הייתי בת 21 כשפגשתי את שלי יחימוביץ' לראשונה. היא הייתה מגישה בכירה בטלוויזיה עוד לפני שעברה לפוליטיקה, ואני כתבת צעירה מתחילה. יום אחד ניגשה אליי אחת המפיקות והציעה אייטם שאצא לצלם למחרת כדי לעשות עליו כתבה: תחרות מלכת היופי של העובדים הזרים בדרום תל אביב. לא רציתי, אבל לא ידעתי מה לומר. היה לי ברור שזה המשחק ואלה הכללים שלו. פתאום שמעתי את עצמי ממציאה איזו הלוויה של קרובת משפחה מבוגרת, שאני חייבת להיות בה מחר. אין לי מושג מאיפה צץ השקר הזה.
כמה שניות חלפו ושלי יחימוביץ' נכנסה לחדר. אותה מפיקה מאוכזבת מיהרה לפנות אליה: שלי, יש לך תוכנית מחר בערב, בדיוק כשמתקיימת תחרות מלכת היופי של הפיליפיניות והתאילנדיות בדרום תל אביב. אני מתאמת לך ניידת שידור, ותפני לשם בשידור חי לקראת סוף התוכנית. את יודעת, תסיימי במשהו קליל, חביב, כיפי כזה. שלי הביטה בה, עיכלה את הנאמר ופתחה בנאום.
זה היה נאום "אני מאמין", או "אני מאשים", כאילו אצטדיון שלם צופה בה, ולא מפיקה ולצדה כתבת צעירה עם הלוויה מפוברקת בראש. הנאום התחיל בתולדות התנועה הפמיניסטית. שלי הסבירה שאישה אינה כלי ואינה חפץ, לכן דירוג ונתינת מספרים וציונים למראה חיצוני משפילים אותה ומוחקים את אישיותה. היא המשיכה לתאר את תעשיית הדוגמנות האכזרית, את השעבוד וההחפצה, וחתמה במשפט: התועבה הזאת לא תיכנס אליי לאולפן.
זו הייתה רק ההתחלה. מכאן היא עברה לתולדות המאבקים החברתיים למען החלש. הסבירה שתחרות כזו, דווקא בקרב האוכלוסייה הענייה הזו שלא זוכה לזכויות סוציאליות, שנאלצה להגר כדי להתפרנס - היא אכזרית במיוחד. כל היום הם מנקים לנו הישראלים את הבתים ועוסקים בכל המלאכות שאנחנו לא רוצים לעשות, ולעת ערב הם גם צריכים לשעשע אותנו בתחרות מלכת יופי. יש פה השפלה כפולה, הסבירה. זה לא אייטם, זה ניצול ציני. צריך להיות הרבה יותר זהירים וביקורתיים בכל קשקוש יחצ"ני שמציעים לנו. אסור לתווך לצופה בבית אירוע כזה כאירוע לגיטימי. המפיקה הסתלקה.
אני לא תמימה. מן הסתם אחת מתוכניות הבידור קנתה את הסיפור הזה לבסוף. רבים גם ודאי חושבים שזה היה נאום צדקני מפיה של יחימוביץ', שהתפרנסה אז מטלוויזיה מסחרית, ויכלה לומר אותם הדברים על כל פרסומת ששודרה בתוכנית שלה. ובכל זאת, נותרתי שם המומה. וואו, חשבתי לעצמי, מה זה היה? מה פשר ההבדל העצום בין התגובה שלי לתגובה שלה? המסר, מבחינתי, היה ברור: אל תשאירי את תפיסת העולם שלך בבית. תביאי אותה לעבודה. עיתונאי הוא לא רובוט, והוא לא יכול להיות אובייקטיבי. אובייקטיבי זה אומר לאמץ את סדר היום הקיים, את כל הנחות היסוד הנוכחיות.
שנים רבות חלפו. לא הסכמתי עם יחימוביץ' על נושאים רבים, אבל בהרבה דילמות מקצועיות אמרתי לעצמי בחיוך: שיוויתי שלי לנגדי תמיד. אני חייבת להביא את עולם הערכים שלי לידי ביטוי. וזה גם המסר לנשים חרדיות שיוצאות לעולם התעסוקה, ובכלל, לכל מי שרוצה להשמיע את קולו: מדברים אצלנו המון על שילוב אוכלוסיות. מתאמצים להביא אנשים ממגזרים שונים, ממוצאים שונים, מדתות שונות. רק דבר אחד פחות שומעים: דעות שונות. אל תנסו רק להשתלב ולחזור הביתה בשלום. נסו להשפיע. העולם צמא לשמוע את הקול שלכן, את מה שיש לכן להגיד לחברה הישראלית.
