על מנת לעלוב בימין הדתי בישראל ולהציגו כאחוז טירוף יש בשמאל מי שמכנים כל חובש כיפה בשם הגנאי "יהודי משיחי". רוצה לומר – עמדותיו של המחנה הזה אינן לגיטימיות, כי הן אינן רציונליות ואף מסוכנות. הדבקת תווית זו מעניקה לגיטימיות להשתקה ולפגיעה בחופש הביטוי והפולחן של כל מי ששייך למחנה הלאומי האמוני.
סערת דיזנגוף - טורים נוספים בערוץ הדעות ב-ynet:
• המאבק לחופש מדת הפך למאבק לחופש מדתיים
• זו לא הייתה תפילה. זו הייתה התרסה
• תחת כפייה חילונית
• אנחנו, ולא בג"ץ, נצטרך למנוע הפרדה
• יש מקום לכולם. גם לתפילה בהפרדה בדיזנגוף
לפי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, כמעט 55% מהיהודים הבוגרים בישראל מגדירים עצמם דתיים, מסורתיים או חרדים. הציבור הזה, המאמין, דבק בסידור התפילה של אבותיו ומתפלל "והשב העבודה לדביר ביתך", הכוללת תביעה להקמת בית המקדש. המשמעות היא שלפי ההגדרה לעיל, רוב היהודים בישראל הם "משיחיים". הרמב"ם ניסח את האמונה היהודית ב-13 עיקרים שאותם חייב כל יהודי לדעת, ושהכופר בהם נחשב אפיקורס, יוצא מכלל ישראל ומאבד את חלקו בעולם הבא. אחד מן העיקרים הללו הוא האמונה "שיגיע המשיח מבית דוד והוא גדול מכל המלכים".
עוד נקודה קטנה שראוי להזכיר: יש "יהודים משיחיים" גם בשמאל. ח"כ משה קינלי טור-פז (יש עתיד) נצפה כשהוא ממלמל פסוקי תפילה מהסוג שהזכרתי קודם. גם הח"כים חילי טרופר ומתן כהנא מהמחנה הממלכתי במתפללים לבניין בית המקדש ולביאת המשיח, וסביר להניח שאם תתאמצו תגלו עוד רבים וטובים. ועדיין, לצד האמונה בביאת המשיח סבורים אזרחים טובים אלה שישראל צריכה להיות מדינה יהודית ודמוקרטית.
שופט העליון המנוח פרופ' מנחם אלון שרטט את דיוקן הסינתזה הזו בבהירות ובאחריות רבה בפסק דין "יעל שפר" מ-1993, ואילו שמר בית המשפט על מורשתו לא היינו מגיעים עד הלום. התפילה בתל אביב במרחב הציבורי מעמתת שתי זכויות יסוד: מחד חופש הדת והפולחן של המתפללים, ומאידך החופש מדת של אלה שרוצים לשמור על המרחב הציבורי ללא סממנים דתיים. בפסק דין זה נקבע שכאשר יש התנגשות בין זכויות יסוד, הסינתזה תבוא לכלל ביטוי במציאת המשותף למשפט העברי ולמערכת משפטית אחרת במדינה דמוקרטית כלשהי. כלומר, אם יש מדינה דמוקרטית אחרת שמאפשרת לטקסים דתיים להתקיים בהפרדה, הרי שיש לאפשר זאת.
ב-2014 פרסמה הוועדה לשוויון וזכויות אדם באנגליה (המוכרת על ידי האו"ם) מסמך מנחה לאוניברסיטאות הפועלות בתחומי הממלכה, ובו הנחיות ליישום חוק השוויון הבריטי בשטחן. נקבעו בו שני חריגים לאיסור על הפרדה על בסיס מגדר: הראשון הוא הפרדה וולונטרית (כלומר, כשהמשתתפים בוחרים בעצמם לשבת בהפרדה ללא יד מכוונת ולכל אחד ואחת יש גם אפשרות להחליט אחרת). החריג השני הוא טקסים דתיים ותפילות.
התפילה שהתקיימה בתל אביב ביום הכיפורים עמדה בשני החריגים הללו, ולפיכך באנגליה כנראה היו מאפשרים לקיים אותה בהפרדה. לצערי הרב, בית המשפט העליון שלנו, שאישר את החלטת המחוזי לאסור על תפילה בהפרדה, לא ממשיך במורשת "אלון" אלא בחר במורשת "ברק", ועל כך אנחנו נאבקים.
עו״ד יאיר גבאיצילום: נתנאל כהןכאשר החלו המהומות סביב הרפורמה המשפטית הרגשתי שיש כאן מאבק על נשמת המדינה ושכל העטיפות מכסות על לב העניין. ביום הכיפורים הוסרו המסכות והעניין הפך ברור: אין כאן מאבק בין יהודים לישראלים אלא בין יהודים לבין מי שלא מעוניינים עוד להיות כאלה. הטענה המופרכת שהמהומות היו תגובה מתבקשת למארגנים מעמותת "ראש יהודי" שפועלים "בכפייה" הן לא יותר ממסך עשן. אל תיפלו בפח הזה.
לכן חייבים לשנות את הרכב הוועדה לבחירת שופטים. רק בית משפט עליון שיש בו יותר שופטים בדמותו של פרופ' מנחם אלון ופחות שופטים בדמותו של פרופ' אהרן ברק יביא לידי ביטוי את ערכי המדינה היהודית והדמוקרטית וישים שלום בתוכנו.
- עו"ד יאיר גבאי הוא יו"ר פורום שמיר למשילות יהודית. לשעבר חבר מועצת עיריית ירושלים
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
