בקיבוץ כיסופים נרצחו בטבח בשבת שמונה תושבים ועוד שישה עובדים תאילנדים. רק כעת, ביום החמישי ללחימה, תושבי כיסופים מתחילים לאזור כוחות ולשחזר את הטבח ביישוב. "עשרות מחבלים נכנסו לכיסופים ונכנסו לבתים. כשהם היו בחוץ הם צעקו 'צה"ל צה"ל' במטרה שנרגיש בטוחים ונצא החוצה. אבל רוב התושבים הבינו שמשהו לא טוב קורה", מספר שמוליק הראל, תושב הקיבוץ.
את סבתו ג'ינה סמיאטיץ' בת 90 המחבלים הוציאו להורג. הם גררו אותה מהממ"ד וירו בראשה בסלון. "דיברנו איתה כמה שניות לפני, היא סיפרה שהיא בממ"ד מסתתרת ומפחדת", סיפר הנכד. המחבלים המשיכו במסע ההרג. הם הגיעו לבית משפחת זק, איתי ואתי והבן שגיא בן 15 וקראו להם לצאת החוצה. המשפחה לא יצאה מהממ"ד והם שרפו את הבית. כל בני המשפחה נספו בשריפה.
"המחבלים נכנסו לבתים והתיישבו בתוכם והמתינו כמה שעות. במקביל הם המשיכו לשרוף בתים. באחד המקרים אחד החברים שמע קריאות לעזרה של המטפלות של הקשישים, כיסה את עצמו בסדין וחילץ קשישים מתוך האש", הוסיף הראל. "הם הרסו את הבתים, בזזו, שברו כל מה שנקלע בדרכם", הוסיף. מכיסופים ידוע על עוד שלושה חטופים: מבוגר בן 80 ובני זוג בשנות הארבעים לחייהם.
גם מנהל הרפת נרצח בטבח הנורא בשבת. "יש קרבות הרואיים של רפתנים", אמרו היום. "הוא בא, כרגיל, להאכיל את הפרות, נכנסו מחבלים והרגו אותו".
סרט אימה
אחת התצפיתניות במוצב סיפרה ל-ynet אתמול על בוקר יום מתקפת הפתע של חמאס. "היינו בסרט אימה, הבנו שצלפו כמעט בכל התצפיות שלנו", אמרה.
"היינו במיגונית רבע שעה והבומים לא הפסיקו. האוזניים התחרשו והראש כבר היה מסוחרר, הגוף רעד ובקושי הצלחתי לדבר. הגיע טלפון מהחמ"ל - 'יש פשיטה מכל מקום".
"התכוננו לפשיטה כל החיים, ואף אחד לא חשב שזה באמת יקרה. ניתקתי לאמא את הטלפון והתחלתי לרוץ, קיוותי שלא תיפול עלינו רקטה ותפוצץ אותנו. זה היה כל כך קרוב שזה נשמע כאילו שזה נופל לידי או עליי. הגענו לחמ"ל וכל הבנות צעקו ובכו. הם הבינו שצלפו כמעט בכל התצפיות שלנו".
"לא מצאתי את אחת החברות שלי והבנתי שהיא נשארה לבד במגורים. היא לא ענתה לי ואין דרך להגיע אליה. התחננו שיגידו לנו מה קורה ובסוף סיפרו לנו שהמחבלים הגיעו לבסיס. שמענו יריות, נפילות, צרחות. התפללנו לאלוהים, וזה הדבר היחיד שהחזיק אותנו. החברים שלנו שישבו איתנו ערב לפני נכנסו עם כדורים, רסיסי רימון בגוף ומלא דם".
"אמרו לנו שהמחבלים בגג מעלינו ושאין כוחות יותר בחוץ. נשארנו עם שבעה לוחמים, והיינו בטוחות שאנחנו לא יוצאת משם בחיים. הלוחמים נכנסו אחד אחרי השני וצעקו שהלך להם כל הצוות, שאין יותר חיילים ושאין מי שיעזור. התחננו שיוציאו אותנו, ואז התחילו להגיע יחידות ונשמנו קצת יותר - סוף סוף אמרו לנו שמגיעים לחלץ אותנו. את השבע דקות האלה עד לאוטובוס לא אשכח בחיים - גופות שניסו להסתיר מאיתנו, יריות ברקע וחושך. היינו חייבות להישאר בשקט צמודות ולהמשיך לרוץ".
