? יצא במחול, רקד על השולחן!" הח"כים געו בצחוק. הספין של נתניהו גווע; פרשת אורי אור לא פגעה בקמפיין של אהוד ברק ובניצחונו בבחירות. אך השנאה בין השבטים בישראל הלכה וגברה. נתוני הסקר שמופיעים בטור זה ממחישים עד כמה האיבה והטינה בתוך הציבור היהודי בישראל רחבות. שליש מהיהודים לא רוצים שקרוב משפחה שלהם יתחתן עם מישהי/מישהו מהגוש הפוליטי שאינו שלהם. יותר מרבע לא רוצים חברים משם. שליש לא ממש רוצים לדבר עם הצד האחר. 18% מגוש הימין רוצים שאנשי מרכז-שמאל יעזבו את הארץ. במרכז-שמאל, אלה 12% שרוצים שהימין יעזוב את הארץ.
כשם שנתניהו חגג את התבטאויות אור, הוא חגג שבעתיים את אירועי כיכר דיזנגוף. במובן מסוים, זה היה סיפור ידוע מראש: ההחלטה של עיריית תל-אביב להורות שלא לקיים הפרדה כלל (ולקיים את הדין) הניחה את התשתית למלכודת של ארגון "ראש יהודי". זה הארגון שמנהיגו, ישראל זעירא, אומר ש"אנחנו בשלב שבן אדם, כאשר אתה רואה עולם חילוני, צריך לחשוב בראש שלך איך אתה משנה אותו, איך אתה מתקן אותו, איך אתה מתיידד איתו לא רק לשם ידידות, אלא לשם השפעה". אפשר להבין שמדובר באדם מחושב ומניפולטיבי (הוא סיפר באותה הקלטה, שהביא העיתונאי בר שם-אור, שהקים בית קפה בתל-אביב והחזיר כך בתשובה).
בראשית ספטמבר יצא "ראש יהודי" בקמפיין מימון המונים. באמצע ספטמבר, הארגון שיחרר סרטון שצולם בכיכר דיזנגוף שדורש מהעירייה לאפשר הפרדה מגדרית. הוא כבר היה בקמפיין. ב־19 בספטמבר הגיע הרב לוינשטיין ("הגאים הם סוטים" ועוד פניני טינה יוקדת) ל"ראש יהודי", והתחוללה - כצפוי - מהומה אל מול מטיף השנאה הזה. מי שרוצה לקיים תפילה בכיכר המרכזית של תל-אביב, ו"לקרב לבבות", לא מזמין את הרב לוינשטיין ודומיו שבוע קודם לכן, אלא מנסה להרגיע את הרוחות.
אבל זה לא מה שזעירא וחבריו ניסו לעשות. אחרי שבג"ץ דחה את עתירתם והותיר בעינו את היתר העירייה, שאסר על הקמת מחיצות, הלך זעירא לרבנים להתייעץ איתם. זעירא שאל את הרב אליהו אם לקיים את התפילה בכיכר, או להישאר בבית הכנסת. הנה תשובת הרב, לפי אתר "כיפה": "ביחס לגזירה של עיריית תל־אביב, גזירות כאלה לא חדשות לנו. עם כל הצער על ההשוואה, גם בעבר ניסו צרי עין להפריע לתפילות של עם ישראל. והכלל היה לא לבטל את התפילה אלא להתחכם עליהם בדרכים כאלה ואחרות. גם אתם תתחכמו עליהם שלא לעבור על ההלכה, ובכל מקרה תקיימו את התפילה".