סיון רהב-מאיר היא אשת תקשורת ומרצה
גבריאלה שלו / השגרירה לשעבר באו"ם
רגעים מכוננים בחיי, שבהם או בעקבותיהם הגעתי לתובנות משמעותיות:
הרגע בכיתה ד' (או ה') שבו התבקשנו לכתוב חיבור על "החבֵרה הטובה", והבנתי שאמי היא החברה הכי טובה שלי. לימים נוכחתי שיש לי "חברה הכי טובה" נוספת, בתי.
הרגע שבו התברר לי שקיבלתי את הציון הכי גבוה בעיר מגוריי (תל אביב) בבחינות הסקר (בחינות כניסה לתיכונים העירוניים באמצע שנות ה-50), ציון שאיפשר לי - בת למשפחה דלת-אמצעים של הורים שעלו מגרמניה בחוסר כול - ללמוד באמצעות מלגות.
הרגע שבו התבשרתי, בדואר ישראל, שנבחרתי למשלחת הצופים שיצאה בקיץ 1956, במלאת 50 שנה לייסוד התנועה, לג'מבורי העולמי באנגליה.
הרגע שבו נבחרתי, כקצינה צעירה, לפקד על פלוגה מיוחדת של טירוניות, שעד אותה שנה (1960) כלל לא גויסו לצבא.
רגעי הלידה של ילדיי: נרקיס וערן.
הרגע שבו ויתרתי על קריירה מתגמלת כספית לטובת קריירה אקדמית.
הרגע שבו אמר לי הדיקן למשפטים שיש לפקולטה ניסיון לא טוב עם נשים-מַרצות: הן עלולות (!) להיכנס להיריון ואז גם לקחת חופשת לידה (עד היום אני מצטערת שלא עניתי שהמרצים הצעירים נקראים מדי שנה לחודשי מילואים).
הרגעים שבהם נודע לי כי שוב קיבלתי את הציונים הגבוהים ביותר בסוף כל שנת לימודים בפקולטה למשפטים, בסוף לימודי כל תואר ובדוקטורט (הצטיינות יתרה).
הרגע שבו הבנתי, עוד לפני ההודעה הרשמית, ששאול - חבר נעוריי, בעלי האהוב, אבי ילדיי הרכים - נפל בגבורה בקרבות סיני במלחמת יום הכיפורים.
הרגע שבו החלטתי, שנה לאחר המלחמה הנוראה ההיא, לצאת לפוסט-דוקטורט באוניברסיטת הרווארד, עם שני ילדיי.
הרגע שבו הבנתי שלא אוכל להיות גם אב וגם אם לילדיי היתומים מאב, אלא רק "אֵם מספיק טובה" (אם טובה דיה, Good Enough Mother, כהגדרתו של ויניקוט).
הרגע שבו בחר בי נשיא האוניברסיטה העברית, פרופ' יורם בן-פורת ז"ל, לתפקיד הממונה על מעמד האישה באוניברסיטה.
הרגע שבו פגשתי את בן זוגי, עזי לוי.
הרגע שבו נבחרתי לכהן כשגרירת ישראל באו"ם, אישה ראשונה (ובינתיים אחרונה) בתפקיד זה, אחרי 14 גברים.
הרגע שבו הבנתי שאני פמיניסטית — לא בהצהרות אלא במעשים ותפקידים, וראיתי לעצמי חובה וזכות לקדם ולעודד נשים צעירות בכל תחומי החיים: באקדמיה, בשירות הציבור, בכהונות רמות במשק הפרטי והציבורי.
הרגע שבו נולד הנין שלי, נורי, אשר הביא לכל המשפחה שפע אור בימי הקורונה.
- פרופ' גבריאלה שלו היא האישה הראשונה שכיהנה כשגרירת ישראל באו"ם. הטורים לקוחים מהספר "נוכחות. משפיעות. מובילות" (כנרת, זמורה) שבו 111 טקסטים של נשים ישראליות על הקריירה שלהן
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
