קודם כל ולפני הכול, גילוי נאות. אחרי ימים ארוכים של מלחמה וסיקור בלתי פוסק, הגיעו הזמן והבשלות שלי לכתוב על בני הזוג המיוחדים והאהובים, שלומי ואיילת מולכו ז"ל, קרובי משפחה שלי, שנרצחו במושב נתיב העשרה ב-7 באוקטובר.
לסיוע כספי למשפחת מולכו - לחצו כאן
3 ימים לפני הטבח: שלומי תיעד מטח רקטות לים
הגיע הזמן לספר את סיפורם, סיפור גבורה אפילו, לציבור שלא מכיר, וגם להיפרד מהם. איך מסקרים בצורה עיתונאית מקצועית מוות כל כך אכזרי וכואב של קרובי משפחה - אין לי מושג. ניסיתי לכתוב עליהם אחרי הלוויה, אבל הכאב, לא רק עליהם, היה גדול מדי ומשתק. אבל כעת אנסה. למענם ולזכרם.
איך אנחנו קרובים משפחתית? אמה של איילת וסבתא שלי היו אחיות. נולדנו וגדלנו למשפחה גדולה שייסדה את קיבוץ מפלסים. ובקיבוץ כמו בקיבוץ, כולם משפחה אחת גדולה והמשפחה הגרעינית קרובה עוד יותר.
שלומי (63) ואיילת (54) היו כנראה בין ההרוגים הראשונים של מתקפת המחבלים על יישובי עוטף עזה באותה שבת. הם הותירו אחריהם שלושה בנים: בן (27) עידו (24) ורועי (19).
ממש מול ביתם בנתיב העשרה נחתו המחבלים שהגיעו מהאוויר רכובים על "בקאי", טרקטורון ממונע מרחף. שלומי, שהבין מיד את המצב, צילצל לבנו הצעיר רועי, שעבד במסיבת "נובה" ליד קיבוץ רעים, ואמר לו לצאת משם מיד כי יש מתקפה על ישראל. רועי שמע בקולו, וחייו ניצלו.
הבן האמצעי עידו שחזר: "בסביבות 6:30 בבוקר המחבלים נחתו ממש מול הבית של ההורים במושב, והתחיל גם ירי רקטות לכל האזור. אבא הבין את המצב ועוד יותר מזה. כבר תקופה שהוא הרגיש שמשהו לא בסדר, שהוא שומע את המחבלים מתאמנים מעבר לחומה במושב. הוא אפילו צילם ושלח לנו סרטון של מטח רקטות של חמאס במסגרת אימון שהם עשו כמה ימים לפני הטבח. אבא תמיד היה בהיכון שמשהו יקרה.
"כשהמחבלים הגיעו אבא יצא מהבית עם האקדח שלו והסתער עליהם. אמא נשארה בבית. הייתי איתה בקשר כל הזמן. היא נכנסה לממ"ד אבל אבא לא חזר. היא מאוד דאגה לו. היא אמרה לי שהוא לא חוזר והיא מפחדת שקרה לו משהו. היא ישבה בממ"ד עם הכלבים שלנו, ועם אקדח ביד. היא הייתה מפוחדת. היא אמרה לי שהיא שומעת אנשים מחוץ לבית, מדברים במכשירי קשר בערבית. אמרתי לה: 'אמא, אל תדברי, שלא ישמעו אותך, רק אני אדבר'. אמרתי לה לשחרר את הכלבים החוצה, אבל היא לא רצתה לסכן אותם.
"השיחה נותקה בסביבות 8:40. המחבלים רצחו אותה בממ"ד, וגם את הכלבים שלנו, בובה ופנדה. רק בערב נודע לנו שהם נרצחו. אבא יצא אליהם עם הנשק וירה עליהם. אני לא יודע אם הוא פגע. כנראה שהיה לו מעצור בנשק. הוא הסתער עליהם בידיים חשופות, וכנראה שהיה שם מאבק רציני. אבל לא היה לו סיכוי. הם היו חמושים היטב".
זאת לא הפעם הראשונה שהשכול מכה במשפחה. איילת איבדה את אחייניתה, רב"ט טל ניר ז"ל, בתם של ראובן ויהודית ניר מקיבוץ מפלסים, בפיגוע מכונית תופת ב-1995 בגוש קטיף. איילת, שהייתה קרובה לטל והזכירה אותה במראה, נשאה את הכאב עד יומה האחרון.
ראובן, אבא של טל ואח של איילת, מנהל את גידולי השדה המשותפים של הקיבוצים מפלסים וכפר עזה, וגם בימים אלו, למרות הכול, הוא עובד כרגיל ואפילו מנהל את קטיף הכותנה בשדות באזור, תחת אש. כשמדברים איתו, הוא תמיד נשמע אופטימי, למרות שאיבד הרבה חברים במתקפה. הוא עצמו נקלע למארב של המחבלים באזור ניר עם ונפצע קל ברגליו מירי.
שלומי ואיילת נקברו בבית העלמין בנתיב העשרה, שם חיו במשך שנים רבות וגידלו את הבנים. הם היו אנשים מדליקים, פשוט ככה. קלילים ונעימים. לא עושים עניין מכלום בחיים. הכול בראש טוב ועם הרבה אהבה. הם היו אוהבי אדם, טבע, טיולים ובעלי חיים. תמיד היו מוקפים בחברים ובני משפחה. את האהבה שלהם אפשר היה לראות בעיניים, בכל שיחה. היה להם מבט טוב בעיניים, מבט פשוט וחם, שמחבק אותך, שבאמת מתעניין. זוג מיוחד, אהוב שכזה. נוחו על משכבכם בשלום.
