זהו מאמר על הקבורה. קבורת המת בדת היהודית. יש לשנות את דיני הקבורה בישראל, ובעיקר לאפשר לאלה הרוצים בכך שגופתם תישרף ושאפרם יישמר או יפוזר לעשות כראות עיניהם מבלי שירגישו שיש בכך משום חטא או עבירה על דיני היהדות. נקודת המוצא שלי היא אישית אבל אני לא רוצה להגביל את הדברים לכדי הצדקת החלטתי הפרטית אלא לנמק אותה באופן שיהיה נכון לרבים.
נתחיל מהסוף: על כולנו נגזר למות. אדם המשתייך לדת היהודית, במיוחד אם הוא גר בישראל, נקבר במהירות האפשרית לאחר שעבר תהליך טהרה והכנה. מקור המצווה הוא מן התורה ועיקרה הוא שיש להביא את הגופה לקבורה שכן השארתה בשדה תביא לאכילתה על ידי עופות וחיות טרף, ויהיה בכך משום השפלת המת. התורה מצווה לקבור אף את המוצא להורג ואת האויב. התחושה היא שהקבורה היא האפשרות היהודית הכשרה היחידה מחוזקת באמצעות חזון העצמות היבשות בספר יחזקאל, שעל פיו ניתן להבין שבבוא הגאולה יחזרו העצמות לקרום עור וגידים והמת יחזור לחיים. מי, באנלוגיה להימורו של פסקל, מוכן להמר על כך?
כרבים וטובים אחרים גם אני מעדיף שלא לעסוק בנושא ולהתחמק מלהתמודד עם המציאות הבלתי ניתנת לערעור. אמנם נאמר במשנה אבות כי עלינו להיות מודעים לעובדה מאין באנו ולאן אנו הולכים ("ולאן אתה הולך, למקום עפר רמה ותולעה", ולאדם הראשון הובהר "כִּֽי-עָפָ֣ר אַ֔תָּה וְאֶל-עָפָ֖ר תָּשֽׁוּב"), אבל כל זמן שאנו חיים, אנו מעדיפים להשאיר את העמום בגבול העמימות.
אלא שעל פי רוב, מגיל מסוים אין אדם מסוגל להתחמק עוד מלראות את המוות בעיניים. שכלתי את שני הוריי בהיותם בני 87. הם מתו בשיבה טובה או לכל הפחות מכובדת. שניהם נקברו בגבעת שאול בירושלים בטקסים צנועים שבהם השתתפו בני משפחה וחברים. הנה כי כן, שני אנשים שנולדו במצרים ועלו ארצה לאחר מלחמת סיני מתוך מניעים ציוניים, הובלו לקריית גת ולאחר מכן מצאו את דרכם, שוב מתוך בחירה, בירושלים, מתו ונקברו בה. סבי וסבתי מצד אמי, שאף הם נולדו במצרים (הגם שמוצא סבי מצפת), קבורים בבית העלמין בקריית גת. בבית קברות קטן זה טמונים במרחק לא רחוק זה מזה חבריי מבית הספר שנפלו במלחמות, הורי חבריי שנפטרו במהלך השנים ואחרים שהכרנו בעיר הקטנה.
משני הוריי נפרדתי לאחר מותם וראיתי את גופותיהם לאחר שהנשמה יצאה מהם. ברור, מטבע הדברים, שאני הבא בתור. אבל שאלה אחת לא מפסיקה להטריד את מנוחתי: כיצד מן הראוי שייעשה בגופתי לאחר מותי? מבחינתי, ניתן להגדיר את החיים כתופעה שבה הרוח שוכנת בגוף כפונדקאי, ומכאן נובע האופן שבו אני רואה את היחס בין גוף ונפש. אני יודע שרבים חשים אחרת, אבל מבחינתי הגוף המסוים שלי הוא מקרי ואין לי כל יחס ייחודי אליו. זה יכול היה להיות כל גוף אחר.
על כן אני צופה בניכור ובזרות על גופי כשהוא מזדקן ומשנה את צורתו. השיער המלבין, העור המידלדל, הפנים במראה ההופכות בהדרגה לפניו של איש זקן - כל זה אינו ממהותי אלא רק עובר עליי או דרכי ותו לא. על כן, כשנכתב על גבי מצבה פ"נ, פה נקבר פלוני אלמוני, אין זה מדויק. רק גופתו מונחת מתחת לאדמה ולא האדם עצמו שפשוטו כמשמעו הלך לעולמו.
