לפני יומיים שוחחתי עם בכיר לשעבר במערכת המשפט. השעה הייתה כמעט ארבע אחר הצהריים. פסק הדין של בג"ץ בעניינו של אריה דרעי היה דקות לפני הפרסום. אנחנו מדברים בארבע לפני המלחמה, הערתי. לצערי, הוא השיב, אנחנו בשש בערב, אחריה.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
טורים קודמים של נדב איל:
זו בעצם השאלה. האם הקרב על מערכת המשפט רק מתחיל, ותרועת הקרב שנשמעה מבית המשפט העליון השבוע מעידה על כך – או שלמעשה מדובר בתרועת אבל, הנפה אחרונה של דגל המשפט לפני שיירד מראש התורן.
לכאורה, השבוע חזינו בטקס ישראלי מסורתי: תגובה פוליטית נסערת לעוד החלטה משפטית בעניינו של יו"ר ש"ס אריה דרעי. הטקס הראשון היה בספטמבר 1993, כאשר דרעי נאלץ להתפטר בשל פסיקת בג"ץ – אחרי העמדתו לדין. ללשכתו במשרד הפנים זומנו השרים וחברי הכנסת של ש"ס. "למעשה אמר, ש"ס זה אני. אם אני בחוץ, ש"ס בחוץ", כתב אז נחום ברנע בעמוד הראשון של "ידיעות אחרונות". הוא תיאר את דרעי כחלילן מהמלין, שאחריו הולכים, לא משנה מה.
בעמודים הפנימיים האשים דרעי את כל העולם: פרקליטת המדינה ביניש, בג"ץ, היועץ המשפטי לממשלה, ולבסוף יצחק רבין שבגללו, "הגענו למצב המביש הזה". אלה היו ימים אחרים: בליכוד דרשו מרבין להתפטר. בשם טוהר המידות: הוא סייע לדרעי לנסות לחמוק מהדין, ולא פיטר אותו מיד אחרי הגשת כתב האישום.
במארס 1999 הטקס שוחזר: שוב נקראו נאמניו של דרעי, הפעם לביתו, כדי לתמוך בו בשעתו הקשה אחרי פסיקת בית המשפט שהרשיע אותו. שידרתי משם כאשר הרב עובדיה יוסף ז"ל, בצערו הניכר והכן, אמר לכתב ערוץ 1 ניצן חן, "תצא בחוץ". בחוץ, שרו הפעילים "אל תירא ישראל אל תירא, כי גור אריה הלא אתה". כאשר הרב עובדיה הרים את קולו, דרעי החליט לפזר את מסיבת העיתונאים. הייתי כתב צעיר בגל"צ ששידר את האירוע הזה, ונמלטתי למרפסת של דרעי, להמשיך לשדר ממנה. הדירה הלכה והתרוקנה. לבסוף דרעי איתר את הפולש, וביקש בנימוס אופייני לסיים.
השבוע, בפעם השלישית לפחות, התחולל הטקס פעם נוספת. שוב הואשמה המערכת המשפטית ברדיפה; שוב נקראו הנאמנים אל הבית להביע נאמנות. מהרשעה להרשעה, מפסיקה לפסיקה, הבאים לתמוך ביו"ר ש"ס רק הופכים לבכירים ומוכרים יותר. השבוע היה זה ראש הממשלה נתניהו שהגיע לנחם, ולטכס עצה. ויו"ר הכנסת אוחנה. ויו"ר יהדות התורה. כל ראשי סיעות הקואליציה הגיעו לדרעי. מגזר דין לפסק דין וחוזר חלילה, יוקרתו רק עולה.
איש לא הופתע שדרעי נפסל, אך בקואליציה היו המומים מכך שהפסילה כה חד-משמעית. בג"ץ לא ברר את מילותיו. כך קרס באחת המיזם בעל הניחוח המאפיוזי של מסיבת העיתונאים הבהולה שבה הוצגה מהפכה במערכת המשפט, רגע לפני הפסיקה
יו"ר ש"ס הוא אדם רב-מעלות: בעל ותק יותר מכל אדם בממשלה כולל ראש הממשלה, לפחות בהכרעות קבינט. אדם מתון, מושכל ונמנע ממדון. פקידים נהנים לעבוד מולו; הוא תופס עניין מהר, מפעיל שיקול דעת בתבונה. יש רק בעיה אחת: הוא לא מצליח להימנע מהעבירה. דרעי הורשע שוב, ושוב, ושוב. העניין הוא לא רק החקירות וההרשעות, אלא הדרך לשם, והדרך בחזרה: ממזימות להחלפת יועץ משפטי לממשלה, דרך חוק מיוחד לקיצור עונשו בכלא, וכלה באמירת דבר והיפוכו ביחס לפרישתו מהחיים הפוליטיים, אחרי ההרשעה האחרונה.
