אחת המתלוננות נגד קסטיאל בריאיון לאולפן ynet
(צילום: שמוליק דודפור)
אחרי שוועדת השחרורים בכלא צלמון אישרה את שחרורו המוקדם של עבריין המין אלון קסטיאל - הנשים שהתלוננו נגדו ולא נכללו בכתב האישום עדיין מעכלות את ההחלטה.
"מישהו צריך להיות בכלוב, או הוא או אנחנו", אמרה ל-ynet מיטל כהן (39), שהתלוננה נגד קסטיאל. "אני אחד המקרים הקשים של המפלצת, לא ידעתי מה קרה בכלל. סוממתי לחלוטין, לא ידעתי כלום. לא ידעתי איפה התעוררתי ואיך לצאת מאיפה שהתעוררתי. השארתי את הנעליים שלי וברחתי מהמקום. אני גילתי מה עברתי רק כשהפרשה יצאה החוצה, עד אז לא הבנתי מה חוויתי. לעבור את זה רטרואקטיבית זה בכלל לא היה קל, היה לי קשה לחשוף את כל מה שעברתי בפני המשפחה והחברים".
מיטל, שתלונתה לא נכנסה לכתב האישום בשל התיישנות, סיפרה על הקושי שחוותה כשהבינה שקסטיאל עתיד להשתחרר בקרוב. "כל הגוף שלי התכווץ אוטומטית. זה מצחיק, כי אני בכלל לא גרה בישראל", סיפרה. "זה לא הגיוני שהוא ייצא החוצה. אני אחת מהרבה נשים שעברו טראומה לא פשוטה. אני עדיין בטיפול כדי לחזור לחברה בצורה אבסולוטית. כבר הרבה שנים שקשה לי להיות בחברה מאז האירוע שעברתי, ואני כרגע מפחדת. החלטתי לעבור טיפול כי אחרת אני לא יכולה להיות בחברה, למרות שלא עשיתי שום דבר רע.
"החברה קבעה חוקים מסוימים, מה מותר ומה אסור, והוא עשה דבר שהוא מאוד אסור. הוא נכנס למערכת האכיפה ויוצא החוצה אחרי תקופה קצרה כאילו כלום, ואני עדיין לא מוכנה לחזור לחברה בצורה אבסולוטית. איפה ההיגיון פה? הקורבנות והנפגעות וכל הנשים שסובלות עד עכשיו עדיין בטיפול, ותמיד יהיו בטיפול סביר להניח כי זה משהו שלא עובר. זה משנה את האדם אוטומטית וזה קשה, כי זה לא שינוי שבא מרצון. זה לא פייר. והוא יוצא לעולם וחוזר כאילו שום דבר. הוא ריצה את עונשו, שזה כלום לעומת החזרה לחיים של כל אחת ואחת מהקורבנות. אני לא מבינה את ההיגיון, איך זה מונע מאנשים לעשות את זה שוב? איך המערכת לא מגנה על הקורבנות?".
אחרי המקרה עזבה מיטל את הארץ, והיא חיה כיום במילאנו שבאיטליה, שם היא מרצה באוניברסיטה ובעלת סטודיו לעיצוב. לדבריה, יהיה לה קשה לבקר בתל אביב כשהיא יודעת שקסטיאל ייצא לחופשי.
"מה יקרה אם אני במקרה אגיע לתל אביב? אני מפחדת להיכנס לעיר הזאת. היא מרתיעה אותי. אלון היה אחד הקלישאות של העיר הזאת, ואני חוויתי את זה בצורה הכי אגרסיבית שאפשר", אמרה. "יש לי רתיעה מהעיר, מרחובות מסוימים וגם מהבניין שבו התעוררתי. אחת הסיבות שעזבתי את המדינה זה המפלצת הזאת. אני לא רוצה לחשוב על הסיטואציה שאני נכנסת לעיר ובמקרה נעמד מולי מר קסטיאל. אני פשוט אמות. זאת לא סיטואציה שאני רוצה לחוות וזאת לא סיטואציה שמגיעה לי. אני יודעת שזה יקרה כי מדינת ישראל היא מדינה קטנה, ואני עובדת בתחום שהוא קרוב לתחום עיסוקם של ההורים שלו.
