עבור מי שגדל על ברכי השופטת ג'ודי ושידורים חוזרים של "חוק וסדר", יש מעט מאוד טריגרים מטלטלים יותר ממכתב בדואר שמודיע "You are summoned". ובעברית – זומנתי למלא את חובתי האזרחית כמושבע במשפט. המחשבות התחילו להתרוצץ ודמיינתי סצנות דרמטיות בחדר המושבעים שבהן אני נלחם כמו אוליביה פופ לשכנע שאו.ג'יי אשם. המציאות תטפח על פניי בקרוב, אבל עד אז דבר לא ימנע ממני לגגל את מועדי הדיונים במשפט של פי דידי או לחפש תלונה חדשה נגד דונלד טראמפ שצצה בדיוק במועד הקריאה שלי לדגל. אולי אקלע לאירוע בפרופיל גבוה.
צפו בהתכנסות המושבעים בבית המשפט בניו יורק:
מיון לחבר המושבעים. יום בבית המשפט בניו יורק
(צילום: דניאל אדלסון)
ובאמת, המעטפה בדואר לא יכלה להיות בולטת יותר. האמריקנים אוהבים להגזים, עם תופים ואובר-דרמטיות בקריאה אליי להצטרף למסע הרואי. "נבחרת לשרת" – התנוססו המילים על הדף. התאריך נפל על ערב חג, ולרגע שקלתי לנצל את יהדותי כדי להתחמק, אבל ידעתי שזה רק יעכב את הבלתי נמנע. החוק בניו יורק מאפשר לדחות את הזימון רק פעם אחת. אם אחמיץ גם את התאריך הבא, איחשב ל"מושבע שלא עומד בדרישות", ויוטל עליי קנס כבד או אפילו מעצר על ביזיון בית המשפט.
וכך, בבוקר חשוך של אוקטובר מצאתי את עצמי קם מהמיטה לפני עלות השחר, יוצא החוצה לקור של 9 מעלות, ועובר דרך תורים אינסופיים – מהכניסה לרכבת התחתית ועד לפתח בית המשפט בצ'יינהטאון. מאחוריי עמדה אימא מרוטת עצבים שאיימה במבטא דרומי ובאופן מאוד לא ניו יורקי-פרוגרסיבי להחטיף לתינוק שלה אם לא יפסיק לבכות. במה שיסתמן כמוטיב חוזר - גם הוא כנראה לא רצה להיות שם.
בתוך בית המשפט, סיפור דומה: עוד תור למעלית, תור אינסופי לקומה ה-11, ותור לחדר שבו אני אמור לשרת כמושבע. האולם היה מלא בעשרות בני אדם, רובם נראו עייפים, עצבניים ולא ממש מבינים למה הם כאן. נעמדתי אחריהם בתור מבלי לשאול שאלות - הרגל אמריקני מובהק. כעבור רבע שעה מישהי העלתה את השאלה האבסורדית אם זה התור לשירות המושבעים. או אז התברר לי שעמדתי בכלל בתור לשחרורים – אלה שניסו להשתמט.
חשבתי שכולם ישמחו לשפוט אחרים. הרי אנחנו עושים את זה כל הזמן למטרות פנאי, אז למה לא לקבל על זה 40 דולר ביום? אבל מתברר שזה לא מדבר לרוב האנשים, ובמובן מסוים הוקל לי. טוב לדעת שמאחורי מעטפת הסכריניות האמריקנית מתגלה האמת: חברה אינדיבידואליסטית נטולת סולידריות לא הופכת את עורה בגין מעטפה מפוארת אחת בדואר. מועמדים לנשיאות קוראים לבטל את ביטוח הבריאות הממלכתי הממילא הרעוע ולזרוק מהמדינה את הזר והחלש, אז כשאומרים להם - היי, בלי הנוכחות שלכם לא ייעשה צדק משפטי - מצפים שהם ינהרו בצהלה?