דרעי מרגיש מיוסר על ידי מערכת המשפט, אך המערכת מיוסרת על ידו. אם תחשבו על זה, מאז פסילתו לתפקיד שר בפעם הראשונה לפני כ-30 שנים, הפוליטיקה שלנו רק התקרבה אליו והתרחקה מהדין. מעמדה של מערכת המשפט דעך, הפוליטיזציה והשחיתות גאו. ב-1993 היה קונצנזוס מלא במערכת הפוליטית שיו"ר ש"ס חייב ללכת הביתה. כיום, יש רק שאלה אחת בקואליציה: כיצד יתבצעו שינויים חוקיים או פוליטיים – מאולצים, מעוותים, פרסונליים – כדי שפסיקתם של עשרה שופטים בבג"ץ תעוקר, תושלך לצד הדרך. הטקס אותו טקס, אבל המדינה לא אותה מדינה.
לכן המעשה שבג"ץ ביצע לפני יומיים חתרני ממש: הוא שפט לפי הדין. בלי עסקאות פוליטיות, ללא עצות מיועצים אסטרטגיים, תוך כדי הימנעות מספין. היו פוליטיקאים בכירים בישראל ששיגרו מסרים שקטים לבית המשפט העליון – ככל שזה אפשרי, שהרי השופטים לא מדברים עם פוליטיקאים – שעליו להימנע מהחלטה מיידית בנושא דרעי. הרי כך תישאר החרב המתהפכת מעל הממשלה, ולאור המהפכה השיפוטית של נתניהו-לוין לבג"ץ יהיה קלף מיקוח חשוב ביד.
אוי ואבוי אם השופטים היו שוקלים שיקולים מעין אלה. לא רק בפסיקותיהם, אלא גם בתזמון פרסום החלטותיהם. אל מול מדינה ששקועה כולה באישי, בפוליטי, ובמקרה של ה"רפורמה" במערכת המשפט בנקמני, בג"ץ עשה דבר נדיר באווירה הנוכחית: את עבודתו. הובאה בפניו שאלה משפטית, והיא נענתה. במהירות, באבחה חדה. ללא ספק – אבחה כואבת מאוד עבור הקואליציה, ועבור ציבור רחב שתמך בש"ס ובאריה דרעי. אך כזו שלא הייתה בה כל הפתעה.
בעצם, מדויק יותר לומר כך: איש לא הופתע שדרעי נפסל, אך ראש הממשלה נתניהו והקואליציה הוממו, פעמיים. פעם אחת, משום שלא ציפו שהפסילה תהיה כה חד-משמעית. בית המשפט העליון לא ברר את מילותיו, לא נהג בדיפלומטיה או ברגישות מעושה. הוא פסק. המיזם בעל הניחוח המאפיוזי של מסיבת עיתונאים בהולה להצגת מהפכה במערכת המשפט, רגע לפני פסיקה חשובה, קרס לחלוטין.
ההלם השני היה בפרטי הפסיקה. הפסילה על בסיס חוסר סבירות קיצוני הייתה צפויה, אך העילה שבה תמכו חמישה מהשופטים, השתק שיפוטי, קטלנית. בעוד סבירות היא נושא שנוי במחלוקת, קשה מאוד לטעון כך לגבי עילת ההשתק. היא אומרת, אם לפשט, שאם מסרת גרסה באולם בית משפט אחד, וזו התקבלה, אינך יכול למסור גרסה הפוכה לחלוטין באולם אחר ושהיא תתקבל אף היא. מה יעשו עכשיו בקואליציה? יעבירו חוק שמאפשר לנאשמים למסור שתי גרסאות שונות, ובלבד שראש ממשלה מסוים רוצה למנות אותם לשר?
דרעי קיבל תמיכה ביומיים האחרונים. נתניהו והקואליציה יעשו כל מאמץ להכשיר את מינויו. אם ייכשלו, יאמרו לדרעי את מה שרבין ז"ל אמר לו: עשינו מה שאפשר.
