מלכיאל (מיקי) ויהודית יונש מספרים כבר שנים את סיפור חייהם, בין היתר גם במיזם "זיכרון בסלון". בזמן שניצולי שואה רבים שמרו על שתיקה בשנים הראשונות של המדינה, בני הזוג שעברו כל אחד את תקופת השואה בנפרד, שיתפו בהכל אבל ניסו שזה לא ייצור "אווירת שואה" בבית. כיום, הם מרגישים שהצורך לדבר הפך לחובה: "אנחנו זן נכחד".
סיפורם של יהודית ומיקי יונש
(צילום: ירון שרון, תסריט ועריכה: תמר אברם)
"ראיתי איך הרגו ילד עם קת של רובה"
כשהנאצים כבשו את הונגריה במרץ 1944 חיי היהודים שסבלו עד כה מרדיפות אנטישמיות הפכו קשים עוד יותר. מיקי ומשפחתו, יחד עם שאר יהודי בודפשט, נאלצו לענוד טלאי צהוב והוטלו עליהם מגבלות נוקשות של תנועה בגטאות קטנים. אביו ואחיו של מיקי נלקחו למחנה עבודה, ואילו הוא נשאר בגטו עם אמו.
"הבית שלנו נקבע כבית יהודי, מעין גטו זעיר. בדירה שלנו, בגודל 70 מטר מרובע, הצטופפו 36 איש. ישנו כמו סרדינים פחות או יותר. אי אפשר לתאר את התנאים ההיגייניים, כמו להתרחץ או בית שימוש ואוכל".
שבעה חודשים לאחר מכן, החלו השלטונות הנאצים בהונגריה לשלוח את יהודי בודפשט למערב. באחד הימים הגיעו הנאצים לבית הצפוף ולקחו את אמו של מיקי בטענה שהיא נשלחת לשלושה ימים במחנה עבודה.
למעשה היא הלכה בצעדת מוות כמעט 300 קילומטרים בתנאי חורף קשים עד למחנה הריכוז באזור וינה שבאוסטריה. היא נספתה ביום השחרור של המחנה.
מיקי, אז בן 12, נותר בדירה עם זוג זקנים שהושארו מאחור. בינתיים, אביו ואחיו נמלטו וחברו אליו. במשך זמן רב הם היו במסע בריחה שכלל דירת מסתור, פרידה נוספת מהאב, וחזרה לבית המקורי, רק כדי לראות כיצד הנאצים משתלטים על המקום באכזריות בלתי נתפסת.
"ראיתי מאות ילדים, מתינוקות בעגלות ועד לילדים בני 16 שדחפו אותם, הולכים יחד למותם. בדרך ניסינו לברוח, במו עיני ראיתי איך הרגו במכות ילד, אולי בן 10, עם קת של רובה", סיפר בבכי ובקול נשבר. "קיבלנו פקודה ללכת באמצע הכביש ולא לסטות, אבל משכנו את הטור ואחי אמר לי לרוץ בלי להסתכל אחורה".
"קיבלנו פקודה ללכת באמצע הכביש ולא לסטות, אבל משכנו את הטור ואחי אמר לי לרוץ בלי להסתכל אחורה"
משפחה הונגרית שחיה במקום שהיה בעבר ביתו, יחד עם הונגרי לא יהודי שהכיר, החביאו אותו עד שאחיו ובן דודו, שברחו אף הם, הצטרפו אליו. יחד הם נמלטו לדירת מסתור, שם שהו זמן רב. "המצור על בודפשט היה המצור הכי קשה במלחמת העולם השנייה. במשך חודשים הפגיזו והחריבו את העיר".
"הבית שגרנו בו ספג פצצה של 500 קילו. היינו במקלט וכל פעם שמענו הפצצות ענקיות. שומעים את זה מתקרב, מתקרב, מתקרב ואתה לא יודע מתי זה יהיה על הראש שלך".
הם הצליחו לחמוק ממקום למקום, בעודם מתחזים לגויים, ומספר פעמים כמעט נחשפו והיו קרובים למוות. בסוף המלחמה הצטרפו מיקי ואחיו לנוער הציוני, ואילו אביהם ששרד את המלחמה התחתן בשנית ושיקם את עסקיו. הוא נפטר בגיל 58 מדום לב ונקבר בהונגריה.
הטעות שהצילה את חייה של יהודית
כשמלחמת העולם השנייה החלה יהודית הייתה ילדה קטנה. בגיל חמש וחצי היא נכנסה יחד עם משפחתה לגטו. טעות בזיהוי הצילה את חייה, כשנלקחה במקום ילדה אחרת לסלובקיה, והשנייה נספתה.
