הפעם היה זה תורו של סטיב קר "להשתגע" ולדפוק על השולחן. "מתי נעשה משהו? נמאס לי!", זעק מאמן גולדן סטייט וכדורסלן העבר המעוטר במסיבת העיתונאים בעקבות הטבח בטקסס, שהפכה ויראלית וכנראה נתקלתם בה אתמול (רביעי) גם אם מעולם לא ראיתם משחק NBA.
בטבח מזעזע קודם, ב-2017, היה זה מנחה הלייט-נייט ג'ימי קימל שנאם בדמעות על השיגעון והחידלון שאפשרו לאדם לפתוח באש מחדר במלון ולקטול בלי הפרעה 60 אנשים שחגגו מתחתיו בעיר שבה גדל קימל, לאס וגאס. בקצב הזה, של מעשה טבח אחד לפחות בשבוע, היכונו לעוד נאומים ויראליים ומכוננים של טום קרוז, בריטני ספירס ובסוף גם גל גדות – שלא ישנו דבר.
דברים אלה לא נאמרים בלגלוג. ארה"ב נמצאת במשבר עמוק ובסיסי, שהוא הרבה מעבר לפוליטי: אין שיח פוליטי בכלל כי אין שפה משותפת. חצי אומה משתגעת מזעם מול חוסר המוכנות של החצי השני להסכים בכלל להתדיין על רפורמת נשק – ולא משנה כמה סטטיסטיקות קרות ופני ילדים מתים יוצגו בפניהם.
זה לא שתי השקפות שונות שמונעות הסכמה על פתרון, אלא שתי שפות שונות שפיתחו שני החצאים של אמריקה – האדומה והכחולה – בנוגע לשאלה אם יש בכלל בעיה שצריך לטפל בה (וההגינות מחייבת לומר שזה לא חצי-חצי, שכן 50 הסנאטורים שמונעים קידום חוק מינימלי להגברת הפיקוח על מכירת נשק מייצגים הרבה פחות מ-50% מהציבור האמריקני).
"קומון סנס" (Common Sense) הוא אחד הביטויים השגורים בשפה האנגלית, ומהווה אבן יסוד בפילוסופיה המערבית אבל במיוחד האנגלו-סקסית, עוד מימי דיוויד יוּם ותומאס ריד. בעברית המונח תורגם ל"שכל ישר", אך הוא מעוות במעט את המשמעות המקורית: ההיגיון המקובל, המשותף שלנו כחברה.
סטיב קר על הטבח בבית הספר היסודי בטקסס
אפשר להתדיין עד מחר בתרגילים פילוסופיים ובסרטי "שתיקת הכבשים" אם נכון או לא לאכול אחד את השני, רק שברור לכל אדם בחברה שלנו שזה מעשה שלא ייעשה. ובכן, לא כשמדובר באפשרות להעניק לצעיר מעורער בנפשו נשק אוטומטי כדי לטבוח בבני תשע. לכן יש לא מעט אירוניה כשנפגעי מעשי הטבח, האקטיביסטים, הפוליטיקאים והסלבריטאים שבים וצורחים שישנו צורך ב"חוקי נשק סבירים" ("חוקי קומון-סנס" בז'רגון האמריקני) כדי למנוע מעשי טבח דומים. אין Common יותר. יש את "האמת שלי", והמחנה שלי, והזהות שלי.
בנימין טוביאסצילום: בנימין טוביאסמחצית מאמריקה – סליחה, פחות ממחצית – שבויה בקונספציה, באמונה בתיקון לחוקה שנוסח לפני 230 שנה על ידי בעלי מטעים ורומם לכדי מנטרה דתית, בקונספירציה לא מוכחת על רצון הממשל לארגן איסוף המוני של כלי נשק שמעולם לא עמד על הפרק. וגם על תפיסת "אף שעל" שמכתיב ארגון לובי הנשק הקיצוני, האטום, האינטרסנטי – ה-NRA – שאינו מוכן לפתח אף דיון בשינוי חוק מחשש להודות בתבוסה ומפזר כספים על סנאטורים כדי לוודא שאיש חלילה לא יחרוג משורת המקהלה.
עשרות מעשי טבח ואינספור תמונות של ילדים מתים כבר לא ישנו דבר. באמריקה האדומה התקבלה ההחלטה: עדיף לחיות במציאות שבה מדי שבוע נרצחים עשרות או מאות אנשים ממעשי ירי, חלקם ילדים, ולא לוותר על העקרונות הקדושים שלנו. האטימות הרפובליקנית היא שיעור חשוב – גם לארץ קטנטנה במזרח התיכון שבמזל לא ייבאה מאחותה הגדולה את הבעיה הספציפית הזו – על המחיר שבפוליטיקה קוטבית כזו, שמוחקת כל "היגיון משותף" ושפה משותפת.
- בנימין טוביאס הוא עיתונאי "ידיעות אחרונות"
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
