הנשיא הצרפתי עמנואל מקרון ביקר פעמיים בביירות בתוך פחות מחודש. בביקור הראשון הוא ערך סיור רגלי ברחובות העיר ותקף בחריפות את השחיתות הפוליטית בלבנון. השני היה פרקטי יותר: לפני הביקור, בתמיכתה של פריז, מונה לראשות ממשלת לבנון מוסטפא אדיב (מינוי שהוכשל מאז), והפוליטיקאים הלבנונים התייצבו לפני מקרון כדי ליישם את הרפורמות שמוביל הנשיא הצרפתי.
נשיא צרפת נכנס לנעלי המושיע של ארץ הארזים, ולכך יש שלוש סיבות. ראשית, הפיצוץ בנמל ביירות הרע מאוד את מצבה של המדינה. שנית, המפלגות הלבנוניות הנאבקות על השלטון הגיעו לפשיטת רגל מוחלטת, והדבר עלול להוביל לקריסת המדינה ולחידוש מלחמת האזרחים שהשתוללה בה שנים ארוכות עד 1990. שלישית, המדינות החזקות במזרח התיכון מפגינות רפיון ואוזלת יד: איראן, הנתונה לסנקציות, לא מסוגלת לסייע, ולטורקיה, שמפלסת בחשאי את דרכה ללבנון, אין את ההשפעה הנדרשת לניהול המשבר. ערב הסעודית, מצידה, אימצה מדיניות בדלנית בנוגע למשבר הלבנוני והיא מעדיפה להמתין ולצפות בהתפתחויות מרחוק, בתקווה שיום אחד הלבנונים יתחננו להצלה.
נדמה שלצרפת יש את מרב הסיכויים להציל את לבנון בדקה התשעים. היא המעצמה היחידה שיכולה לדבר עם כל הזרמים במדינה, לנהל משא ומתן עם טהרן, עם ריאד ועם תל אביב ולהיוועץ עם הרוסים והאמריקנים. יתר על כן, יש לה אינטרסים משלה להתערבות בלבנון. ראשית, היא מודאגת מהתפשטותה של טורקיה במזרח התיכון ומהאפשרות שרג'פ טאיפ ארדואן ימלא בלבנון את הוואקום שהותירו אחריהם הסעודים. שנית, למקרון, כמו לנשיא ארה"ב דונלד טראמפ, נחוצות הצלחות במדיניות החוץ שלו כדי לפצות על הכישלון בניהול מדיניות הפנים בצרפת.
הפיצוץ בנמל ביירות באוגוסט
מקרון ניגש לתפקיד המבוגר האחראי כשעל כתפיו רצונה של אירופה למנוע גל של טרור ופליטים. הוא קיבל את אישור ארה"ב לפעול בשמה בלבנון, בשעה שטראמפ טרוד במערכת בחירות קשה ביותר. במובן זה, מקרון ממלא את תפקיד הנציג האותנטי של אירופה ושל הממשל האמריקני. הרוסים נמנעים מלשמש כמתווכים במשבר הפוליטי בלבנון, ואפשר להסיק שמוסקבה לא תטיל וטו על המעורבות הצרפתית.
יש סיבות לאופטימיות באשר להצלחתו של מקרון במשימה, וממילא אם ייכשל בה – לא יעלה על הדעת שמישהו אחר תחתיו יצליח. אך חשוב מאוד להבחין בין משימות לטווח הקצר ובין כאלה לטווח הארוך. בטווח הקצר, על אף הקושי, יהיה אפשר להקים ממשלה חדשה, לעצור את נפילתה של המדינה לתהום ולערוך רפורמות כלכליות. אבל בטווח הארוך ספק רב אם מקרון יצליח לכונן בלבנון רפובליקה חדשה שתהיה שונה מהותית ממה שסוכם בהסכם טאיף מ-1989, שסיים את מלחמת האזרחים ושרטט מחדש את מפת הכוחות העדתיים.
יש צורך בהקמת מערכת פוליטית חדשה, לא עדתית, שתשמש הכנה למדינה אזרחית ודמוקרטית – מדינה לכל בניה ובנותיה, מדינה ריבונית אשר לה חוק אחד וצבא אחד; למשימה כזאת נחוצים הסדרים ועסקאות החורגים מגבולות לבנון הקטנה ודורשים את מעורבותן של וושינגטון, טהרן, ריאד ואולי גם תל אביב.
מקרון, מעודד מעליית קרנה של צרפת במדינות ערב, החליט כנראה להרחיב את מעורבותו גם לעיראק. ראש ממשלת עיראק מוסטפא אל-כאזמי נזקק נואשות למישהו שיבטיח שארצו תישאר ניטרלית וירחיק אותה מסכסוכים בינלאומיים. מקרון נחלץ לעזרתו, על אף הביקורת שהטיחו כלפיו טהרן והכוחות העיראקיים הפרו-איראניים, ואל-כאזמי שמע את כל מה שרצה לשמוע ממנהיג עולמי: עיראק היא מדינה ריבונית ועצמאית, מדינת לאום על כל מוסדותיה, ויש לה זכות בלעדית להחזיק בנשק.
את אותן מילים שמע אל-כאזמי בוושינגטון כמה ימים לפני כן, אך בניגוד לאמריקנים, דבריו של מקרון לא ביטאו פרובוקציה והסתה נגד איראן ונגד המיליציות העיראקיות. גישתו, בדיוק כמו זו שהפגין בלבנון, קידמה דיאלוג, הכלה ודיפלומטיה בהתמודדות עם הבעיות בעיראק.
ייתכן שהמהלך הדיפלומטי הצרפתי בלבנון ובעיראק מבשר מגמה חשובה במערכת היחסים שבין וושינגטון לטהרן. אין ספק כי מקרון מודע לכך שרבים מהמשברים הפוקדים את שתי המדינות הם רק הדים לסכסוכים שבין איראן לארה"ב, ישראל ומדינות המפרץ. הוא מבין כמובן שפתרונות יציבים לטווח הארוך מחייבים התייחסות לשורש המשברים המחריפים האלה, כלומר לאיראן. ייתכן אפוא שרוחות הדיפלומטיה יישאו את מקרון אל שערי האייתולות באיראן, בתפקידו כמשכין השלום במזרח התיכון.
- עורייב אל-רנתאווי הוא פובליציסט ירדני, חוקר ומנהל מכון אל-קודס למחקרי מדיניות. המאמר המלא התפרסם באתר של מכון אל-קודס למחקרי מדיניות. גרסה מקוצרת זו מתפרסמת בחסות "אופק לתקשורת הערבית" – מיזם משותף למכון ון ליר, הפורום לחשיבה אזורית ומרכז אעלאם. תרגום מערבית: תאמר סעיד
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
