נראה שלא חולף שבוע בלי אירוע שמזעזע את הקהילה היהודית האמריקנית. השבוע זה קרה במהלך דיון טלוויזיוני שעסק בהחרמת הרומן הגרפי "מאוס" של זוכה פרס פוליצר ארט ספיגלמן, המתאר את סיפורם של הוריו ניצולי אושוויץ. בתוכנית The View ברשת ABC לקחה השחקנית והקומיקאית וופי גולדברג את השיחה לכיוון לא צפוי כשטענה שהשואה הייתה "סיפור של לבנים שעושים את זה ללבנים, אתם רבים בתוך עצמכם". לאחר מכן היא התעקשה שהשואה לא נסובה על גזע, וזוועות הנאצים היו ביטוי לחוסר אנושיות בין שתי קבוצות של אנשים לבנים. בגלל המבוכה מיהרה הפקת התוכנית לעבור לפרסומות.
הדברים של גולדברג התפשטו במהרה ברשתות החברתיות ועוררו תגובות נזעמות. היא עצמה מיהרה לפרסם התנצלות וציטטה את מנכ"ל הליגה נגד השמצה ג'ונתן גרינבלט: "השואה קרתה בגלל ההשמדה השיטתית של העם היהודי – שהנאצים ראו בו גזע נחות". ההתנצלות שלה הייתה כנה ואמיתית, ולכאורה אפשר היה לסיים את הפרשה שנבעה ככל הנראה מבורות, אלא שכאן בדיוק טמונה הבעיה.
גולדברג היא לא אנטישמית גדולה וזה ברור. ההתבטאות שלה הגיעה מתוך נקודת המבט שלה על העולם כאישה אמריקנית שחורה בצד השמאלי של המפה הפוליטית בארה"ב. היא לא חושבת שהיהודים הם קבוצה מסוכנת ומתואמת ששולטת בתקשורת ובבנקים והיא בוודאי לא חושבת שהם גזע נחות ומלוכלך. היא פשוט רואה בהם עוד קבוצה של לבנים.
היהודים והשחורים הם שני מיעוטים מרכזיים ומכוננים בהיסטוריה של ארה"ב. כל מיעוט מגיע עם המטען הייחודי שלו ופועל בתוך מאבק ייחודי להצלחת קבוצת השייכות שלו. היהודים שהיגרו לארה"ב, בעיקר המיליונים שהגיעו מאמצע המאה ה-19, פגשו מציאות חדשה מבחינתם בכל הקשור לנושא הגזע: בעוד באירופה המתחים היו בין לאומים ודתות, בארה"ב התמקד נרטיב-העל בהבדלים בצבע העור.
את הדרך של היהודים אל עבר מעמד הביניים האמריקני אפשר לתאר כמסע בלתי נגמר בשאלת מערכת היחסים שלהם עם "לבנות" (whiteness). כמיעוט נחות כלכלית ומספרית הם נאלצו לפעול בתוך מערכת המושגים האמריקנית בניסיון "להתקבל" כלבנים, תוך כדי שמירה על הייחודיות היהודית.
המציאות הזו הובילה למערכת יחסים מורכבת ואמביוולנטית בין יהודים לשחורים. מחד ניסו רבים להתבדל, ומאידך היו יהודים שניסו ליצור הזדהות בין שתי האוכלוסיות בשל הרקע המשותף כמיעוטים עם היסטוריה של נרדפות. לאורך השנים התעוררו מתחים בין שתי הקהילות, בעיקר סביב תחומים כגון דיור ומסחר, מאחר שהן גרו זאת לצד זאת במרכזי הערים הגדולות והצפופות: המהגרים החדשים מאירופה ליד העבדים המשוחררים וצאצאיהם שעברו צפונה בחיפוש אחר עבודה.
