הקריאה הראשונה בכנסת על הרפורמה המשפטית התממשה, ובצידה קריעה אפשרית של החברה הישראלית. הדרך היחידה למנוע זאת היא הידברות שתוביל לפשרה – אך תנאי לכך הוא שבעלי המחלוקת יקבלו כלגיטימיים את רגשותיו של הצד האחר. את ההכחשה ההדדית וייחוס כוונות זדון לזולת יש להחליף בהקשבה למצוקותיו. מהן מצוקות אלו?
שוחרי הרפורמה סבורים שהיא נדרשת משום שלהבנתם הופר, ברגל גסה, איזון הכוחות בין רשויות השלטון לטובת מערכת המשפט. אכן, היקף השליטה המשפטית על חיינו גדל בדור האחרון באמצעות שורה של מהלכים, שתוצאתם היא משפוטם של כמעט כלל ענייני הציבור – מקרני ראמים ועד ביצי כינים. השתרשה תחושה שמערכת המשפט מקדמת סדר יום רעיוני ספציפי, ליברלי מובהק, שאיננו מבטא את הגיוון הערכי והתרבותי השכיח בחברה הישראלית, וכי המהלכים הללו נעשו ללא דיון פתוח וללא הסכמה ציבורית רחבה. המערכת נתפסת כאטומה לביקורת גם מצד אוהביה. היא הפכה להיות הקברניט של הספינה הישראלית אף שהיא לא נבחרה לכך, לא עומדת לביקורת הציבור, איננה ייצוגית ואיננה נושאת באחריות להכרעותיה.
ומנגד, התגובה הקשה לרפורמה – שאני שותף לה – נובעת מהחשש כי קבלתה משמעה הפקרה של זכויות האדם והמיעוטים בישראל לרצונו הטוב של השלטון. תומס הובס לימד אותנו במאה ה-17 על הצורך בקיומו של ה"לווייתן", שלטון מרכזי הפועל לקידום מטרות ציבוריות. האזרחים, במסגרת "אמנה חברתית", מפקידים בידי הלווייתן חלק מ"זכויותיהם הטבעיות" ומסמיכים אותו להפעיל כוח כלפי פנים וכלפי חוץ. אך בצד ההבטחה הגלומה בלווייתן, הוא גם מקור הסכנה הגדול ביותר במרחב הציבורי. אני, כאזרח, תלוי בהגנתה של המדינה, אך גם עלול להיות נרדף על ידה עד צוואר. והדוגמאות – מאחאב ועד פוטין.
לפיכך, דמוקרטיות ליברליות מאמצות קווי הגנה מגוונים במטרה לצמצם את הסכנה מפני שימוש לרעה בכוחו של השלטון. רבים מקווי ההגנה המקובלים בעולם אינם קיימים בישראל: אין לנו חוקה שקובעת את גבולות המותר – וחשוב מכך, גבולות האסור – באופן יציב; אין לנו מגילת זכויות אדם שמבטיחה את חירותם של האזרחים על קשת משמעויותיה; אין לנו חוקי יסוד משוריינים שקובעים את כללי ההתנהלות של זרועות השלטון וחלוקת הכוחות ביניהן; יש לנו רשות מחוקקת, אך היא נעדרת כוח מעשי לפקח על פעולת הרשות המבצעת; אין לנו הגבלה על משך הכהונה של מי שעומד בראש הרשות המבצעת; אין לנו ביזור אחריות וסמכות בדומה לקיים במדינות פדרליות; איננו חלק מאיחוד רב-מדינתי, דוגמת האיחוד האירופי, שמכפיף את המדינות החברות בו לכללים; וגם, יש להודות, אין לנו תרבות פוליטית ראויה שקובעת גבולות מנהגיים להתנהלות השלטון.
בהינתן מציאות פגומה זו, כיצד תובטח חירות הפרט? מה אמור להגן עלינו מפני שרירות פעולותיו של הלווייתן? אין פתרון אחר זולת מערכת המשפט: הרשות השופטת, ובראשה בית המשפט העליון, הייעוץ המשפטי לממשלה והיועצים המשפטיים במשרדי הממשלה. רפורמת יריב לוין עלולה לערער כל אחד ואחד מקווי הגנה אחרונים אלו, ולהחלישם באופן משמעותי. הניסיון האנושי מלמד כי אין לצפות שהלווייתן יימנע מלהשתמש לרעה בכוחו אם לא יוצבו לו גבולות ולכן החששות מפני רפורמת לוין הם חששות אמת. גם אלו המקדמים את הרפורמה חייבים להבין כי המציאות שהם מבקשים ליצור עלולה לדרוס גם אותם. הגלגל יודע להסתובב.
פרופ' ידידיה שטרןאביה שטרןהאם ניתן לשרטט מתווה פשרה שיתייחס ברצינות לחששות שני הצדדים? זו משימה קשה, אך לדעתי אפשרית. פשרה, מטבעה, מחייבת ויתורים ולכן לא יכולה להיות משביעת רצון. אך אם הוויתורים אינם חוצים קווים אדומים ואם הם מצומצמים אך ורק למידה הנדרשת לשם התחשבות במצוקות הליבה של הזולת, "ציפור הנפש" שלו, הפשרה הופכת להיות מוסרית וראויה לכתחילה.
וממוסר לחיי המעשה: הפשרה הכרחית לשימור הסולידריות בינינו. תוצאה שתביס את אחד הצדדים למחלוקת מנוגדת לאינטרס הישראלי הכולל. היא תדרדר אותנו במדרון מתמשך של אי-יציבות משטרית וחברתית. מנהיגי ישראל: ההיסטוריה תשפוט אתכם על פי כנות נכונותכם להתקדם לפשרה.
- ידידיה שטרן הוא נשיא המכון למדיניות העם היהודי (JPPI) ופרופ' אמריטוס בפקולטה למשפטים באוניברסיטת בר אילן
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