לאחר זמן מה היא התאחדה עם הוריה, וברחה יחד איתם למקומות מסתור שאביה הכין מבעוד מועד. באחד הימים הכפר שבו שהו הוצת על ידי הנאצים, ובמהלך המנוסה אבד לה הקשר מאביה ואמה.
צעירה פולניה אספה את יהודית וילדה יהודייה נוספת תחת חסותה, טיפלה בהן, והשיבה אותן להוריהן בסוף המלחמה במסע שכלל חציית שדה מוקשים. "אני לא כל כך זוכרת את האיחוד, רק שאבא שלי הלך לחפש אותי וכשהוא חזר הביתה הוא ראה אותי שם ובכה, כי חשב שעברתי בשלום את המלחמה, אבל לא את שדה המוקשים".
לאחר המלחמה עלתה ארצה יהודית עם הוריה, ונפגשה עם אחיה שהגיע קודם לכן בעליית הנוער. המפגש הראשון עם מיקי היה בתקופת הצנע בשכונת בקעה בירושלים, שם גרו השניים, כשיהודית דפקה על ביתו כדי לבקש מים.
"הייתי כבר בן 18 ואת היית רק בת 13", שחזר מיקי. "היית נערה יפה ונחמדה, אבל המרחק הגילי ביננו נחשב לגדול, ולא חשבתי עלייך כפוטנציאל חברות, עדיין"
שנים לאחר מכן, כשיהודית הייתה בצבא והוא שירת במילואים, הם נפגשו במקרה ברכבת, החלו לצאת, וכעבור שנה וחצי התחתנו. כיום, 63 שנה לאחר מכן, הם הורים לשלושה ילדים ביולוגיים ונערה שאימצו באופן לא פורמלי, וסבים גאים לשישה נכדים. "זה עלה לנו במאמץ, אבל עצם גידול הילדים והנכדים, גם אם לא תמיד הבנו את זה בזמן אמת, זו אחת ההצלחות החשובות והמתנה שקיבלנו בחיים".
"רצינו לגדל את הילדים בלי המשא של השואה"
בניגוד לניצולי שואה רבים, מיקי ויהודית היו פתוחים לספר על כל מה שאירע להם בתקופת השואה. "היינו פתוחים לגמרי לדיון בנושא, ככל שיתעורר. לילדים ענינו על כל השאלות ככל שרצו, לא תמיד הם כל כך רצו, דווקא הנכדים שואלים יותר".
לאורך השנים השתדלו הזוג יונש לא לתת לתלאות שעברו במהלך השואה להשפיע על ילדיהם. "הקפדנו ממש לחנך את הילדים מבלי שהשואה הייתה ברקע. כנראה זה היה מתוך ההבנה של שנינו שאנחנו רוצים לגדל אותם בלי המשא הזה. אני מדגיש, זה לא משום שרצינו להסתיר דבר. אבל אני לא חושב ש'אווירת השואה', אם אפשר להתבטא כך, אי פעם נכנסה אלינו הביתה".
4 צפייה בגלריה
יהודית ומיקי יונש. "אני לא חושב שאווירת השואה נכנסה אלינו אי פעם הביתה"
(צילום: ירון שרון)
אבל גם אם הילדים לא חונכו לאור השואה, הצלקות מאותה תקופה ליוו את מיקי לאורך כל השנים. "היו לי סיוטים שתפסו אותי, סבלתי מרעשים כמו פיצוצים, סירנות וטריקות של דלתות שהעירו לי את הזיכרון".
"זה גם קשור לגיל. אנשים שהיו מבוגרים מאיתנו בזמן השואה, אני מאמין שסבלו נפשית הרבה יותר מאיתנו, כי היה עליהם עול של אחריות נוראה. איך לתת קיום לילדים? איך ליצור אוכל? בגדים? איך לברוח? עלינו היה רק העול של לשרוד, להימלט מסכנת חיים, אבל לא לדאוג לאחרים. אם לא האובדן של אמא שלי ורבים אחרים ממשפחתי, הייתי אומר שיצאתי ברווח כי עברנו חישול קשה".
לדבריו, "אנחנו מסתכלים היום על הקשיים באור אחר לגמרי, הם מקבלים פרופורציות. הדור הצעיר של היום, נדמה לנו שהם מפונקים. אנחנו היינו מאושרים בדירה קטנטונת של שני חדרים עם מרתף, שם גידלנו את הבת שלנו. הרגשנו שיש לנו את כל מה שאנחנו רוצים בעולם".
מיקי ויהודית חולקים את סיפורם עם כל מי שרק רוצה לשמוע, וגם השנה הם ישתתפו באירוע "זיכרון בסלון". לצד הרצון לספר, הם מרגישים כיום גם חובה. "אנחנו זן נכחד", הודה מיקי בעצב. "לכן אני מרגיש חובה לספר כמה שיותר".
