מדהים איך מובילי הרפורמה המשפטית הצליחו להפוך את התיקון הכי קונצנזואלי שנכלל בה – חוק הסבירות – לכזה שאפילו שמרנים משפטיים מתקשים לתמוך בו. נדמה ששום לקח לא נלמד מכישלונם בהעברת הרפורמה עד כה. הכוחניות והקיצוניות שאפיינו אותם בתחילת הדרך זקפו שוב ראשיהן בנושא שכמעט כל סיעות הבית, ולהערכתי גם מרביתם המוחלטת של שופטי ישראל, היו שמחים לקדמו לו היה נעשה בסבירות. אלא שהחוק שיועלה מחר (שלישי) לקריאה ראשונה אינו כזה. הוא בלתי סביר.
טורים נוספים בערוץ הדעות ב-ynet:
• החלה הגלות היהודית השלישית
• הבעיה היא שמרי אזרחי מצטלם טוב
• למדנו מהחרדים מה זה חרם. גם ב"ביג" ילמדו
• מדיניות העמימות של המהפכה
זה מדהים באמת, כי מהרגע הראשון שהורחבה עילת הסבירות הקלאסית על ידי השופט אהרן ברק (כתוארו אז) לפני כ-40 שנה, היא עוררה התנגדות משפטית עזה, גם בעליון עצמו. המשנה לנשיא דאז, מנחם אלון, תקף במילים קשות את ההצעה בציינו ש"בלתי סביר לחלוטין הוא, לצפות באופן סביר כי בית המשפט יבדוק סבירותם של נושאים מעין אלה". זה גרם לברק להגיב בעלבון ("אם באלון נפלה שלהבת, מה יגידו אזובי הקיר?"), אבל אלון לא היה היחיד. גם נשיאי העליון משה לנדוי ואשר גרוניס וגם השופטים צבי טל, נעם סולברג ואלכס שטיין מתחו ביקורת חריפה על העילה (ועמיתיהם עשו זאת בצורות פחות מפורשות). לצידם התייצבו גם גדולי משפט כמו הפרופסורים רות גביזון, דניאל פרידמן, מני מאוטנר ויואב דותן.
יותר מזה, כבר ב-2019 הצטרף למתנגדים אהרן ברק עצמו. בכנס פומבי שבו ביקר השופט סולברג (בצורה חריגה מאוד) פסק דין של העליון בנושא, נעמד ברק ואמר: "השופט סולברג, אני מסכים עם מה שאמרת. אני כבר אמרתי שאפשר לוותר על עילת הסבירות ולהסתפק בעילת המידתיות". אחר כך יחזור על דברים אלה בכמה הזדמנויות. לא מדובר בשינוי טקטי. שתי העילות שונות מאוד מבחינה משפטית, בעיקר באלסטיות שלהן. המידתיות לא מאפשרת לשופט להתייחס לחוק כאל ספרות יפה שכל אחד יכול לפרשה כרצונו ולפי אמונותיו. מתברר שגם בברק נפלה כבר שלהבת ההכרה בטעות הרחבת הסבירות שהוא חולל.
על הרקע הזה, קל להבין מדוע בשיחות הפשרה על הרפורמה הושגו הרבה הסכמות בנושא. למשל, שהשינוי לא יחול על ממשלת מעבר (שממילא אינה מייצגת את העם בשלב זה), כלומר במקרה כזה – הביקורת השיפוטית תימשך. הסכמה נוספת הייתה לגבי החלת חובת סבירות בקבלת החלטות השרים גם אם אינה שפיטה. העובדה שאין ביקורת שיפוטית לא פוטרת את השר מפעולה בסבירות. לכן השרים יהיו חייבים לנמק החלטותיהם ולפרט את שיקוליהם באופן שימצה הליך תקין.
בנושא זה הועלה רעיון שבקרת הסבירות תיעשה על ידי ועדת ביקורת המדינה בכנסת (שמנוהלת בידי האופוזיציה). הרווח כפול: גם הכנסת מתחזקת אל מול הממשלה (דבר שדרוש מאוד מבחינה דמוקרטית) וגם ביטול הסבירות ייעשה בצורה מבוקרת. אם יתברר אחר כך שנעשתה טעות, הכנסת תתקן את החוק.
הושגו התקדמויות גם בנושאים נוספים. למשל בצורך להבחין בין החלטות הממשלה במליאתה לבין החלטות השרים. בעוד שרוב הראשונות עוסקות במדיניות, הרי שרוב החלטות השרים הן פרטניות ולכן הפטור מבקרת סבירות יהיה רק ביחס להחלטות מליאת הממשלה. אבחנה נוספת התקבלה בנושא הלוהט של המינויים. הוסכם לפטור מביקורת סבירות מינויים שמאושרים בכנסת (כמו מינויי שרים), בעוד שמינויים על ידי השרים יישארו בביקורת סבירות. נותרה מחלוקת רק לגבי מינויים שמאושרים בממשלה.
אלה מקצת הדוגמאות. יו"ר ועדת החוקה שמחה רוטמן ושר המשפטים יריב לוין פשוט התעלמו מכל אלה. אמנם הנוסח הראשוני שונה, וכעת רק סבירות החלטות "הממשלה, ראש הממשלה ושר משריה" אינה נבחנת, בעוד שהחלטות הפקידות כן, אך בפועל ההחלטות יעברו במסלול עוקף היישר לחתימת השרים, ובעצם לא עשינו כלום.
פרופ' יובל אלבשןצילום: יואב דודקביץ'קשה להבין את דרך הפעולה של השניים. הם טוענים (בצדק) שהצד השני אינו ענייני, בעוד גם הם עצמם לא ענייניים. במקום להפוך את תיקון הסבירות למודל לחקיקה בהסכמה, הם פועלים בכוחניות. במקום לדייק את התיקון עם אבחנות וחריגים, הם בחרו בניסוח גס וכוללני נעדר היגיון פנימי (מה ההבדל בין החלטת פקיד שתהיה כפופה לסבירות לאותה החלטת פקיד שתועבר לחתימת השר שתהיה פטורה מזה? שתיהן לא עוסקות במדיניות).
חמור מכך, בשלב זה לוין ורוטמן יודעים שזו לא נקודת הפתיחה למשא ומתן (כמו שנומקה קיצוניות הנוסח הראשוני) אלא נקודת הסיום של החוק. האם הם סבורים שכך אמור להיראות חוק הסבירות? עם כל הכבוד, זה לא סביר.
- יובל אלבשן הוא פרופ' למשפטים
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