"בשביל מה יש מערכות חוקים אם הן לא שומרות על האזרחים? מה יגרום לי להגיע לארץ ולהרגיש שאני בטוחה? לבן אדם לא חסר כסף ואי אפשר לדעת אם הוא ינקום בדרך כלשהי. הרי מה אכפת לו? הוא גם לא מתחרט על שום דבר, אז למה שלא ינקום? נשים צריכות לחיות בפחד כי המפלצת יצאה החוצה? הוא שטן, איך נשים אמורות לעמוד מולו?".
לדברי מיטל, ועדת השחרורים לא הייתה צריכה לאשר את שחרורו המוקדם של קסטיאל. "הוועדה צריכה לתת לו להירקב בכלא עוד הרבה שנים, אבל הבעיה היא עסקת הטיעון. ביום שגיליתי עליה, זה היה יום אבל מבחינתי. מה הוא כבר קיבל, אם מחלקים את התקופה בכל הנשים שהוא פגע? זה מה שמגיע לי? אני חישבתי את זה, והוא קיבל פשוט כמה ימים בכלא על כל מה שאני עברתי, ואני אחת מתוך עשרות! זה לא מרתיע אנשים אחרים. מדובר בצביעות לחלוטין, אין שום הרתעה. איך הם ישנים טוב בלילה כשהם יודעים שהם מוציאים מפלצת החוצה?
"אם היה לי מפתח וסורג הייתי מכניסה אותו וזורקת את המפתח. אנחנו לא נוותר ולא ניכנע לשום ועדה ולשום בירוקרטיה. אנחנו נגיש איזה עתירה שצריך. הגעתי לארץ במיוחד כדי לתת את העדות למקרה שלי, אבל הבעיה היא שזה כמו לדבר לקיר. אחרי שנתתי את העדות במשטרה בזמנו, ואחרי שהיה עימות מולו, הפרקליטות אמרה לי שהמקרה שלי לא נכנס מחוסר עניין לציבור. איך זה לא מעניין את הציבור? נכון שהציבור לא יודע מי אני, ואין לי שום בעיה עם זה. יחד עם זאת, אני בן אדם נורמטיבי שמנסה להיות טוב. איך לא אכפת לאף אחד מדבר כזה? איך זה הגיוני? זה לא רק אני, זה 17 בנות שהלכו להעיד בצורה גלויה, לא שתי בנות".
אישה נוספת שהתלוננה נגד קסטיאל היא אור בירון (36), וגם תלונתה לא נכנסה לבסוף לכתב האישום בהחלטת הפרקליטות. "זה היה כמו בוקס כשגיליתי על החלטת הוועדה, כמו סטירה לפנים. ממש הרגשתי את זה פיזית", סיפרה בירון. "התחלתי לרעוד פיזית, זה היה ממש נורא. זו לא הפעם הראשונה שהוא מנסה להשתחרר, ועם כל ברבורי המוח של העורך דין שלו על שיקום, אני לא רואה שום טיפה של חרטה, שום הבעת סליחה לנפגעות ושום דבר שיעיד על זה שהבן אדם ראוי לקיצור עונש, שגם כך היה קצר וסמלי.
"זאת המכה, אנחנו לא הקמנו קול זעקה כשנגזר עליו עונש מגוחך, ולא מספיק מחינו על כך שרובנו לא הופענו בכלל בכתב האישום. זה מדהים כמה מתלוננות הגישו תלונה, אבל בפועל כמה נכנסו לכתב האישום וכמה מתלוננות סיפרו ושיתפו שהם נפגעו ממנו. זה ניתוק מוחלט מהמציאות. העבריין סגר עסקה של החיים וקיבל חופשות באמצע. עדכנו אותי כשהוא היה יוצא לחופשה, אבל על השחרור שלו אף אחד לא טרח לעדכן. אנחנו צריכות לשמוע מהתקשורת שהוא משתחרר אחרי שהתרגלנו שטיפה מעדכנים אותנו? מה עם לתת לנו זמן להתכונן, להכין את עצמנו ולהגיב לטענות אודות השחרור שלו? זה ממש מסריח".