ובמילים אחרות: העיר תל־אביב, שבה יש בתי כנסת מפוארים ורבים מיום הקמתה, ומדינת ישראל וחוקיה, הם כולם שקולים לדין גויים. צריך "להתחכם" להם. וזעירא שומע - ומבצע. בניגוד להיתממותו, הוא ידע היטב ש"מחיצת הדגלים" היא סוג של התחכמות; עובדה שהרב אליהו, וכנראה לא רק הוא, הנחו אותו שלא לפעול באורח מדויק לפי תנאי ההיתר החוקי. ואחרי שחימם את השטח היטב (עם סרטון, עם ביקור של לוינשטיין שונא הלהט"בים), הוא מקבל את חילול ה' של תפילה שמתפוצצת ביום הכיפורים, ויהודים שמתקוטטים בכיכר העיר. נפלא. קידוש שם שמיים ברבים, גרסת החרד"ל.
כל הדברים האלה אינם הצדקה להפרעות להתכנסות לתפילה. לצעקות של "בושה" או כל התנהגות בלתי נעימה אחרת כלפי מי שבאו להתפלל. דבר ראשון, כי זה לא ראוי. זו תפילה שהתקיימה בכיכר העיר כמה שנים, ודי בכך שכמה ממשתתפיה הגיעו לשם בתום לב - ולא כחלק מפעילות פוליטית להכעיס - כדי לכבד את זכותם לפולחן.
וכמובן, פוליטית, ההפרעות שירתו היטב את הקואליציה. המבצע הגדול והחשוב ביותר של הליכוד ונתניהו הוא השבת שבעה־שמונה מנדטים אובדים של ליכודניקים שעזבו את גוש הימין בראשית ההפיכה המשפטית. המצביעים האלה ראו את התמונות מיום הכיפורים, מכיכר דיזנגוף, ונחרדו. הקדשתי את רוב הטקסט כאן כדי להסביר את הזדון, בעיניי, מאחורי פעולות זעירא ו"ראש יהודי". אך לא פותרים קיצוניות בקיצוניות. התשובה לבוז כלפי רשויות החוק הייתה צריכה להיות תיעוד שקט, לא איבה, טינה וצעקות למתפללים; גם אם מארגני האירוע פעלו במניפולטיביות גמורה. ולמי שאומרים - אי־אפשר היה לשתוק, היה צריך לפעול - נו, והפעולה הזו סייעה במשהו? היא עזרה למטרה? ההפך. הרי נתניהו, כאמור, חגג.
שוחחתי השבוע עם איש ימין בולט. הוא לעג למרכז-שמאל ולמחאה. "הם מדברים במהלך יום כיפור, לא? בטלפון? תראה כמה הם מנותקים. הרי הם יכולים היו להתייעץ. במהלך כל היום הזה, הם לא הבינו איפה נמצא עַם ישראל, אולי כי דיברו עם עצמם. יאיר לפיד נאלץ לפרסם הודעה, ואז לתקן. ראשי המחאה נאלצו להוציא הודעה שמרחיקה אותם מאירועי דיזנגוף. בני גנץ היה צריך לתקן, אחרי יומיים". הבעיה, הוא אמר, לא הייתה התגובה של תושבי תל־אביב. הם חילונים, ובאו לנעוץ אצבע בעינם. הבעיה הייתה "שמנהיגי המחאה, ומנהיגי האופוזיציה, לא הרחיקו את עצמם מיד מהאירוע וניסו לצמצם את הנזק. האיחור שלהם המחיש עד כמה הם מדברים עם עצמם".
הודעת ראשי המחאה חוללה סערה אדירה בשורותיה. החותמים היו הבולטים בדובריה, והיא יצאה נגד "פרובוקציה מאורגנת ומכוונת של גורמים שעושים שימוש בתפילה ביום הקדוש בשנה ככלי למאבק כדי להפריד בינינו. במקום לפעול לקירוב לבבות - הם פועלים לקיטוב ושנאה". הם הוסיפו כי "לא ננהג באלימות ולא נרים יד איש על אחיו... לא נתפוס את תפקיד המשטרה או בית משפט גם כשהלב דואב". זה נתפס כגינוי משתמע להפרעות ולמחאות להתכנסות ולתפילה.