כשיהודים מתארים את הקשר עם השחורים הם לרוב מתמקדים בימי התנועה לזכויות האזרח בשנות ה-60, אז צעד הרב אברהם יהושע השל בסלמה יד ביד עם מרטין לותר קינג. צעירים יהודים רבים שהזדהו עם הרעיונות הליברליים של התנועה לזכויות האזרח השתתפו בהפגנות ונסעו במשלחות לדרום כדי לקחת חלק בקמפיין של ה-Freedom Riders לרישום מצביעים שחורים. המרכז לאקטיביזם דתי של התנועה הרפורמית היה מעורב באופן ישיר בניסוח הצעת החוק לזכויות האזרח והחוק לזכות הצבעה, מההישגים הבולטים של התנועה.
אבל האידיליה לא נמשכה הרבה זמן, ולקראת סוף שנות ה-60 נוצר שבר גדול. הוא נגרם בין השאר בגלל עליית הלאומיות השחורה (Black Nationalism), שהגדירה מחדש את יחס השחורים ל"לבנות" באופן שעורר אי-נוחות גדולה בקרב היהודים, שחלקם הגדול ראו את עצמם כלבנים, לצד חדירת הציונות לקונצנזוס של הקהילה היהודית-האמריקנית בעקבות מלחמת ששת הימים. בנוסף התרחשו אירועים אחרים שהדגישו את הפערים הכלכליים העצומים שנפערו בין יהודים לשחורים, למשל המאבק סביב השליטה על בתי הספר באזור Ocean Hill–Brownsville בברוקלין - התנגשות בין מורים לבנים, בעיקר יהודים, לבין הקהילה שברובה שחורה.
ב-1967 פרסם הסופר ג'יימס בולדווין מאמר מכונן ב"ניו יורק טיימס" תחת הכותרת "שחורים הם אנטישמיים כי הם אנטי-לבנים". בולדווין, פעיל זכויות אדם שחור משפיע, טען שבעוד שבעבר היו לשתי הקהילות הזדמנויות דומות, היהודים הפכו להיות חלק מהמעמד הלבן השולט שמפלה שחורים, מדכא אותם ומרוויח מכך. לדבריו היהודים רוצים שימשיכו להתייחס אליהם כמיעוט אף שלמעשה הם אימצו את דרכו של האדם הלבן. "האדם השחור מגנה את היהודי על כך שהפך לאמריקני לבן, בכך שנעשה, בפועל, לנוצרי", כתב.
בולדווין טען שהאנטישמיות השחורה לא נובעת ממניעים דתיים או גזעיים, אלא בעיקר מנסיבות כלכליות. לדבריו מדובר למעשה בשנאת לבנים שנתפסת בטעות כאנטישמיות כלפי יהודים: "המשבר בעולם, ובנפשם של שחורים בכל מקום, לא נובע ממגן הדוד, אלא מהצלב הרומאי הישן שעליו נצלב היהודי הכי אהוד בנצרות".
רוב המחקרים בשנים האחרונות מצביעים על עלייה בעמדות אנטישמיות בקרב שחורים, אך באופן שונה מהלבנים. בעוד בקרב לבנים היא גוברת עם השנים, אצל השחורים מידת האנטישמיות הגבוהה ביותר נמצאה אצל גברים צעירים, והיא יורדת ככל שהם מתבגרים. עובדה זו יכולה לחזק את התפיסה שלפיה אנטישמיות אצל שחורים נובעת בעיקר מבורות וקשיים כלכליים. בשנים האחרונות ראינו כמה דוגמאות לדמויות ציבוריות שחורות בולטות שהביעו עמדות אנטישמיות, מהכומר לואיס פרחאן שטען ש"היטלר היה אדם גדול" ועד הראפר ג'יי זי, שהעלה בשירו "The Story of O.J" את התהייה: "אי פעם חשבת למה היהודים שולטים בכל הרכוש באמריקה?".
אך האם הפערים הכלכליים הם ההסבר היחיד? טענה מרכזית לעלייה באנטישמיות בקרב שחורים קשורה בהזדהות עם המאבק הפלסטיני, אך נראה שהיא זו לא עומדת במבחן המציאות. אמריקנים רבים לא מכירים כלל את המציאות המורכבת של הסכסוך, ולמעשה, יש נתונים שלפיהם ליברלים שחורים דווקא תומכים בישראל יותר מליברלים לבנים.
