בסוף ספטמבר, ימים ספורים לאחר חיסולו של מנהיג חיזבאללה חסן נסראללה בהפצצה על מעוז הארגון בדרום ביירות, נפגש כתב המגזין האמריקני "האטלנטיק" עם אחד מתומכי הארגון בבית קפה על חוף הים במערב ביירות. האיש, אקדמאי עם זקן לבן דק ומראה מותש של מי שלא ישן ימים, היה קשור לחיזבאללה קשר עמוק וארוך שנים.
"אנחנו במערכה גדולה, כמו שמעולם לא הייתה", אמר. "חיזבאללה לא התמודד מעולם עם מה שישראל מנהלת עכשיו, לא ב-1982, לא ב-2006. זו מלחמה טוטאלית". כשנשאל על אפשרות שאיראן תפסיק את תמיכתה בארגון, השיב לאחר שתיקה מתוחה: "יש שאלות". הוא הוסיף: "זה כאילו גידלת בן, היהלום שלך, עכשיו בן 42, ואתה נוטש אותו? לא. זה לא הגיוני".
הלוחמים בגבול מוכנים, אמר, החיילים הישראלים יכרו את קברם בעצמם ובקרוב יתחננו להפסקת אש. אבל אז האט האיש את דיבורו, מתאר הכתב, והספקות חזרו. הוא הזכיר את אחמד שוקיירי, היו"ר הראשון של אש"ף, שאמר ערב מלחמת ששת הימים כי היהודים שישרדו יישארו בפלסטין, אבל הוא מעריך שאף אחד מהם לא ישרוד. "אני לא רוצה להיות כמוהו", אמר האיש. לקח רגע להבין את האנלוגיה ההיסטורית: הוא רמז שהתנועה שהוא כה מסור לה עלולה לעמוד בפני חורבן מוחלט. "התה הזה שאנחנו שותים", הוא אמר, "אנחנו לא יודעים אם זה יהיה האחרון".
בכתבה נרחבת ב"אטלנטיק" משרטט הכתב רוברט וורת' תמונה של מדינה מפוררת, ואולי גם מה שישראלים יאהבו לשמוע - על כך שחיזבאללה ואיראן מאבדים בה אחיזה. כותרת הכתבה היא הציטוט על "תום העידן האיראני". אנו מביאים כאן קטעים נבחרים מתוכה.
נגמר הדלק, אז המשיכו ברגל
חיזבאללה הוא הרבה יותר ממיליציה, כותב וורת', זו כמעט מדינה בתוך מדינה, חזקה יותר מהממשלה הלבנונית החלשה והמפולגת, ודאי חזקה יותר מהצבא הלבנוני. הארגון מבריח לא רק נשק, אלא מיליארדי דולרים מאיראן. הוא מפעיל בנקים, בתי חולים, מערכת רווחה וכלכלה מקבילה של ייבוא פטור ממכס וסחר בסמים שהעשירה והעצימה את הקהילה השיעית, שבעבר הייתה מקופחת.
הדרך לצור חושפת את עומק המשבר, מתארת הכתבה ב"אטלנטיק". הכביש המהיר לאורך הים, בדרך כלל עמוס תנועה, כמעט ריק. הנהג נוסע במהירות של מעל 140 קמ"ש. משני צדי הכביש נראה עשן ההפצצות מהלילה הקודם. דגלי חיזבאללה הצהובים מתנופפים ברוח, לצד שלטי חוצות חדשים של "שהידים" עם הכיתוב "נסראללה עאת" - משחק מילים בערבית על שמו שמשמעותו "ניצחון האל". בצד הכביש הצפוני חונות עשרות מכוניות נטושות - משפחות שברחו מהדרום, נגמר להן הדלק והמשיכו ברגל.
את העיר צור, בדרך כלל תוססת, מתאר הכתב כעיר רפאים. מלון Rest House, מתחם תיירות מגודר, הפך למקלט לפליטים ועיתונאים. מהמרפסת הרחבה שלו, הצופה אל חוף ים מרהיב, ניתן לראות את שיגורי הרקטות של חיזבאללה. "זה קורה הרבה", אמר אחד העיתונאים הערבים. "ככה זה במלחמה. מתרגלים לזה, עד שההנחות משתנות והטילים נוחתים עליך".
בעיר צידון, הפגיעה במבנה מגורים גבתה את חייהם של לפחות 45 בני אדם, לפי משרד הבריאות הלבנוני. ישראל, כך מצוין בכתבה, אמרה שחיסלה מפקד מקומי בחיזבאללה ועימו פעילים. מוחמד אחמד ג'יראדי, בן 31, היה מהראשונים שהגיעו למקום. "שמעתי את הצעקות של האנשים מתחת להריסות", הוא סיפר. "ראיתי את דודתי כשחילצו אותה. חלקים פנימיים שלה בחוץ, הראש שלה מרוסק. זו התמונה האחרונה שיש לי ממנה".