התגובות שקיבלו ראשי המחאה מפעילים מהגרעין הקשה היו קשות; חלק מהפעילים חשו נבגדים. עד כה הצליחה המחאה לנווט בין מוקשים פוליטיים מורכבים. המוקש הזה התפוצץ. בעבר, היה אפשר לסמוך על הקואליציה (הקיצונית ביותר אי פעם) להזכיר לציבור את טבעה האמיתי. לא הפעם. חבריה, כולל שמחה רוטמן וסמוטריץ', שמרו את העיניים על הכדור. הכדור הוא השבת המנדטים של הליכודניקים האובדים. התפילה של בן גביר בוטלה ונזרקה לפח הזבל של הפרובוקציות. נתניהו מצא את עצמו במקום שבו התחיל, וניצח: הקרב בין יהודיות וישראליות. הכלל הידוע שקבע היועץ הפוליטי ארתור פינקלשטיין, הוא שכאשר מעמתים את הזהויות הללו, היהודית גוברת - ומנצחת בהתמודדות הפוליטית.
ומה עכשיו? התוכנית של הקואליציה פשוטה. אנשיה ינסו לפתוח את מושב הכנסת ללא פרובוקציה מיידית. לא חוק הגיוס, ולא שינוי הוועדה לבחירת שופטים. לאחר מכן ייעשה מאמץ להביא חוק גיוס ממותן, מדולל יחסית, כזה שיהיה קרוב למתווים שהוצעו בעבר בידי אנשי מרכז. החרדים לא ישתוללו משמחה, אבל הם יבינו שצריך לנסות ולהרדים את הציבור. מעט מאוחר יותר, ואולי במהלך התקדמויות יוצאות דופן לשלום עם סעודיה, אמור להיות מובאת חקיקה לשינוי הוועדה לבחירת שופטים. נתניהו לא ירד מזה. השינוי לא יעניק לקואליציה שליטה מוחלטת על מינוי השופטים, אך יהפוך את הוועדה לפוליטית יותר. "יהיה קשה לומר שזה סוף הדמוקרטיה", ציין באוזניי מקורב לנתניהו. במקביל, אמור לפרוץ השלום עם סעודיה, אירוע היסטורי שאין להמעיט בעוצמתו. הברוטליות של יריב לוין ושמחה רוטמן תתחלף בעורמה פוליטית. בסופה, הדמוקרטיה הישראלית תוחלש משמעותית לטובת הרשות המבצעת. ההפיכה תתבצע, בשקט, באיטיות.
מה יכול לשבש את התוכנית? שלושה פרמטרים בלתי צפויים. הראשון הוא הכרעות בג"ץ הצפויות, שיכולות להוביל את המדינה למשבר חוקתי. במקרה כזה, מבינים גם בממשלה, המחאה תפרוץ בכל עוזה. השני הוא חוק הגיוס, והפוטנציאל שלו לעורר מחדש את גל הדחייה והקבס מההרכב הקואליציוני הנוכחי. השלישי, והמסקרן מכולם, הוא המחיר לשלום עם סעודיה. הסעודים, כבר נכתב כאן, נוהגים בחוכמה יתרה. הם מציגים לישראל את הגזרים של הנורמליזציה הצפויה, מנופפים בהם אל מול אפו של הציבור. ברגע האחרון, הם יציגו עוד סעיף במחיר השלום. האם יהיה זה ויתור שיכול לפרק את ממשלת נתניהו? עוד נראה.