מה שכן, הפסיקה לגבי דרעי תהיה שמן על מדורת המהפכה שמתכננים נתניהו ויריב לוין. הרי הבחירות חלפו עברו להן, הניצחון היה מובהק. מה ימלא את הפעילים ואת הציבור הימני, השמח בסך הכל מחילופי השלטון, בזעם הנחוץ לאקט שלטוני ברוטלי? העוול שנעשה ליו"ר ש"ס, כמובן. הנקודה איננה דרעי; בכל הסקרים, פסילתו היא עניין פופולרי בציבור, כולל, באופן יחסי, בקרב ליכודניקים. הנקודה היא ההתערבות של בית המשפט העליון בממשלת הימין. המסר הפופוליסטי: אנחנו רוצים לשלוט, אבל יש מי שמפריע לנו.
זהו מסר קבוע, ושווה להתעכב עליו. יום אחד הועברה לפקיד בכיר במשרד המשפטים בקשה למינוי אדם לתפקיד ציבורי. האיש היה מקורב פוליטי שהשר רצה ביקרו. היה צורך באישור משפטי מיוחד, והפקיד התלבט. זה היה מקרה אפרפר למדי, ולבסוף הוא החליט לאשר. המסמכים נשלחו אחר כבוד בחזרה ללשכת השר, עם חוות הדעת המאשרת למנות את המקורב. בשלב הבא, קיבל הפקיד טלפון נואש. מהצד השני היה השר. מה עשית לי, קונן השר, מה עשית. מה אתה רוצה, השיב הפקיד. ביקשת למנות, ואישרתי. אבל היית אמור לפסול, נרעש השר, רציתי שתפסול, בגלל זה העברתי לכם. הפקיד לא ידע מה להגיד. מה אני אעשה איתו עכשיו, התלונן השר, המקורב חדל אישים.
זה אינו סיפור נדיר. יועצים משפטיים יספרו לכם בשמחה כמה פעמים הם פתחו עיתון וגילו ש"הייעוץ המשפטי מערים קשיים" על עניינים שבהם כלל לא עסקו. רוצים לדבר ברצינות על משילות, ולא בסיסמאות החלולות ועמוסות המשטמה של יריב לוין? הנה האמת: הפוליטיקה הפחדנית הישראלית עוסקת במציאת תירוצים.
תירוץ ראשון: פקידי האוצר הרשעים. הם לא מאפשרים להיטיב עם העם. תירוץ שני: היועצים המשפטיים. המציאות: במשך שני עשורים שאני מכסה ממשלות וראשי ממשלה, לא שמעתי שר מתלונן יותר מפעם אחת על היועץ המשפטי שלו. למען האמת, היועצים האלה מספקים לשרים שירות כפול: אפשרות להסיר מעליהם לחץ פוליטי (חבר מרכז מפלגה רוצה ג'וב כלשהו, והשר נאנח – "הייעוץ המשפטי לא מאפשר את זה"), ומצד שני, אם היועץ המשפטי מאשר מהלך – סביר להניח שהיועץ המשפטי לממשלה כבר לא יסכל אותו. התירוץ השלישי הוא התקשורת שתמיד נגדנו. התירוץ הרביעי, והוא מיועד רק לראשי הממשלה: "האמריקאים". נתניהו, לדוגמה, נורא רצה לפנות את חאן אל-אחמר. אבל "האמריקאים" ו"האירופאים" לא מרשים.
זו פוליטיקה של רמייה, והיא הניעה תיאוריית קונספירציה רחבת ממדים: העם לא מקבל את מבוקשו, הוא בוחר ימין ומקבל שמאל, והכל רק בגלל היועצים המשפטיים. ובג"ץ.
הניסיון לחסל את מעמדם העצמאי של היועצים המשפטיים יגדיל את הלחץ הפוליטי על שרי הממשלה. ייעלמו להם התירוצים.
כאן מגיעים לסוגיה החשובה ביותר ב"רפורמה". לא פסקת ההתגברות, וגם לא עילת הסבירות. העניין הקריטי ביותר הוא שינוי מינוי השופטים. יריב לוין בנה תוכנית שהורסת את עצמאות הרשות השופטת ומאפשרת לקואליציה מינוי שופטים לפי שיקול דעתה, ללא עוררין, ללא צורך בהסכמות עם איש – האופוזיציה, לשכת עורכי הדין ובוודאי שלא השופטים.
