הדיון לגבי מדיניות ישראל ברצועת עזה מתנהל בשבועות האחרונים כמעין חידון רווי תעלומות. השאלות מהי תכלית המבצע שמתנהל מזה כחודש בצפון הרצועה וכיצד יתממשו שני יעדי העל של המלחמה - השמדת היכולות הצבאיות והממשליות של חמאס ושחרור החטופים - נענות בניחושים של מומחים, פרשנים ועיתונאים הניזונים מבדלי ידיעות או רמזים מצד מקבלי ההחלטות.
ברקע, כבר משתנים פניה הגיאוגרפים והדמוגרפים של רצועת עזה. שטחים מרוקנים מאוכלוסייה, מתהווים מרחבי חיץ ובראשם "טריטוריית נצרים", ומוקמים צירי שליטה ביטחוניים שמבתרים את האזור. מדובר במהלכים בעלי היגיון צבאי הצפויים להתקבע ולהפוך למציאות ארוכת שנים שתשפיע על מצבה ודיוקנה של ישראל, וזאת בדומה לתקדים השהייה בדרום לבנון בין 2000-1982 שבו ההיגיון הצבאי קדם לחשיבה אסטרטגית לטווח הארוך. כל זה מתרחש מבלי שההנהגה מסבירה לציבור לעומק ובפירוט מהם היעדים ומבלי שמתנהל שיח פנימי נוקב וביקורתי בנושא.
כשאין מידע ועובדות, מתחילות ספקולציות. הראשונה היא שישראל החלה ליישם את תוכנית האלופים, הנחה שלא עומדת במבחן המציאות שבה ישראל ממשיכה להעביר סיוע הומניטרי לכלל אזורי הרצועה, בניגוד לעיקרון של אותה תוכנית. ספקולציה שנייה היא שמדובר בראשיתו של ממשל צבאי
הספקולציה השנייה היא שמדובר בראשיתו של ממשל צבאי. וכאן שוב קיים פער, היות שצה"ל הבהיר כי בכוונתו לצאת מהשטחים שבהם הוא פועל כרגע, ובראשם ג'בליה, עם סיום הלחימה בהם. בכך, מומחשת שוב דבקות מוזרה באסטרטגיית השלב השלישי של פשיטות מתמשכות, שכבר הוכח כי ברגע שהן מסתיימות חוזר חמאס לכל חלל שנוצר, מה שיחייב כנראה את צה"ל להתחיל לתכנן את הכניסה הרביעית לג'בליה.
שיח הפנטזיות שמלווה את השנה האחרונה
ברקע, נשמעים קולות מתגברים הקוראים לחידוש ההתיישבות ברצועת עזה, לרבות מצד נציגי הליכוד שבחסותו נערך כנס גדול בנושא לפני כחודש. יודגש כי הפעם האחרונה שבה נשמעה עמדתו של נתניהו בנושא הייתה ביוני, אז טען כי מדובר ב"יעד לא ריאלי". בנוסף, עולים עוד ועוד דיווחים על תכניות לשלב חברות אמריקאיות וגורמים ערביים בחלוקת הסיוע ההומניטרי ברצועת עזה - ביטוי נוסף לשיח הפנטזיות שמלווה את השנה האחרונה, ובמסגרתו כבר הועלו רעיונות בדבר שלטון חמולות, "בועות" אזרחיות, או שכנוע מדינות ערב ליטול אחריות אזרחית וביטחונית על עזה.
הכאוס הרעיוני עתיר העמימות מהווה מתכון לאסון אסטרטגי. ההנהגה לא מספקת הבהרות לגבי ההיגיון המנחה, והשיח הסוער שמתקיים לגבי היום שאחרי נסמך על מעט נתונים והרבה כמיהות לב. זהו למעשה ריב על עורו של הדוב שטרם ניצוד, היות שבעזה מתקיים עדיין היום שלפני: חרף המכות הקשות שספג ובראשם חיסול סינוואר, חמאס הוא עדיין הגורם הדומיננטי באזור, אינו מתפרק או מפגין גמישות בנושע ל"עסקה" - בניגוד לדוקטרינה של ישראל ולפיה עוד כוח יביא לכך - ולא נראית באופק כל חלופה, מחוץ או מתוך הרצועה, שיכולה או רוצה לבוא במקום חמאס.
בלגן בשטח שבו מתערבבים יחד צה"ל, חמאס וחמולות חמושות
"סלט הרעיונות" מיתרגם לבלגן בשטח שבו מתערבבים יחד צה"ל, חמאס, חמולות חמושות שמרימות ראש בכמה אזורים והמוני עקורים. זוהי מציאות שמבטיחה מלחמה לשנים ארוכות כפי שמבהירים מקבלי ההחלטות, אולם לא ברור על כמה שנים מדובר, איך בדיוק תשתנה המציאות בעזה, ובעיקר כיצד הדבר מביא לשחרור החטופים, יעד שנראה כי ההתנהלות הנוכחית למעשה מסכלת.
אסור ששאלת האסטרטגיה לגבי עזה, שמדינאים וכמה פרשנים לועגים לעצם העלאתה, תישאר עמומה או "סוד", כפי שנהוג במשטרים שאינם דמוקרטיים. זוהי סוגיה מהותית לעתידה של ישראל, שתעצב את חיי הציבור שיידרש להשתתף במחיריה ויושפע מהשלכותיה. ההנהגה חייבת להציג בצורה בהירה מהי המדיניות, והציבור חייב לדרוש תשובות, ובעיקר להעלות הסתייגויות אם וכאשר הוא מזהה פערים, או שמוצגות לו סיסמאות כלליות וחזון במקום אסטרטגיה.
מיכאל מילשטייןצילום: יח"צהאמת היא שישראל מצויה בעזה במלחמת התשה שסופה אינו ברור. האויב בעל האידיאולוגיה הקנאית לא צפוי לקרוס או להיכנע והעזתים לא מראים ניצני התקוממות נגדו. כוח חמאס נפגע דרמטית במלחמה, אבל הארגון עדיין נלחם בכל נקודה שבה צה"ל פועל, גם במקומות ש"הוכרעו" לכאורה. הדבר מחייב - שוב - הבנה לגבי צומת ה-T האסטרטגית שניצבת בפני ישראל. מצד אחד כיבוש מלא ושהייה בעזה, שלא נראה שיש רצון או יכולת לממש כרגע, ויכולה להבטיח מיטוט חמאס אבל לא חטופים. ומהצד האחר - עסקה בטווח המיידי, על מחיריה הכואבים (שחרור אסירים ונסיגה מהרצועה). זהו הרע במיעוטו שלפחות יאפשר שחרור חטופים ופנייה לגיבוש אסטרטגיה סדורה וארוכת טווח בנוגע לעזה שלא הייתה קיימת ערב ה-7 באוקטובר וספק רב אם קיימת כעת.
ד"ר מיכאל מילשטיין הוא ראש הפורום ללימודים פלסטינים במרכז דיין באוניברסיטת ת"א