בשנת 2003, שנת הפלישה של ארה"ב לעיראק, פירסם ההיסטוריון הסקוטי-בריטי ניל פרגוסון ספר יוצא דופן בשם "אימפריה: איך בריטניה בראה את העולם המודרני" (Empire: How Britain Made the Modern World). הספר לווה בסדרת טלוויזיה, ופרופ' פרגוסון - רהוט, צעיר יחסית, מבריק - נקלע מיד לסערה ענקית. במציאות של תפיסה היסטורית שמוכתבת בידי לימודי קולוניאליזם וניאו-קולוניאליזם, פרגוסון ניסה לבחון את הדרך שבה עיצבה בריטניה האימפריאלית את העולם והותירה רעיונות ומבנים חברתיים ליברליים, יחסית, כמורשתה. המחבר הואשם, כמעט מיידית, בכך שהוא יצר כתב הגנה מחפיר לתאוות השליטה של אימפריה. ניסיון הלבנה - לא רק לחטאי בריטניה, אלא גם לאלה שהחלו מתרחשים בכיבוש האמריקאי באפגניסטן, ובהמשך בעיראק.
לאחרונה, יצא הספר בעברית ("אימפריה: עלייתו וגוויעתו של של הסדר העולמי הבריטי", הוצאת שיבולת). זו הייתה הזדמנות טובה לשוחח בזום עם פרגוסון. את הספר המקורי קראתי כאשר יצא; מצאתי שהוא מגוון וביקורתי יותר (כלפי האימפריה) ממה שמבקריו החריפים ייחסו לו.
כן, הוא שופט את בריטניה הכובשת לכף זכות, מבחינת תועלתה הכללית למערב ולפיתוח אנושי; לא, הוא לא מתעלם כליל מפשעיה הידועים. שאלתי אותו אם ספרו הצליח לשנות את התפיסה לגבי אימפריות, והאימפריה הבריטית, והוא קבע מיד שלא. "אם אתה שופט ספר לפי יכולתו לשכנע את האקדמיה, או את הציבור הכללי, הספר נכשל בהחלט. אני בכלל לא משוכנע שהיה קל לפרסם ספר כזה בימינו אלה. למעשה, זה נעשה קשה הרבה יותר להציג מאזן של אימפריה כיום. התפיסה המקובלת כיום באקדמיה רואה באימפריה רוע חסר מעצורים, ולדבר על יתרונותיה נחשב לעוול מוסרי. אז השיח נהיה מטופש יותר ב-20 השנים האחרונות".
הוא לא מסתיר את התסכול מההאשמות כלפיו בעקבות הספר: "אתה צריך ממש לא לקרוא את הספר כדי לטעון שאני אפולוגטי כלפי חטאי האימפריה. זה מעצבן שהספר הוצג בצורה כוזבת בעבר, וכעת הוא לעיתים כבר מוצג כך כלאחר יד".
פרגוסון, צריך לומר, הואשם תדיר בכך שנתן דלק רעיוני לניאו-קונסרבטיבים האמריקאים (מתקופת ג'ורג' בוש הבן) ולמלחמות שהם קידמו. פרגוסון משיב כי זה מגוחך; למעשה, הוא פירסם מאוחר יותר ספר ("קולוסוס") שבחן אם ארצות־הברית העכשווית יכולה לעשות מה שהבריטים עשו במזרח התיכון, כאשר האימפריה שלהם הייתה החזקה בעולם. התשובה הייתה לא: "למעשה, זו הייתה ביקורת על ניאו-קונסרבטיבים, אבל הספר הוצג, שוב, בצורה כוזבת".
מהותית, פרגוסון תובע לבצע אבחנות ברורות בין אימפריות. כאלה שמשתרעות על יבשה, אל מול כאלה שחוצות ים כדי לכבוש אנשים שאינם לבנים. מודרניות, ולהבדיל עתיקות. "יש הבדל גדול מהאימפריה הבריטית, שבאורח עקבי, בערך מהמאה ה־19, הציגה עצמה כשלב ביניים בדרך לממשל עצמי (של העמים הכבושים, נ"א), והשאלה הייתה של תזמון. תשווה זאת לאימפריה כמו זו של פוטין שאומרת שאין זהות אוקראינית ושצריך לחסל אותה, והיא לגמרי לא לגיטימית. זה מרתק שהאימפריה הבריטית החשיבה עצמה משלב מוקדם כעניין זמני (במדינות שכבשה) ותחת השפעה של ליברלים - ומשום שנוהלה ממטרופוליס עם שיטה פרלמנטרית, זה היה מדהים עד כמה הייתה פתוחה לביקורת מהאופוזיציה. וזה כמובן לא המצב ברוסיה כיום".
