(צילום: חגי דקל)
הדבר המפתיע ביותר אמש (ראשון) במטות הבחירות של עמנואל מקרון ומרין לה פן הוא שלא הייתה כל הפתעה. הבוחרים הצרפתים סיפקו בדיוק מה שהסקרים הציגו לפני הבחירות: ניצחון משכנע ומוחץ של עמנואל מקרון, ובמקביל, הישג היסטורי של מרין לה פן. בעידן שלנו, שבו ההערכות מתנפצות אל מול רעידות אדמה פוליטיות, מגפות ומלחמה גדולה באירופה, צרפת סיפקה לעולם יציבות וסבירות.
החגיגות של תומכי מקרון בפריז, אמש
היא דחתה את הקיצוניות, לפי שעה. היא המשיכה לבחור במרכז, לפי שעה. היא שימרה את האיחוד האירופי, הסדר הליברלי ביבשת, היסודות של ברית נאט"ו – והנחילה תבוסה למועמדת שוולדימיר פוטין חפץ ביקרה. ההודעות זרמו מכל מקום ביבשת ומבריטניה, מין אנחת רווחה קולקטיבית כזו. אוקראינה אולי בוערת, הברבריות במלחמה הזו הופכת לחזון נפרץ, פוטין בשער, אך האירופים שמרו על אחדותם. לפי שעה.
השאלה שתהדהד במערב ובעיקר בארצות הברית הבוקר היא פשוטה: האם ניצחונו של מקרון מלמד שהסדר הליברלי מתחיל להשתקם? שהמלחמה באוקראינה הצליחה להחדיר תחושה של אחדות ובהילות בקרב מי שחפצים בדמוקרטיה?
כשהטלוויזיה הצרפתית ליוותה באופנועיה את השיירה של נשיא צרפת בשדרות היפות וברחובות הצרים בפריז, הייתה תחושה שבעצם קרה הבלתי נמנע, המובן מאליו: הרי לה פן היא מועמדת כושלת, גסה ולא בקיאה מול מקרון המבריק והרהוט. לא לחינם הוא הנשיא הראשון מזה 20 שנים שמצליח בקמפיין בחירה מחדש. התומכים שלו מתחת למגדל אייפל נראו כמו פרסומת לאיחוד האירופי: צעירים, מגוונים, מניפים בידיהם לא רק את הטריקולור אלא גם את הדגל הכחול של האיחוד.
מקרון צעד עייף ומאושר אל הפודיום כאשר האודה לשמחה, מתוך הסימפוניה ה-9 של בטהובן, נשמעת: המנון האיחוד האירופי. התחושה הייתה שהכל נגמר. שהטבעי ביותר קרה, וימשיך לקרות: צרפת לא תידרדר למקומות אחרים שאירופה וארה"ב כבר הגיעה אליהם.
כדי להבין שזה לא בדיוק המצב, ושהדברים נזילים בהרבה, היה צריך להביט בנתונים. אלה הצביעו על שיעור הימנעות של 28%. שהבהירו כי מקרון איבד למעשה למעלה מ-2 מיליון קולות, וכי לה פן שכנעה עוד 2.7 מיליון בני אדם להצביע לה – ביחס ל-2017. כמובן שהיה כדאי היה להקשיב למועמדים השונים שהם לא לה פן או מקרון. אלה שנפלו בסיבוב הראשון נאמו מייד כאשר נודעו התוצאות.
ז'אן לוק מלנשון הרדיקלי משמאל, דיבר על כך שמקרון הוא הנשיא הגרוע ביותר, ויש להביסו בבחירות הקרובות לפרלמנט. אריק זאמור, איש הימין הקיצוני יותר מלה פן, ביקש בנאומו להקים "גוש לאומני" כי "עלינו לאחד את כוחותינו" משום ש"זמן ארוך מידי אלה מאיתנו שרוצים להגן על הזהות הצרפתית הובסו בבחירות לנשיאות". הוא סיכם ש"הלילה, אוהביה של צרפת הפסידו".
במטה של מרין לה פן כמעט שלא היו דמעות. הייתי שם ברגע בו מדגמי הטלוויזיה בישרו את הודעותיהם, העצובות בעבור הקהל. שאגות הבוז היו רמות. בישראל מקדמים תוצאות כאלה בשתיקה, במלמולי "המדגמים טועים, נחכה לתוצאות האמת". באולם של לה פן פשוט צעקו "בווו!" כאשר תמונתו של מקרון הופיעה. בקבוקי השמפניה היו מוכנים לסנסציה, להפתעת ענק. אבל כאשר זו לא באה, הם נפתחו בכל מקרה. כמה דקות אחרי שלה פן סיימה לנאום, בקהל כבר הסתובבו מלצרים ומלצריות עם משהו שנראה כמו פילה מיניון וכרובית אלמוגים עם חמאה, מוזגי היין הציעו שלושה סוגי מיץ, ומה שנראה כמו טטאקי טונה טרייה עם ביצי שליו.