הסבר אפשרי הוא התחרות על מעמד ה"קורבנות" בין מיעוטים. מחקר משנת 2020 בחן אם עמדות אנטישמיות התעוררו מכיוון שהשואה קיבלה מעמד של "האנלוגיה ההיסטורית הבכירה לכל מקרה של סבל קולקטיבי". המחקר טען כי תשומת לב יתרה לסבל קולקטיבי של קבוצה אחת עלול להגביר את התחרות מול קבוצות אחרות על מעמד הקורבנות ועל ההטבות השונות שנשללו מהן. במחקר נמצא שקבוצות שסבלן הקולקטיבי לא מקבל הכרה מספקת עלולות לפתח יחס עוין כלפי כאלה שהן מזהות כמתחרות שלהן. התפיסה הזו עשויה להסביר את העלייה באנטישמיות אצל שחורים, במיוחד במקביל להתחזקותן של תנועת מחאה כגון BLM. בסוף, שום סבל לא יכול להתחרות עם השואה, אלא אם כן מפרקים את הייחודיות שלו. אפרופו ההתבטאות של וופי גולדברג.
היהודים למעשה מואשמים בכך שהם הגשימו את החלום האמריקני של האדם הלבן. ההיסטוריון אריק ל. גולדשטיין מזכיר בספרו The Price of Whiteness ציטוט של בנג'מין הוקס, מנהיג מרכזי ב-NAACP (האיגוד הלאומי לקידום אנשים צבעוניים), שהתארח אצל אופרה ווינפרי בתוכנית שהוקדשה להעצמת הדיאלוג בין יהודים לשחורים וחיזק את התפיסה הזאת. הוא הגיב לטענה שגם ליהודים יש מעמד של מיעוט ואמר: "אני מביט כאן בקהל ולא רואה קבוצה של שחורים ויהודים, אלא אנשים שחורים ואנשים לבנים".
גם כאן דבריו מהדהדים את ההתבטאות של גולדברג ולכן אין טעם לזעוק שהם אנטישמים. כי הם לא. הבעיה האמיתית היא מחיקת הזהות היהודית שמתקיימת כיום בשיח הציבורי האמריקני. הנושא המרכזי כיום בארה"ב הוא הגזעי, בין לבנים לשחורים. השיח הפוליטי הרדיקלי צובר תאוצה ונוטה לתאר את המציאות באופן דיכוטומי בין מדכאים למדוכאים. השיח הפרוגרסיבי נוטה לדרג את הסטטוס של קבוצות שונות לפי צבע עור וזהות תרבותית, וכך היהודים נכנסים לקטגוריה של לבנים ומדכאים.
אכן, היהודים האמריקנים מצליחים מבחינה כלכלית ונהנים מייצוג יתר פוליטי, אבל יהדות ארה"ב עדיין סובלת מפגיעות רבה ואנטישמיות גואה. הפער בין השיח הפרוגרסיבי על החוויה היהודית בארה"ב נוטה להפחית בסכנה הממשית של האנטישמיות ומוביל לתיאור מעוות של ההיסטוריה.
ברק סלעאנטישמיות היא בעיה אמיתית בארה"ב אך סכנת מחיקת הזהות היהודית חמורה לא פחות. קל להתאחד ולהגן על הקהילה היהודית כשמחבל נכנס לבית כנסת בטקסס, אבל מה עושים כאשר דמות ידועה מועדת בלשונה, בתום לב, ומוחקת את זהותנו הציבורית? במקרה הזה לא מספיק לצעוק "אנטישמית". המקרה של וופי גולדברג מוכיח שעל יהדות ארה"ב ומדינת ישראל להיות ערות לתופעה בשיח הציבורי האמריקני ולגבש פעולה קהילתית-קולקטיבית שתייצר מענה קונסטרוקטיבי לאיום החדש הזה.
- ברק סלע הוא סמנכ"ל מכון "ראות" ובוגר התוכנית של קרן רודרמן ללימודי תואר שני בהיסטוריה של יהדות ארה"ב באוניברסיטת חיפה
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