"רק במזל אחת מהנפגעות הצליחה להיכנס לוועדה, וגם זה באישור של עורך הדין שלו, כדי להגיד משהו", המשיכה אור. "גם בהכרעה אנחנו מבינות שלא שמים עלינו. השופטת אמרה שאי אפשר לשנות את מה שהוא עשה, אבל אפשר להגיד את זה על כל פשע. אז מה המטרה של מערכת אכיפה, ענישה ושיקום?".
אולפן ynet: ריאיון עם מיכל לויט, שנפגעה מאלון קסטיאל וזועמת על השחרור המוקדם
(צילום: אלכס בורטמן)
אור, שעוד מתגוררת בתל אביב, הייתה אחת הנשים הראשונות שהגישו תלונה במשטרה נגד קסטיאל, ונחשפה לציבור בניסיון לעודד נשים אחרות להתלונן נגדו. לדבריה, היא לא מתכוונת לעבור בשתיקה על שחרורו הצפוי.
"אנחנו תומכות אחת בשנייה", סיפרה בירון. "כל אחת כרגע בטירוף משלה וכל אחת בהתמודדות אחרת. אם יוחלט לשחרר אותו ולקצר את המאסר הביזיוני שלו, אני אפעל בכל הכוח. גם אם הוא היה יוצא בתום העונש שלו, 4 שנים ותשעה חודשים, שזה כלום, אני עדיין צריכה לראות אותו ברחוב ועדיין צריכה לבקש מאנשים את מה שאני מבקשת גם כיום. גם אם הוא ישתחרר וגם אם המערכת רקובה, והיא אכן כזאת - זה בידיים שלנו כחברה. לא לקחת חלק בפרויקטים של הבן אדם הזה, לא לתת לו לחזור ללב המיינסטרים כמו שהוא היה ולא לתת לכסף של המשפחה שלו לקנות לו את החופש בטרם עת. אותנו אף ועדה לא משחררת לחופשי ממה שאנחנו מרגישות וממה שהוא עשה לנו.
"אם הייתי יכולה לפנות לוועדה, הייתי מבקשת שידמיינו את הבת שלהם, או אישה שיקרה להם באופן כללי - אחות או חברה - עוברת את מה שאנחנו עברנו, פשוט כך. ולא רק זה, אני בתור אחת המתלוננות הראשונות אוכלת את עצמי על זה שלא עשיתי מהומה גדולה עוד אז ושלא עשיתי הרבה בלגן. מה שהם משדרים לחברה כרגע זה שלא משנה להם כמה נשים אפשר להציל, לא משנה להם המסר שאנחנו רוצות להעביר לגברים ולחברה באופן כללי. לא סופרים פה אף אחד, לא את החברה ולא את הנפגעות".
אור ציינה כי "המדינה משדרת לנו שיש אסירים, ויש אסירים שמקבלים הנחת סלב, כמו משה איבגי, רונן ביטי והרשימה ממשיכה. תוסיפו לזה אנשים שהצליחו לחמוק בכלל מעונש. מעבר לזה, אנחנו משדרים מסר שפוגעים יכולים לחזור ולפגוע. זה לא רק בתחום הזה, אלא גם אצל הפוליטיקאים שלנו למשל. אנשים מקבלים מכה קטנה ביד והם חוזרים לאותו דפוס פעולה ולאותם המעשים, כי אין באמת הרתעה, אין באמת ענישה ואין באמת שיקום".
פורסם לראשונה: 23:16, 17.05.22
