תמי ארד, אשתו של הנווט שנפל בשבי לפני 35 שנה רון ארד, התייחסה הבוקר (יום ה') לראשונה למבצע האחרון לחיפוש מידע על אודותיו. "לא סיכנו חיים במבצע", היא כתבה בפייסבוק, בתגובה למאמר בעיתון הארץ.
השבוע חשף ראש הממשלה נפתלי בנט מעל דוכן הכנסת כי "בחודש שעבר, יצאו נשות ואנשי המוסד, למבצע שתכליתו לאתר מידע חדש על גורלו ומקום הימצאו של רון ארד. זה היה מבצע מורכב ורחב ממדים, זה כל מה שאפשר לומר כרגע".
בדרך לפתרון תעלומת רון ארד? ריאיון עם ד"ר רונן ברגמן
(צילום: שחר גולדשטיין)
תמי ארד הגיבה לטורים שמתחו ביקורת על הפעילות המוגזמת ועל סיכון החיים. "אתחיל מהשורה התחתונה שמדאיגה את (רוגל) אלפר; למרות הפרסומים הרבים, לא סיכנו חיים של לוחמים במבצע האחרון המדובר. אני עומדת מאחורי כל מלה שאני כותבת. בדקתי את הדברים עם בכירים ביותר במוסד לפני המבצע ולאחריו והשתכנעתי שהם דוברים אמת".
ארד הוסיפה: "זו ההזדמנות לציין שבמהלך השנים בהם חיפשו אחרי רון, במבצעים השונים שנעשו, לא נהרגו חיילים או אנשי מוסד. גם את העובדה הזו בדקתי עם אותם בכירים במוסד אחרי שבתוכנית הטלוויזיה 'זמן אמת' דובר על 'שובל של גופות'... אני לא יודעת מה עומד מאחורי הפרסומים האלה אבל הייתי מצפה מאנשים שמפרסמים חומרים הנוגעים לחיי אדם, שיבדקו את עצמם לפני שהם קובעים עובדות נחרצות".
תמי ארד הגיבה על הניסוח במאמר ולפיו "רון לא היה חייל חשוב במיוחד לצה"ל" וכתבה: "אני לומדת מכך שאלפר חושב שצה"ל צריך לפעול רק למען חיילים חשובים. אם אלפר שירת בצה"ל הוא כנראה החמיץ את השיעורים על ערכי צה"ל. כאשר חיילים יוצאים למשימה ונפגעים או נופלים בשבי החילוץ שלהם לא נעשה על פי דרגת חשיבות בצבא. בלחימה אין חייל פשוט וחייל חשוב. לוחמים בכל הדרגות נלחמים שכם אל שכם ומי שנזקק לעזרה מחולץ.
"למען הדיוק בפרטים, מטוסו של רון לא יורט (כפי שכתב אלפר) אלא התפוצץ כתוצאה מתקלה טכנית נדירה שהפעילה את החימוש שהוצמד למטוס. ויש פרט נוסף שלא עושה את רון גיבור אבל מעיד על כך שגם חיילים פשוטים יודעים לפעול בקור רוח. רון הצליח להנטיש את ישי הטייס ואת עצמו תוך כדי התפוצצות המטוס. רון נפצע בנטישה ולמורת רוחו של אלפר נשאר בחיים והפך בראייתו לנטל על המדינה".
עוד היא כתבה כי "אני יודעת משיחות שערכתי עם לוחמים מהטייסת של רון, שפועלים גם בימים אלה ומסכנים את חייהם, הידיעה שמדינת ישראל לא נטשה את רון 'לנוח על משכבו בשלום' בלשונו של אלפר, נוכחת בכל גיחה שלהם. לוחמי צה"ל הם לא מתאבדים. הם מודעים לסכנה בשירות קרבי אבל הם מצפים שיעשו כל מה שניתן כדי להשיבם במידה ויפלו בשבי. אני מזמינה את אלפר ואנשים כמותו לחתום על מסמך שפוטר את המדינה מלהשיב את ילדיהם במידה ויפלו בשבי, חיים או מתים".
ארד התייחסה לעניין נוסף שכתב אלפר "בנוגע אלינו בני משפחתו. נכון, כולנו המשכנו בחיים אבל בניגוד לאלפר לא שכחנו את רון או ויתרנו על הסיכוי שביום מן הימים נדע מה קרה לו. אלפר בטורו מגדיל לעשות ויורד לפרטים נקרופיליים, 'לא נשאר מה לקבור' הוא קובע. אני לא יודעת מהיכן הידיעה הוודאית הזו אבל אני יודעת שאלפר מחמיץ את העיקר. 'ארד הוא אנקדוטה שנופחה לדרגת סמל לאומי מקרי, בלון מלא בהרבה אוויר חם של פולחן השכול הישראלי', כותב אלפר. אני מאחלת לאלפר שלעולם לא ידע אובדן.
"עוד אומר שאיני מצפה לאמפטיה מצדו אבל הייתי מצפה מאדם שמתפרנס מכתיבה שיחשוב מעבר לפרובוקציה ולאלטר אגו שלו. הסיפור של רון נוגע לכל חייל שמתגייס היום לצה"ל. הוא התרחש לפני 35 שנים אבל נוכח בתודעה גם היום לא כדי להאדיר את שמו של רון אלא כדי שגם 'החיילים הלא חשובים', כדברי אלפר ידעו שהמדינה ששולחת אותם להילחם לא תנטוש אותם מאחור.
"'הדרך הטובה ביותר', כותב אלפר, 'לכבד את זכרו היא להניח לו... רחוק מאור הזרקורים שהוא לא חיפש, רחוק מתרגילי היח"צ הפוליטיים שמנצלים אותו בציניות ומבזים אותו'. בנוגע להתעניינות התקשורתית אלפר צודק. רון מעולם לא התעניין באור הזרקורים. החלום שלו היה להגיע למכון וייצמן. גם אנחנו בני משפחתו לא זקוקים להתעניינות התקשורת וחיים טוב יותר בימים שרון אינו 'מככב' בכותרות, אבל אלפר עצמו מתפרנס מהתקשורת, כולל מהטורים שכתב על רון, ובדרכו הצינית מבזה את רון ומנצל אותו לצרכיו לא פחות, אם לא יותר, מעיתונאים או יחצני"ם אחרים".
