רס"מ (מיל') עמרי מיכאלי (35) מנס ציונה, לוחם ביחידת דובדבן, נהרג אתמול (שבת) במהלך הלחימה בכפר עזה. כך הותר לפרסום. במבצע צוק איתן ב-2014 הוא הובא במסוק לבית החולים סורוקה ותועד מפונה פצוע על אלונקה כשהוא עטוף בדגל ישראל. התמונה, שפורסמה בעמוד השער של "ידיעות אחרונות", הפכה אז לאחד מסמלי המבצע. "כששכבתי על האלונקה, דבר ראשון כיסיתי את עצמי בדגל ישראל", סיפר אז.
4 צפייה בגלריה
מיכאלי מפונה עטוף בדגל ישראל בקיץ 2014, במהלך מבצע צוק איתן. על התמונה אמר אז: "מקווה שזה יחזק את העורף"
(צילום: ישראל יוסף)
במבצע ב-2014 נפצע מיכאלי ברגלו מקליע בקרב בחאן יונס. "הייתי עם לוחם נוסף סמוך לפתח של בית, ואני זוכר את המחבל יוצא מפתח הבית שמולנו בצרורות", העיד אחרי הפציעה. "הוא היה במרחק חמישה מטרים מאיתנו. שנינו נפגענו מאותו צרור. חבר שלי קיבל כדור בברך ונפל, אני קיבלתי כדור בירך".
כשהוא פצוע קשה ומאבד דם רב המשיך מיכאלי לירות כדי לחלץ את חברו בשלום: "הגוף פועל אוטומטית, מתכחש לכאב ולמגבלות", הסביר בדיעבד. אחרי כמה דקות של לחימה הצליח, בעזרת לוחם נוסף, לפנות את חברו הפצוע, ורק אחרי ויכוח הסכים מיכאלי להתפנות כדי לקבל טיפול בעצמו.
על גבורתו בצוק איתן קיבל מיכאלי את צל"ש הרמטכ"ל. במהלך פעולה שבה הושלך רימון רסס לעבר הכוח שלו זינק מיכאלי לעבר לוחם אחר שעמד בסמוך אליו, והגן עליו בגופו. בשעות הלחימה שלאחר מכן חתר מיכאלי למגע וסיכן את חייו לא אחת כדי לסייע בפינוי נפגעים.
4 צפייה בגלריה
מיכאלי ב-2014 עם הגיליון של "ידיעות אחרונות" שבו פורסמה תמונתו עם הדגל
( צילום: חיים הורנשטיין)
בשנה שקדמה למבצע צוק איתן מיכאלי חי ועבד באפריקה, והוא שב לישראל במיוחד כדי להצטרף ללחימה. אחרי הפציעה סיפר ממיטתו בבית החולים: "ביום שישי לפני שבוע וחצי קיבלתי את ההחלטה שאני חוזר לארץ, אחרי שהתקשרו אליי ואמרו לי שכנראה יהיה מבצע. ביום ראשון בבוקר כבר הייתי בארץ, וביום שלישי נכנסנו לעזה. את ההחלטה לחזור קיבלתי לבד. לא ביקשו ממני לחזור. מבחינתי מדובר במדינת ישראל, קודם כול ולפני הכול".
מיכאלי סיפר בשעתו כי לא שיער שתמונתו מחבק את הדגל תעורר התרגשות רבה כל כך. "אני מקווה שזה יחזק את העורף", אמר. "אנחנו הלוחמים הולכים בעיניים עצומות לעזה למען העורף. אין פה משחקים. אם אומרים לנו לעשות משהו, כנראה שיש סיבה, ואנחנו שם. בסוף יהיה שקט בדרום ושקט בכל הארץ, וזו מבחינתנו משימה ראשונה. הלוחמים מרגישים לגמרי את צדקת הדרך. זו המדינה שלנו ויש לנו רק אחת".
מיכאלי הוא בן קיבוץ כפר רופין במקור. טל שילה (36), חברת ילדות שלו מהקיבוץ, סיפרה הבוקר: "חשבתי עליו כל הלילה, הלב צנח. ידעתי שהוא ביחידה מיוחדת ולא ידעתי איזו. בכל פעם שהייתה מתיחות ביטחונית חשבתי עליו. ידעתי שהוא בלתי נפיל, ששום דבר לא יכול לחדור אותו, בעיקר אחרי צוק איתן. היו כמה אירועים והוא יצא מכולם – תמיד עם החיוך הביישני והכובש".
על הילדות המשותפת סיפרה טל: "עמרי קטן ממני בשנה, אבל גדלנו יחד מגיל 0. המשפחות שלנו היו שכנות וההורים חברים קרובים מאוד. עמרי היה טוב במה שעניין אותו, הוא היה חדור מטרה והשיג את כל המטרות שהציב לעצמו. אחרי שהוא השתחרר הוא עבד למיטב ידיעתי בתחום הביטחון והמשיך לעשות מילואים ביחידה מיוחדת. הוא היה תמיד הראשון, הכי פטריוט, תמיד בנונשלנטיות ובצניעות גדולה וענווה".