מכיוון שאיני מתגורר דרך קבע בארץ, אני מקפיד לעלות לקבר הוריי בכל פעם שאני מבקר בישראל. הם טמונים בחלקה המיועדת לספרדים ונמצאת במבנה בטון רב-קומתי. מבנים כאלה נמצאים לרוב על הר המנוחות. למעשה, הר המנוחות בגבעת שאול, כשמו כן הוא, זהו הר שלם שאינו אלא עיר מתים עם רחובות ושבילים ומבנים ובתים. כשאני מנסה לאתר את הוריי בינות למאות ואלפי הקברים המגובבים זה ליד זה וזה על זה, עולה בדעתי שיש כאן משהו שאפשר ורצוי שיהיה אחרת. כלומר: האם כמנהג העלאת הקורבנות שעבר מן העולם יש במציאות זו של אלפי קברים מתרבים זה על גבי זה איזושהי הצדקה או תועלת שהיא נכונה כשלעצמה בכלל ולימינו בפרט?
בואו ננסה לתהות מה יעלה בגורלו של פלוני קבור בחלקה כזו או אחרת של בית הקברות: ילדיו אכן יזכו לבקר את מקום קבורתו ואולי אף נכדיו, אבל לאחר פחות מיובל שנים, במקרה הטוב, לא יהיה מי שיפקוד את הקבר. מעטים הם הנינים שיש להם מושג כזה או אחר ביחס להורי הורי הוריהם, ומעטים עוד יותר יטרחו לעלות לקברם. כך שקברים אלה, שמספרם הוא עצום, לא ישמשו יותר את החיים ויהיו נטושים ומוזנחים.
בבית עלמין נוצרי הרחבות נראות כפארק ירוק שיש בו הדרת קודש ונאצלות, אבל בית העלמין היהודי, ולדעתי עדיף שכך, הוא פשוט ותועלתני, ועל כן, רחמנא לצלן, הוא על פי רוב מכוער וחסר הוד. מההתנסות הכרוכה בביקור בבית עלמין, כולל החיפוש אחר החלקה ועד העמידה נוכח הקבר, נותר מעט מאוד מכבוד המת או קדושת המקום, וודאי שלא לאחר עשרות שנים.
אני יודע שילדיי כנראה יבואו לבקר את קברי ואולי אף נכדיי, אבל לאחר מכן לא יהא אחד שיזכור אותי או שירגיש צורך לעשות זאת. השם על מצבתי לא יאמר דבר ורק החלקה תמשיך לעולמים לשרת דבר שאין לו חשיבות למציאות חייהם של החיים. הר המתים הזה יכול היה להיות הר התורם לחייהם של אלפי אנשים שהיו בונים עליו בתים וגנים ובלילות היה מואר באורן של משפחות המגדלות את ילדיהן, ובמקום זאת הוא שרוי בחשיכת המתים.
פרופ' דוד ברזיליהגם שהממסד הרבני במאות האחרונות יצא חוצץ נגד מנהג שריפת הגופה, הציווי במקרא בעניין זה הוא חלש ולא ברור. על משה נאמר כי מקום קבורתו לא נודע. אליהו הנביא עלה ברכב אש השמימה. גוויות שאול ובניו נשרפו. כך גם במקריהם של הורי יהורם והמלך אסא, ועל פי ירמיהו היה זה כנראה המנהג הנהוג ביחס לכל המלכים. ר' עקיבא הועלה על המוקד, ובימינו היה זה גורלו של אילן רמון לפי בקשתה אלמנתו רונה.
אבל חשובה ומכריעה מכל היא העובדה שאנו, החיים לאחר השואה, יודעים שגופות רבים רבים נשרפו על ידי הנאצים. האם בכך הם הוענשו פעמיים - גם בחייהם וגם במותם? האם משהו מאז גרם לחשוב שבבוא הגאולה ייפקד מקומם בגין העובדה שלא הובאו לקבורה כהלכה ותימנע מהם הזכות המוקנית לכל יהודי הקבור באדמה? איני מאמין שאלוהים, ותהא האמונה חזקה בו ככל שתהא, יפלה כך בין ילדיו. הוא הדין, לדעתי, במקרה של כל אדם אשר משיקולים אישיים ואולי מתוך צניעות ואהבת הבריות אינו רוצה לקחת מקום עלי אדמה לאחר מותו ויהיה שמח אם אפרו יחזור אל העפר.
- פרופ' דוד ברזילי, מלמד פילוסופיה ומחשבה מדינית ב-San Diego State University
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