אמריקנים רבים עושים כל מאמץ להתחמק מהמשימה, ולפעמים בדרכים יצירתיות במיוחד. יש כאלה שמגיעים בחליפות יוקרה כדי להיראות "רציניים מדי" לתפקיד, או להפך, לבושים בסחבות. אם נרמז להם שמדובר בתיק תעבורה, הם מיד יזנקו ויגידו: "בגיל חמש אבא שלי חצה מעבר חצייה שלא כחוק, אז אני לא כשיר לשפוט בתיק כזה, סורי".
אלה שנשארים עוברים מסע מניפולציות מצד עורכי הדין, שמניחים שרוב האנשים בעולם בורים, ומנסים לבלבל אותם עם חישובי פיצויים רפואיים מורכבים. חברי המושבעים יתלחשו ביניהם: "אוי, איזה מסכן, אולי נוותר לו". אבל לרוב, השופט יתערב וינחה את המושבעים לכיוון מסקנות סבירות יותר, ויזרוק רמזים עבים כמו: "האדם הזה עבר על החוק וצריך להעניש אותו בהתאם".
למי שלא מכיר את השיטה, זה עלול להיראות מוזר. הייתם מפקידים את גורלכם בידי האדם הרנדומלי שיושב לידכם באוטובוס? ובכל זאת, האמריקנים מאוהבים במערכת שלהם (כשהם לא נדרשים להתייצב), וכשמסבירים להם שלא כך הדבר ברוב העולם, הם ינועו בחוסר נוחות בכיסא. מה, רק שופט אחד מחליט? וזה לא מוזר?
הרעיון עצמו, חייבים להודות, אצילי למדי. מקור מוסד המושבעים במסמך ה"מגנה כרטה" – כתב הזכויות מתחילת המאה ה-13 שעליו אולץ לחתום ג'ון מלך אנגליה, ובו הבטיח לאצילים דין הוגן ולא שופטים שמונו על ידי השלטון ושמרו על האינטרסים שלו. ארה"ב, שהוקמה כאומת מהגרים שביקשו לברוח משיטת המעמדות הבריטית, התחברה באופן טבעי לגישה האגליטרית הזאת.
חבר מושבעים הוא חלק מרכזי במערכת המשפט האמריקנית והוא מחויב על פי החוקה. יש שיגידו שהכל הצגה, וממילא השופט מכווין כל החלטה, אבל על פי חוק - ידם של המושבעים על העליונה והם יכולים לשלוח את השופט מבויש חזרה לחדרו אם ירצו בכך. החוקה מבטיחה למעשה משפט הוגן ומהיר בפני קבוצת אזרחים "רגילים", שצריכים להחליט: אשם או זכאי. במשפטים פליליים, המושבעים צריכים להחליט אם התביעה הצליחה להוכיח את אשמת הנאשם מעל לכל ספק סביר. במקרים חמורים כמו עונש מוות, הם גם אלה שמחליטים על גזר הדין. במשפט אזרחי, תפקיד המושבעים הוא לקבוע אם הנתבע צריך לשלם פיצויים לתובע.
במדינות מסוימות כמו ניו יורק, לפני הגשת כתב אישום פלילי מתכנס "חבר מושבעים גדול" (Grand Jury) שמטרתו להחליט אם יש מספיק ראיות כדי להתחיל במשפט. מי שעוקב אחר נפתולי ההליכים של טראמפ ודאי זוכר שאם נמצא שיש די ראיות, מועבר התיק לדיון בפני "חבר מושבעים קטן" (Petit Jury) שקובע אשמה או זכאות. במקרים מסוימים עשוי להתכנס בנפרד חבר מושבעים נוסף שיקבע את העונש. המשמעות של כל האמור לעיל היא - צריך הרבה מושבעים.
כמעט כל אזרח מעל גיל 18 יכול למצוא את עצמו ברשימת מועמדים לשירות כמושבע בתהליך שנקרא Jury Pool. כדי להיבחר, עליו לעמוד בכמה קריטריונים בסיסיים כמו אזרחות, ידע באנגלית, מצב בריאותי תקין והיעדר רקע פלילי. הבחירה מתבצעת בהליך שנקרא "Voir Dire", שבו נשאלים המועמדים על הרקע שלהם ועל פוטנציאל ההטיה שלהם במשפט. הנבחרים עשויים לבלות ימים, שבועות ואפילו חודשים במשפטים ארוכים, במיוחד במדינות שבהן על המושבעים לקבל החלטה פה אחד. תמורת כל יום שירות כמושבע בפועל, המדינה או המעסיק מחויבים לשלם 40 דולר.
