ההפגנה בירושלים, אתמול
(צילום: יאיר פלטי)
עליתי אתמול (שני) לירושלים כי אני יודע שלא אכפת להם אם עליתי. אם אעלה. אם נעלה בהמונינו. עליתי כי אני יודע שאני נלקח בחשבון מראש, כולנו נלקחים, ולעזאזל איתנו, בנימין נתניהו חשוב יותר. ומילוטו ממשפט חשוב יותר. והחזרתו של העבריין המורשע אריה דרעי חשובה יותר. והעברת (בואו נקרא לזה בשם המפורש: הפקרת) ביטחון כולנו לידי החוליגן המורשע איתמר בן-גביר חשובה יותר. ובזיזת התקציבים ומינוי שרים לענייני שר-במשרד-השר חשובה יותר. והסמכת הממשלה לחוקק כל חוק - מופרך, מעוות, מפלה, גזעני, מיזוגני או דרקוני ככל שיהיה - ללא כל התנגדות או מגבלה, חשובה יותר.
הכול חשוב יותר מישראל הדמוקרטית. מישראל המפרנסת. הכול חשוב יותר מהמדינה שילדיי יחיו בה. והכל בטח חשוב יותר ממני - כי מי אני בכלל; ארנק מהלך. אני אמור לסתום פה ואף ופשוט לשלם על הפיכתה הרשמית של ישראל לביביקרטיה, יעלה כמה שיעלה. אז עליתי.
עליתי לירושלים כי עוד מותר. עליתי לירושלים כדי לראות מחזה מופלא של עשרות אלפי ישראלים טובים, ועוד מאות-אלפים בדרכים, שהפסידו יום עבודה רק כדי למחות, עומדים יחד בהפגנת כוח ללא הפעלת כוח, ומפגינים אחווה וסולידריות מהסוג שמכונת השיסוי הממשלתית עשתה ועוד תעשה הכול כדי לשסע.
ראיתי המוני ישראלים שפויים מכל הזרמים, העדות והדעות - הורים וילדים, מבוגרים וצעירים, דתיים וחילונים, חברים לעבודה, קולגות לתעשייה, אחים לנשק וגם זרים גמורים שהתחברו; ראיתי את בני בגין ונכדו; ראיתי את לב-לבה הפועם של הישראליות - הלב שמזרים דם כלכלי, חברתי וערכי בעורקים, הלב שמכתיב את מקצבה של הארץ הזו, הלב שאותו מבקש נתניהו לעקור ולשפד.
וחשבתי לעצמי: כמה לא סביר שהמוני האדם השפויים האלה - ואם הם "מיעוט", הם מיעוט המוני להפליא - מתגודדים בעמידה ובצפיפות מחוץ לכנסת ישראל, בשעה שבפנים, על כורסאות נוחות, יושב המיעוט האמיתי - הגוטליביות, הדיסטליות, הלוינים והרוטמנים - ומבצע מכירת חיסול לדמוקרטיה.
כלומר, סליחה, אתם לא, במקרה, האנשים שהאשימו את נשיאת בית המשפט העליון אסתר חיות בפיגוע הדריסה בירושלים? אתם לא, אולי, האנשים שקראו להכניס לכלא יועצים משפטיים ופוליטיקאים שלא חושבים כמותכם? אתם לא הטיפוסים שקראו למחאה הלא-אלימה הזו "הפיכה באמצעות טנקים"? אתם לא החבר'ה שהכריזו על דעת עצמם, בערב שבת, על מבצע "חומת מגן 2"?
אז בבקשה; ישראל האמיתית - זו של החיים עצמם - מתגודדת בהמוניה מחוץ לקן הקוקייה שבו יושבים מי שהחיים עצמם כבר מזמן לא רלוונטיים להם, ומתחננת על חייה כדמוקרטיה. זה משהו שלא רואים כל יום, אולי רק פעם בבית ראשון, שני, שלישי.
רענן שקדצילום: אביגיל עוזיעליתי לירושלים כדי להיספר, בידיעה שלא סופרים אותי. עליתי כדי לשמוע את שתי השאלות המושמעות ביותר בהפגנה הכי בוערת שידעה ישראל: "תגיד, יש לך אינטרנט?" (לא), ו"תגיד, איפה בעצם הכנסת?" (בערך שם) - כי מרוב בני אדם, לא ראו את הכנסת. או שזה היה מרוב ריחוק מחייו הממשיים של הציבור הכול-ישראלי.
עליתי לירושלים מעוד סיבות. אבל לא חשוב כמה עליתי, ממשלת ישראל עדיין הסתכלה עליי מלמעלה. ואז אותתה עם האגודל כלפי מטה.
- רענן שקד הוא עיתונאי "ידיעות אחרונות"
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