תושבת בשם לילאל סיפרה כיצד רבים מקבלים שיחות טלפון מישראלים המזהירים אותם לפנות את בתיהם. רבים עוקבים אחר חשבון ה-X של אביחי אדרעי, דובר צה"ל בערבית, המפרסם אזהרות על תקיפות קרבות. שכנתה של לילאל, ע'דיר, קיבלה שיחה מאדם שדיבר ערבית במבטא פלסטיני וידע את כל פרטיה האישיים. כשפינתה את דירתה, הבניין הופצץ באותו לילה.
משבר כלכלי הוא הזדמנות למודיעין הישראלי
במאמץ לשפר את תדמיתו, ארגן חיזבאללה סיור לכ-300 עיתונאים באזורי ההרס בדאחייה, מעוזו בדרום ביירות. הכתב מתאר כיצד בכל אתר הפצצה, נציג חיזבאללה נשא נאום על אזרחים חפים מפשע שנהרגו, בעוד העיתונאים מצטופפים לצלם את ההריסות המעלות עשן. אחד מבעלי החנויות באזור התגנב פנימה לבדוק את המקום, ואמר לכתב: "באתי עכשיו כי אני יודע שהישראלים לא יפציצו אתכם".
הכתב מביא את סיפורו של חמודי, צעיר שיעי בן 25 שהיה מפיק סרטים חילוני ומצליח בביירות. "הוא לא התפלל", סיפרה אחותו. "אמא שלי אמרה, 'אתה לא תהיה שהיד, אתה לא מתפלל'". חמודי אהב נשים, מוזיקה ומסיבות, וגר ברובע החילוני חמרה במקום במעוז החיזבאללה בדאחייה. בספטמבר האחרון הוא החליט להצטרף לשורות המחבלים. יום לאחר שהצטלם לסרטון "שהיד", נהרג בהפצצה ישראלית. "הוא היה החבר שלי, האח שלי, קופסת הסודות שלי", אמרה אחותו בדמעות. במקום להבטיח נקמה, היא הוסיפה: "אני חושבת לעזוב את המדינה".
(צילום: ירון ברנר)
אשרף ריפי, ראש שירותי הביטחון הלבנוניים לשעבר, הסביר ל"אטלנטיק" כיצד ישראל הצליחה לחדור לשורות חיזבאללה. לדבריו, המעורבות של הארגון במלחמת סוריה חשפה את הלוחמים למודיעין הישראלי. בנוסף, המשבר הכלכלי בלבנון הפך רבים לפגיעים לגיוס כמשתפי פעולה. ב-17 בספטמבר יצא לפועל מבצע פיצוץ אלפי הביפרים שנמכרו בתחבולה. רופא בבית חולים מוביל מתאר את הכאוס של אותו יום, כשעשרות צעירים אושפזו בלי לרשום את שמותיהם - כולם תחת השם "ג'ורג'", שם נוצרי טיפוסי. ריפי העריך כי כ-20% ממפקדי חיזבאללה בדרגי הביניים והבכירים נהרגו במבצעים הישראליים. "התקופה האיראנית נגמרה, אני חושב", אמר. "בלבנון, בסוריה, בעיראק, בתימן".
הבהלה לטיסה
בטריפולי, במסעדת "קרופ" האופנתית, תיאר הכתב ויכוח סוער שהתפתח על עתיד המדינה. פקיד עירייה מקומי טען: "אני לא רואה אף אחד שמאמין במדינה שנקראת לבנון. אני רואה את הנוצרים, הסונים, השיעים, הדרוזים - כל אחד נאמן לקהילה או למפלגה שלו. אין אינטרס ציבורי". היסטוריון צעיר בשם שארל אל-חאיק התנגד בלהט, וטען שללבנון יש מאפיינים מיוחדים המבדילים אותה ממדינות ערב אחרות: מסורות של גיוון דתי, דמוקרטיה, השכלה גבוהה וחירויות אישיות וציבוריות.
קצין בכיר בצבא לבנון לשעבר, המקורב לרמטכ"ל ג'וזף עאון, הזהיר בכתבה כי "רק איראן יכולה לפרק את חיזבאללה מנשקו". לדבריו, למרות הפגיעה הקשה, לחיזבאללה עדיין יש כוח לוחמים משמעותי בדרום שיכול לפעול עצמאית. "אבל עם הזמן", הדגיש, "חיזבאללה ירגיש את חוסר הכסף. זו תהיה הבעיה הגדולה ביותר. וכשהשיעים יחזרו לדרום, מי יבנה מחדש?".
בלילה, מגג מלון בביירות, הכתב מתאר להבות כתומות המתפרצות משולי העיר הדרומיים בעקבות תקיפה אווירית: "זה נראה כמו התפרצות הר געש". קבוצת צעירים לבנונים בשולחן סמוך מצלמת את המחזה בטלפונים וחוזרת לקוקטיילים שלה.
בינתיים, כרבע מתושבי לבנון עקרו מבתיהם. בנמל התעופה של ביירות, וורת' כותב שראה אנשים ישנים בחוץ בתקווה להשיג כרטיס טיסה. חברות התעופה הזרות הפסיקו את טיסותיהן, ויותר מ-300 אלף פליטים סורים נמלטו בחזרה לסוריה - עדות לדבריו לעומק הפחד השורר במדינה.
