ברוך מציב גבול אלמנה. זאת הברכה שמברכים כאשר רואים יישובים יהודיים בנויים בארץ ישראל. האלמנה היא משל לעם ישראל הנמצא בגלות, כאישה שנותרה ללא בעלה. ברבות השנים והאסונות שנכפו עלינו בבניין הארץ הפכה האלמנה לדמות שלה פנים אחרות. האחרונה שבהן היא אתיה, אלמנתו של יהודה דימנטמן שנרצח בשבוע שעבר בפיגוע ירי בדרכו מהיישוב חומש לביתו בשבי שומרון. היא מצטרפת לאלמנות רבות נוספות, לאלמנים וליתומים, להורים שקברו את בניהם ובנותיהם, לאחים ואחיות שכולים.
בעקבות הרצח קמה הקריאה ששבה ועולה מדי פעם בפעם, כל פיגוע ואסון כפי זמנו ומקומו, לבנות יישוב ולהקים מאחז. הפעם מטבע הדברים כוונו עיקרם של דברים לבנייתו של היישוב חומש, המקום שממנו ואליו נסע דימנטמן על מנת לחזק ולהתחזק. ואם אפשר כעת, לאחר שקמו מהשבעה בני המשפחה האבלים, לשאול ולתהות בחרדת קודש, אזי אשאל: אם לא היה מת יהודה היקר, לא היה בסיס ועילה להקמתו מחדש של היישוב שנחרב לחינם ובאכזריות במהלך ההתנתקות הארורה?
הדברים שנכתבים כאן עלולים אולי לעורר חוסר נוחות, אבל חשוב שייאמרו מכיוון שהם משמעותיים ועקרוניים במאבק על עתידן של ארץ ישראל ומדינת ישראל כולה, וחשובים בגלל כבודם של הקדושים שמתו למענה.
"טוב למות בעד ארצנו" היא אמירה שמיוחסת לטרומפלדור, שנהרג בטווח שבין הרב צורף ליהודה דימנטמן. שלושתם היו שמחים לחיות למענה. היעד שאליו שאפו ימומש באמונה יוקדת וחיה
יהודי שסוגר מרפסת בהרצליה לא עושה זאת לזכר עמנואל מורנו ודיירי בניין בכפר סבא לא חוגגים חנוכת בית לזכרו של דרור וינברג. נכון שראוי וחשוב לזכור בכל רגע את הקרבתם של אלפים רבים למען תקומתה של מדינת ישראל, אבל בסופו של יום אנשים פשוט חיים את חייהם בטוב ובנעימים במדינתם ובארצם.
זאת הנורמליות שאנו מבקשים להביא ליישובי יהודה ושומרון: בנייה ושגשוג שאינם פועל יוצא של מחיר הדמים שאנו משלמים. להיפך, מחיר הדמים שאנו משלמים הוא הנדרש מאיתנו בעל כורחנו בשם השאיפה לחיים של נורמליות.
את יהודה דימנטמן לא הכרתי אבל ניתן להבין שהקדיש את חייו לבנייתה של חומש. לתיקון ולו במעט של עוול ההתנתקות. הוא רצה ושאף לראות בתקומת המקום והיה מוכן להיאבק על כך בכל מחיר. אבל את הזכות של יהודים לגור בכל מרחבי ארץ ישראל הוא ראה כפועל יוצא של אמונתו וההיסטוריה של עמו, ולא כאידיאל שיש לו זכות קיום אך ורק בגלל מותם של יהודים במאבק שבדרך.
עליית האלפים לחומש, בסיום השבעה
(צילום: גיל יוחנן)
אין ספק שהדרך לנצח מלחמות היא במאבקים קטנים. אין שאלה שהניצחון הגדול ביותר בקרב שבו נפל דימנטמן היא הקמתו המחודשת של היישוב חומש. אוי לנו מהמצב שאליו אנו קרבים שבו דווקא לאחר מותו תיחרב הנוכחות היהודית במקום. את הרוח הגבית שהדבר ייתן לטרור ולאמונתו כי הוא מצליח בדרכו הנלוזה אנו כולנו מבינים. אבל המאבק שלנו על ארץ ישראל אינו נקודתי אלא בעל זכויות תנ"כיות, אמוניות והיסטוריות.
שי אלוןרבי אברהם שלמה זלמן צורף מוגדר כנפגע האיבה הראשון בארץ ישראל. הוא הגיע לארץ בעליית הגר"א מתוך שאיפה וכמיהה לציון וביקש ואף הצליח לקדם את פדיונו של בית הכנסת החורבה לאחר 130 שנים, מה שעלה לו בחייו. יהודה דימנטמן – בתקווה שיישאר הקורבן האחרון - חי במדינת ישראל תחת שלטון יהודי, בשאיפה וכמיהה להשלמת חזונו של הרב צורף וחבריו.
"טוב למות בעד ארצנו" היא אמירה שמיוחסת ליוסף טרומפלדור, שנהרג למען הקמת המדינה בטווח שבין הרב צורף ליהודה דימנטמן. שלושתם היו שמחים לחיות למענה. קורבנם הוא קדוש ומעל לכל מחלוקת, אבל היעד שאליו שאפו ימומש באמונה יוקדת וחיה.
- שי אלון הוא ראש מועצת בית אל
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