העיתונות הצרפתית ניסתה לחלוב כאב ואכזבה מהפעילים, הצלמים חיפשו בעיני הבז שלהם את הפעיל או הפעילה שיתייפחו ממש, ובדרך כלל לא מצאו. ההפך. האירוע האמיתי היה הנורמליזציה של האירוע כולו. תחושה של תרגולת קבועה באוויר. "זה רק עוד צעד במסע שלנו לאליזה", אמרה פעילה אחת ששני דגלי צרפת היו תקועים בכיסים האחוריים של מכנסיה, "לא הצלחנו הפעם, נצליח בפעם הבאה".
האנשים האלה התרגלו לאכזבה; חלקם, המבוגרים יותר, מלווים את ז'אן-מארי לה פן מאז שנות השבעים. הם חיים את הטלנובלה הפוליטית הגדולה הזו, שבה האיש הקיצוני הזה, ולאחר מכן בתו הקיצונית בדרכה שלה, מנסים לפלס את דרכם אל הכוח. "העלילו על ז'אן-מארי!" מחה בפניי פעיל מבוגר כאשר שאלתי אותו על האנטישמיות של האיש שהורשע בזילות השואה, "רק צריך להכיר אותו!".
לה פן השיגה כ-40% מהקולות, והתחזקה מאז הסיבוב השני הקודם שלה. הימין הקיצוני שהיא הנהיגה הפך, בפשטות, להיות הימין, האלטרנטיבה. אין בצרפת אופוזיציה גדולה, מאורגנת ופופולרית ממנה. היא נכשלה בהבקעה משמעותית יותר אל המרכז הפוליטי, והרבה מזה קשור למהלכי הקמפיין הנבונים של מקרון ויכולות ההתנסחות העילאיות שלו. אין דבר ששולט בחדשות יותר מהמלחמה באוקראינה, ואין דמון גדול יותר בציבור הצרפתי מאשר ולדימיר פוטין.
הקמפיין של מקרון הסתער עם סכין בין השיניים כדי להזכיר לבוחרים את כל הקשרים של מרין לה פן עם הקרמלין, את תחושות החיבה המשותפות. היא הוצגה כבובה ממוכנת של דיקטטור אכזר שמנהל מלחמה ברוטלית. חלק מהגרעין הקשה שלה רואה בפוטין את סנדק הנצרות הלבנה באירופה, אבל זהו מיעוט מבוטל. כדי לנצח, היה עליה לשכנע את המצביע הסביר שהיא איננה הימור מזעזע ושלוחה של פוטין; המלחמה באוקראינה השמידה כל אפשרות כזו. השאלה שתהדהד במערב ובעיקר בארצות הברית הבוקר היא פשוטה: האם נצחונו של מקרון מלמד שהסדר הליברלי מתחיל להשתקם? שהמלחמה באוקראינה הצליחה להחדיר תחושה של אחדות ובהילות בקרב מי שחפצים בדמוקרטיה? זו לא שאלה תיאורטית כזו, אלא התלבטות בקמפיין של הדמוקרטים, כבר בבחירות האמצע השנה, לבית הנבחרים ולסנאט.
אבל עד אז, כמו שאומר עיתון ה"לה פיגארו" בכותרת הראשית שלו הבוקר, זהו "ניצחון גדול ואתגרים גדולים". הנשיא הצרפתי, שעומד כעת בשורה אחת עם ענקים כמו פרנסואה מיטראן או ז'אק שיראק, מבין זאת היטב לפי נאומו אמש: "יש להתייחס ולתת מענה לזעם של מי שהצביעו ללה פן", הוא הבטיח, "אני חושב על האכזבה של תומכיה הלילה". בדברים האלה נעוצה התשובה האמיתית: לאור עלייתה המתמדת של לה פן ושל הקיצוניים כולם, מה שצרפת קיבלה אמש הוא הארכה, עוד זמן לנסות ולתקן שיטה פגומה וחברה שסובלת מחוליים שהובילו רבים מאזרחיה לקיצוניות, בימין או בשמאל.
המילים הכי חשובות שאמר מקרון בנאום הניצחון שלו היו "חמש השנים הבאות לא יהיו המשך של הקדנציה הקודמת שלי". אם ההבטחה הזו לא תקוים, אם מקרון ימשיך להיתפס כאופורטוניסט, ברירת מחדל, "הנשיא של העשירים", משפחת לה פן תשוב במלוא ההתלהבות לקמפיין הבא, קרובה מתמיד להגשמת מסע שהחל לפני כמעט 50 שנים: להשתלט על צרפת. בעידן בו החופש מאוים בכל מקום, הנחמה היא שזה לא קרה אמש, ולא יקרה מחר.
