האם שיקולי נקם מנחים את בתי המשפט שמטילים על עבריינים חובת פיצוי כספי לנפגעי העבירה? השאלה הזאת עלתה בתקשורת וברשתות החברתיות בעקבות גזר הדין של אלירן מלול, רוצח אשתו מיכל סלה ז"ל, שבמסגרתו – בנוסף למאסר עולם שהוטל עליו - חויב לשלם פיצוי בסך 258 אלף שקל לבתם הפעוטה. נטען כי מאחר שאין לאסיר יכולת כלכלית לשלם את הסכום הזה, הרי שנזקו של הפיצוי עולה על תועלתו. כלומר, שמדובר בנטל שפוגע בסיכויי שיקומו של הרוצח, שישתחרר מהכלא עם חוב עצום שיפריע לחזרתו למוטב.
בצד השני של הוויכוח טענו גולשים שהנימוק הזה שם במרכז באופן בלעדי את עתידו של הרוצח וחייו ביום שאחרי השחרור (בעוד יותר מ-30 שנה, אם בכלל), ומתעלם לחלוטין מהנזק והסבל שגרם מלול לכל משפחתה של סלה ובמיוחד לבתה, שנותרה יתומה לאחר שהוא, אביה, קטל את חיי אמה באכזריות.
משהתעורר השיח, יש מקום לעשות סדר ולהבהיר מהי תכלית הפיצוי. מבחינת הנאשם, החשיבות היא בכך שיישא באחריות למלוא היבטי מעשיו, ואלה אינם מתמצים רק בפגיעה בערך המקודש של חיי אדם, אלא בנזק ובסבל שגרם לנפגעי העבירה באופן אישי. בנוסף, לפיצוי יש תכלית שיקומית כי הוא מסייע לעבריין להכיר בסבל של הקורבן ובנזק שנגרם לו, ונוטל אחריות לתיקונם.
הניסיון להאשים את הפיצוי בכישלון עבריינים לחזור למוטב הוא מקומם. במיוחד ברקע אמירות חוזרות של בתי המשפט שלפיהן יש בכך יסוד של היטהרות העשוי לתרום לשיקום הנפגע
מבחינת נפגע העבירה, לפיצוי יש תכלית של עשיית צדק ומתן סעד יעיל ומהיר מבלי שייאלץ לכתת רגליו בבתי משפט בהליך אזרחי-נזיקי הנמשך זמן רב ומחייב עימות חזיתי מול הרוצח שפגע בו. הקשיים הכרוכים בהגשת תביעה נזיקית הם רבים, והמציאות מלמדת שרוב נפגעי עבירות ההמתה נמענים ממנו. יתרה מכך: חוק העונשין מוסיף לצד הפיצוי מנגנון גבייה באמצעות המרכז לגביית קנסות, וכך חוסך מנפגע העבירה את הצורך בעימות נוסף עם העבריין במסגרת הוצאה לפועל.
מבחינת החברה, בפסיקת פיצוי אזרחי-כביכול במסגרת הליך הפלילי, יש משום הבעת עמדה ערכית של סלידה ממעשה העבירה. כמו כן יש לה מטרה של העלאת מעמדו של נפגע העבירה כחלק מהמגמה ההולכת ומתעצמת לשלבו בהליך הפלילי ולהכיר בזכויותיו במסגרתו. המסר החברתי החשוב הוא שההליך הפלילי המגן על זכויותיו של הנאשם מגן גם על זכויותיו של הנפגע.
הגיע הזמן להפסיק לשתוק - לזכר מיכל סלה
(באדיבות: לילי בן עמי)
הניסיון להאשים את הפיצוי הפלילי בכישלונם של עבריינים לחזור למוטב הוא מקומם. במיוחד ברקע אמירות חוזרות של בתי המשפט שלפיהן יש בחיובו של הנאשם בפיצוי יסוד של היטהרות העשוי לתרום לשיקום הנפגע, מתוך ראייה שהקלה על נזקו מהווה נדבך חשוב בתהליך הענישה ובהפנמת נורמות ההתנהגות הראויות.
ובעניין שיקום עבריינים חלף קורבנותיהם: תקציב משרד הרווחה שפורסם לאחרונה מגלה כי לשיקום של עוברי חוק הוקצו 982 מיליון שקל, ואילו לטיפול באלימות במשפחה ובאוכלוסיות במצבי סיכון הוקצו רק 200 מיליון שקל (עמודים 9 ו-10 במצגת).
עו"ד רותי אלדרצילום: נעמה כהן פרידמןמכל המצוין לעיל עולה כי הרציונל בפסיקת פיצוי פלילי הוא מורכב ומגוון, ובוודאי שלא שיקולי נקם הם המנחים את בתי המשפט. להיפך: העלאת שאלת שיקומו של הרוצח אלירן מלול, שנידון למאסר עולם, מעלה חשש של ניצול ציני של העניין הציבורי והתקשורתי הרב שמעורר הרצח של מיכל סלה כדי לקדם אג'נדות שמטרתן להקל עוד ועוד בעונשים המוטלים על עבריינים, כולל רוצחים.
אין חולק שסכום הפיצוי הפלילי שבית המשפט רשאי להטיל על מבצע העבירה, המוגבל לתקרה של 258 אלף שקל, אין בו כדי לתת מענה ריאלי לנזקים העצומים שנגרמים לנפגעי עבירות ההמתה, אולם אין בכך כדי לפטור את העבריין מאחריות אישית לנזק ולסבל שגרם. זאת מבלי לוותר על הדרישה להוסיף מנגנון של פיצוי מדינתי, כפי שמקובל ברוב מדינות המערב, שיבטיח פיצוי - ולו מינימלי - לכל קרבן, ללא קשר ליכולתו הכלכלית של העבריין לשלמו בפועל, ללא קשר ללכידת העבריין או העמדתו לדין ואף ללא קשר לכשרותו המשפטית בהיותו קטין, פסול דין או נעדר אחריות פלילית מחמת מחלת נפש.
- עו"ד רותי אלדר מייצגת את משפחתה של מיכל סלה ז"ל במסגרת תוכנית סנ"ה של הסיוע המשפטי במשרד המשפטים
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