כל שר משפטים מכיר את הפניות של עורכי דין מקורבים ולא מקורבים, שרוצים במינוי של שופט – עבור עצמם, או חבריהם. עד כה, הייתה שיטה חוקית שגוננה מפני לחץ כזה. ישראל ארץ זבת חלב ודבש, אבל בעיקר זבת עורכי דין. רבים מהם אנשים פוליטיים. משעה שהקואליציה תקבל כוח גורף למינוי שופטים, כל עורך דין בינוני בישראל שרוצה להיות שופט שלום או מחוזי (ולמה לא עליון?) יתחיל בקמפיין. והשרים יביאו מקורבים וימנו אותם כשופטים. השופטים יידעו למי לגמול.
איך אני יודע שכך יהיה? כי בתחילת יוני 2005 פירסמתי כותרת ראשית בעיתון "מעריב", ביום שישי (עם גיל חורב). זו הייתה הכותרת: "ג'וב חדש לחברי המרכז: שופטים. בדיקת 'מעריב' מגלה: עשרות חברי מרכז וקרוביהם מונו מתחילת השנה לבית הדין לעבודה כשופטים נציגי ציבור. העקבות מובילים לשר אולמרט". בית הדין לעבודה, כידוע, הוא לא בית משפט רגיל. לצד שופט מקצועי, יושבים כשופטים נציגי ציבור הממונים בידי שר המשפטים ושר העבודה והרווחה, לאחר היוועצות בוועדה. כל דיון כזה מקנה לנציג הציבור תגמול כספי. אולמרט, כמו שרים אחרים לפניו (וכנראה אחריו), החל למנות אותם, וניסה להעביר לחתימת שרת המשפטים, שהייתה אז ציפי לבני. זה מה שקורה כאשר נותנים לפוליטיקאים את הכוח למנות שופטים: הם ממנים פעילים פוליטיים. למה לא, בעצם.
כמובן בבתי הדין לעבודה מדובר בהרכבים. ראשית, יש תמיד שופט מקצועי. יש נציג נוסף. לכן ההשפעה של המינויים האלה הייתה כנראה מינימלית. תדמיינו לכם שאתם מגיעים לדיון, וזה לא בית דין לעבודה. זה בית משפט השלום. או מחוזי. ומי שיושב בדין הוא עורך דין לשעבר שהקואליציה חפצה ביקרו, חבר מפלגה. אולי לא המפלגה שלכם.
בשיחות סגורות, מדגיש לוין בפני חבריו כי מינוי השופטים הוא החלק הקריטי ב"רפורמה". הוא צודק לחלוטין. בסוף, הכל אישי. האפשרות למנות ולקדם שופטים תיצור מערכת משפט שמשרתת את חברי הקואליציה, סחבה של הממשלה. לוין יגיד: מערכת משפטית המייצגת את ערכי העם.
בשבוע האחרון החלו רחשושים על האפשרות של פשרות למיניהן. אלה, אם יקרמו עור וגידים, יפציעו אחרי הקריאה הראשונה. האופוזיציה וראשיה במלכוד: אם ינהלו מו"מ עם תוכנית פוליטית ברוטלית של הממשלה, יואשמו בתוך המחנה שלהם ברפיסות מול קנוניה. "אבל המעשה הפטריוטי לעשות", אמר לי אחד מראשי האופוזיציה, "הוא לנהל מגעים איתם. לנסות לצמצם את הנזק. גם אם המפגינים לא יאהבו את זה. כי אם לא נצליח לשנות את התוכנית הזו, הדמוקרטיה תיגמר לנו".
החישוב הזה סביר בעיניי. במקביל, ברור לגמרי על מה אסור שתהיה פשרה: מינוי שופטים. לנבחרי הציבור שלנו צריכה להיות השפעה רבה על מינוי השופטים, אך זו כבר ברשותם: השיטה איפשרה לפוליטיקאים דוגמת איילת שקד להביא למינוי שופטים – כך הגיעו לעליון השופטים שטיין, וילנר, מינץ, אלרון – אך לא העניקה סמכות מוחלטת. לוין מבקש כעת סמכות כזו בדיוק: שבלשכת ראש הממשלה, או בבית ראש הממשלה, בסלון, יוכלו להחליט בהנפת אצבע מי ימונה לבית המשפט. מרכיבים חוקתיים אחרים ב"רפורמה" ניתן להפוך, למתן ולשנות. אך החדרה מסיבית של מקורבים פוליטיים לתוך מערכת השיפוט תזהם אותה בשיקולים זרים, לנצח.