ומה עם העבדות, אחת המורשות הגדולות של הבריטים? פרגוסון דוחה את ההאשמה; הוא אומר כי התכונה הבלתי מיוחדת לגבי האימפריה הבריטית היא העבדות, שכל האימפריות עד אז (וגם כמה אחרי) היו שותפות לה. וההפך - הבריטים היו בין הראשונים שקטעו זאת.
שאלתי אותו על המזרח התיכון, והוא קשר, ביוזמתו, בין המורשת הבריטית, הדמוקרטיה הישראלית וההתנגדות להפיכה המשפטית. "אחת הנקודות בספר היא שהשפעה בריטית משמעותית טמונה במורשת האימפריאלית של משפט מקובל ורעיונותיו. זה בעצם ההבדל הכי משמעותי שהבריטים היו אחראים לו. משום שזו מערכת ההפעלה, ובעקבותיה הרבה דברים אחרים קורים. ואפשר לחוש בכך בישראל כיום, בדרך שבה מבוטא באורח בהיר ביותר הצורך להגביל את הכוח של הרשות המבצעת". למעשה, פרגוסון אומר שצריך לתת קרדיט למסורת הדמוקרטית הבריטית: "אילו הגרמנים היו מצליחים בתוכניתם להקים מדינה ליהודים - עניין שהם חשבו עליו, והצלחנו (הבריטים) לעשות זאת קודם לכן ולנצח במלחמה - אני לא חושב שאפשר לדמיין שישראל הייתה רואה את ההתפרצות הפוליטית שהיא רואה כיום (המחאה, נ"א)".
הוא גם מציג עמדה פרובוקטיבית ביחס לאזור כולו; הוא חושב שהמעורבות הבריטית בעיצוב המזרח התיכון הייתה "מנוסחת ולא מטורפת". פרגוסון אומר כי התוכנית הייתה למזרח תיכון של מלכויות ערביות חוקתיות, בסגנון ירדן - אני מעט מפקפק ברעיון של חוקתיות דמוקרטית בירדן, אבל מילא - "וזה היה אמור לקרות במצרים ובעיראק, אבל האמריקאים העריכו, בטעות, שיהיה טוב יותר בעבורם שיהיו רפובליקות לאומניות מאשר מונרכיות. זו הייתה טעות ענקית, ותביט היום בהבדל בין ירדן למצרים ועיראק". הוא אומר שהחזון היה למזרח תיכון שבליבו מדינה יהודית, וסביבו "מלכים ערבים, לא מאוד זדוניים, שילדיהם לומדים באיטון וסנדהרסט (בית ספר יוקרתי בריטי שבו למדו בעיקר ילדי האצולה, והמכללה הצבאית הבריטית) והם לא מטרידים מדי".
בשעה שהוא דיבר, נזכרתי בסופה של משפחת המלוכה העיראקית. הקצינים הצעירים הוציאו אותה להורג עם כיתת יורים, התעללו בגופות ואז צעדו עם איברי גופות מרוטשות ברחובות בגדד. למרות הדוגמה הירדנית, יוצאת הדופן, הרשו לי לחלוק על החוקר המעמיק: החזון הבריטי למזרח התיכון, של מונרכיות בסגנון אנגלי, היה מטורף לחלוטין. ספרו, לעומת זאת, מציג טיעון מרתק ופרובוקטיבי לדרך שבה נבטה המציאות הפוליטית הבינלאומית הנוכחית.