דווקא אצלנו הבריטים בחרו לא להנהיג את שיטת המושבעים. החשש היה שנאשמים במרד נגד שלטון המנדט יזוכו אם הם יישפטו על ידי חבר תושבים מקומיים, וכך נחסך מאיתנו המפעל הענק הזה. ובאמת קשה שלא להתרשם מהמשאבים העצומים שמושקעים במוסד בחירת המושבעים. מדובר בתעשייה של סרט נע. אמריקה כידוע חייבת לעשות הכול בגדול, גם הליך בירוקרטי אפור שכזה.
ערב רב של אנשים ממלא את חדר ההמתנה רחב הידיים. כמו ניו יורק עצמה, האולם היה מיקרוקוסמוס של העולם: קשישים, היפסטרים עם שיער כחול, חליפות ובעיקר אנשים עייפים שנרדמים על הכיסאות. להבדיל ממחוזות אחרים שמסתמכים על פנקס הבוחרים בלבד, ניו יורק שואבת את המידע על המועמדים ממאגרי מידע שונים - מרשויות המס ועד חינוך בלתי פורמלי – במטרה להגיע לכמה שיותר אנשים ולהרכיב את חבר המושבעים המגוון ביותר.
מחקרים מראים שלחבר מושבעים מגוון יש יתרון גדול. קבוצות שמורכבות מאנשים מרקע שונה נוטות לבחון את הראיות באופן יסודי יותר ולנהל דיונים מעמיקים יותר לפני קבלת ההחלטות. לעומת זאת, כשכל המושבעים דומים אחד לשני, זה עלול להוביל להכרעות פחות הוגנות, במיוחד כשזה נוגע לנאשמים מקבוצות מיעוט. חבר מושבעים לבן לגמרי מרשיע נאשמים שחורים בשיעורים גבוהים יותר. אני יודע את כל זה כי אלה הדברים שאמרה לנו פרופסורית למשפטים ולהתנהגות בסרטון שהוקרן בפנינו המועמדים (ראו להלן).
אבל למרות כל השוני והגיוון באולם, כולם חולקים מכנה משותף אחד: אף אחד לא רוצה להיות כאן. שמעתי גבר אחד טוען ברצינות תהומית בפני הפקידה שהוא במערכת יחסים ולכן לא יכול לשפוט במקביל. אחר הצליח להשתמט בטענה שאינו מבין אנגלית. הוא עושה זאת בספרדית עם מבטא ינקי כבד.
אנחנו שנותרנו מילאנו טפסים על אודותינו וחיכינו. ואז חיכינו עוד קצת ואז עוד קצת. "תודה על השירות שלכם", אמרה לנו הפקידה האדיבה וחזרה בסבלנות מעוררת הערצה על ההוראות לטובת אלה שנכנסו באיחור. היא הקרינה סרטון של נשיא בית המשפט שניסה להרים לנו והסביר איזו פריווילגיה זאת לשפוט אנשים ולהבטיח שצדק יעשה לכל. "אף אחד לא יכול להתחמק מהחובה הזאת. גם לא אני", סיכם.
הסרטון של הפרופסורית היה הוליוודי לחלוטין והוא הסביר על הטיות וסטריאוטיפים. על המסך הופיעו משולשים מקווקווים שהתחברו למגן דוד וגרמו לי להרגיש רדוף. היא שואלת כמה משולשים יש בתמונה. התשובות נעות בין 13 ל-1 אבל התשובה האמיתית היא אפס, כי אף אחד מהמשולשים אינו שלם. אנחנו נוהגים להשלים את החסר ולספק למוח מידע שאינו בהכרח קיים. הפרופסורית מבקשת שניפרד מההנחות והדעות הקדומות שהונחלו לנו מהמדיה. "אל תתנו להטיות שלנו להטעות ולהפלות נגד דת, גזע, מין", היא אומרת. "המערכת מסתמכת עליכם כדי שתעשו צדק ללא הטיות. תודה על השירות שלכם!". לקחתי מהסרטונים האלה כמה תובנות יפות ששרדו בערך יממה.
ההמתנה המשיכה עד שהגיעה הפתעה: הפסקה לצהרים. אין קפיטריה בבניין אבל אנחנו בלב צ'יינהטאון כך שהדים סאם תוקף אותך מכל חלון ראווה ואפשר להתפרע עם ה-40 דולר שהרווחת על המתנה חסרת תכלית. ב-14:15 חוזרים לאולם ואני תופס מעין דסק עם חיבור למטען. ה-Wifi מצוין, וזה כנראה היה השיא של היום. האחראית מבקשת לשמור על "אווירת ספרייה" ובאמת מסביבי אנשים נוחרים. אני שוקע לשעות יעילות של עבודה.
פעם לשרת בחבר מושבעים בניו יורק היה תענוג מפוקפק, עם חדרים מלוכלכים, פקידים עצבניים שעסוקים בעיקר בלנקות את הרצפה ותוכניות אירוח בפול ווליום שמשודרות בטלוויזיות מסביב. אבל ב-1994 החליטה השופטת הראשית (המשרה השיפוטית הבכירה במדינת ניו יורק) ג'ודית קיי לשים לזה סוף. "אנחנו לא יכולים לבקש ממושבעים לבצע את האחריות האזרחית שלהם בסביבה רעועה תוך שימוש בהליכים מיושנים", קבעה. היא קיצרה את משך השירות, שיפצה את בתי המשפט, דאגה שהעובדים יהיו קצת יותר אדיבים, וגם החלה לעקוב יותר אחרי גזע והמוצא האתני של המושבעים הפוטנציאלים.
בעבר יכלו עורכי דין לפסול בקלות מושבעים פוטנציאלים על סמך מגדר, דת או תכונות אחרות. רק במאי האחרון פורסם בהרחבה על בחינה מחדש של יותר מ-35 הרשעות שבהן נקבע עונש מוות בבית משפט בקליפורניה, לאחר שהתברר כי פרקליטי המחוז במדינה השפיעו על בחירת חברי המושבעים. הפרקליטים הללו דאגו בין היתר שלא יהיו מושבעים יהודים בתיקים, שכן סקרים מצאו כי בהשוואה לקבוצות דתיות אחרות יהודים תומכים פחות בעונש מוות. עוד נמצא כי קבוצות יהודיות הן מהמתנגדות החריפות ביותר לעונש מוות באמצעות גז בשל זיכרון השואה. שופטים במחוז העידו כי פסילת מושבעים יהודים מתיקי עונש מוות הייתה נוהג מקובל.
סבא שלי, ניצול שואה בעצמו, נהג לספר שפסלו אותו מחבר המושבעים בניו יורק אפילו בתיקים עם עבירות מינוריות בגלל החשש שהטראומה של אושוויץ תגרום לו להיות מוטה. גם היום עורכי דין יכולים לחסום מספר מסוים של אנשים מלשמש בחבר מושבעים אם הם מאמינים מכל סיבה שהיא שהם לא יכולים להיות הוגנים. למשל במקרה של רצח בירי, עורכי דין עשויים לשאול מושבעים פוטנציאליים אם הם איבדו אדם אהוב באופן דומה (ע"ע הספר The Runaway Jury של ג'ון גרישם, שעובד לסרט עם דסטין הופמן, ג'ון קיוזק וג'ין הקמן). במקרה של רשלנות רפואית הם ישאלו למי יש רופא במשפחה ועוד ועוד.
במקרה שלי אפילו לא זכיתי להיות מופלה לרעה בסינון. בשעה 17:00 כחכחה הפקידה בגרונה והכריזה כי כולנו, ללא יוצא מן הכלל, משוחררים הביתה. החדר התעורר לחיים וקריאות שמחה נשמעו מכל עבר. אף אחד לא הבין מדוע בזבזנו יום שלם בהמתנה רק כדי להיות משוחררים מה"שירות" אבל אף אחד לא טרח לשאול. לקחתי את החופש שלי חזרה ושלום על אמריקה. לפחות לשנתיים הבאות.
