אביב וליאת אצילי, תושבי קיבוץ ניר עוז, נחטפו לרצועת עזה מביתם. שלושה וחצי שבועות חלפו מאז הטבח ב-7 באוקטובר, ובסוף השבוע האחרון התאחדו חבריהם של בני הזוג והרימו כוסית לחייהם בקיבוץ שמרת, הר אדר, קיבוץ להב ואילת. "נשקם את ניר עוז. קיבוצכם. ביתכם. זהו התפקיד ההיסטורי שהגורל הפקיד בידינו, ולא נרפה ממנו עד אשר נשיג את יעדינו. עד שתשובו אלינו. עד שניר עוז יחזור להיות גן של עדן. עד הניצחון", הבטיחו החברים.
יניב יעקב, שאחיו נחטף לעזה: "מנסים להיות חזקים"
(צילום: חגי דקל)
הכותרת
בעד חמאס, נגד ארה"ב: האינטרס של רוסיה במלחמה
30:15
לפני שנחטפו הספיקה ליאת לשוחח עם חבר של בעלה, אופיר כוכבי שהוקפץ למילואים, ולספר לו שאביב שבכיתת הכוננות עדיין בחיים. בהודעה אחרונה ששלחה בקבוצת וואטסאפ כתבה "מחזיקה מעמד" בעודה מסתגרת בממ"ד, ואז הפסיקה לענות. מאוחר יותר הבית של השניים נמצא כשהוא שרוף ומפויח. איש בקיבוץ לא ראה אותם מאז.
בערב הרמת הכוסית לחייהם, שנערך במקביל בארבעה מוקדים ברחבי הארץ, סיפר עמיר בן צבי, בן כיתתה של ליאת מקיבוץ שמרת כי "אנחנו נמצאים בעלטה. המשפחה שלהם הייתה בקונגרס ודיברה למענם. אלה אנשים שהם מלח הארץ, שרוצים לעשות טוב בעולם הזה. הם גרו ק"מ וחצי מהגבול וידעו שיש אויב בצד השני, אבל ראו בזה ציונות. אביב תמיד היה מצטט שהתלם האחרון שנעבד הוא הגבול של ישראל".
אופיר כוכבי, שהיה האחרון לשוחח עם ליאת והוקפץ למילואים בפיקוד העורף, סיפר כי "התקשרתי אליה בבוקר והיא נשמעה מאוד מאוד נסערת. היא בחורה מאוד רגועה. שאלתי אותה מה קורה והיא אומרת לי 'זוועה'. כל הזמן שלחנו לה הודעות של 'מה קורה?'". הוא הוסיף כי עבור החברים, ההתמודדות עם חוסר הוודאות קשה. "כל בוקר זה לעכל מחדש את האירוע הזה. אני מרגיש שבור, ריק. יש דאגה גדולה לשלומם. אנחנו לא יודעים מה מצבם, אם הם חיים או לא. הם אנשים חזקים. אין לי ספק שאם הם חטופים הם יחזרו", אמר.
החברים אף כתבו מכתב לבני הזוג, בתקווה שיעשה את דרכו אליהם. "תקשיבו, אנחנו ממש מתגעגעים ומודאגים. נעלמתם לנו בין רגע ואנחנו ממש שבורים. לפני כשלושה שבועות השתנה עולמנו. מרצחים קרי דם הסתערו על הקיבוץ ולקחו אתכם איתם. נעלמתם לנו לתוך הרצועה דרך השדות שכל כך אהבתם. אנחנו יודעים שזה יעציב אתכם אבל אנחנו רוצים לעדכן אתכם מה קורה אצלנו. המצב חרא. הניצולים הגיבורים של הטבח פונו לאילת. המומים וחבולים יושבים ביחד בלובי ובמרפסת ולא מבינים איך יכול להיות שזה קרה להם. לנו. איך ברגע אחד גן העדן שלנו הפך לגיהינום, הבתים מלאי החיים הפכו למלכודות מוות, הילדים הצוחקים הפכו לחטופים, הירוק הפך שחור.
"בתוך העצב, השכול והיגון שהפכו להיות כל הווייתנו מאז שהלכתם, שבורים ונחושים אנחנו מישרים מבטינו קדימה אל האופק ומסרבים לקרוא לזה סוף. לא נשקוט ולא ננוח עד שתשובו אלינו. נשקם את ניר עוז. קיבוצכם. ביתכם. נאסוף דמעותינו אחת אחת ונשקה בהם את שדות הנגב השחורים עד שיוריקו שוב. נעשה זאת משום שזוהי משימתנו. משום שזהו חזונכם".
גם יאיר יעקב, תושב הקיבוץ ניר עוז, נחטף לעזה יחד עם בת זוגו מירב טל באותו יום שבת. שני בניו, אור בן ה-16 ויגיל בן ה-12, נחטפו מקיבוץ סופה. "אנחנו מנסים להיות חזקים, אבל כל יום שעובר שובר אותנו עוד יותר", אמר בריאיון ל-ynet Live יניב יעקב, אחיו של יאיר ודודם של אור ויגיל.
"הדבר הכי נורא שיכול להיות לנו כמשפחות הוא חוסר הידיעה. מצד אחד שחררו חטופים במצב טוב, אבל מהצד השני ראינו את הזוועות. אנחנו לא יודעים איך להתייחס לזה, אין להרגיש. אנחנו עם מלא תקווה, אנחנו ביחד ואני עצמי עושה כל מה שאני יכול. מדברים על זה שהצלב האדום ייכנס לראות אותם, שייתן לנו איזשהו סימן. זה החלק הכי קשה", אמר.
כשנשאל על דבריו של נשיא ארה"ב ג'ו ביידן, שקרא ל"הפסקה כדי לתת זמן להוציא את האסירים", השיב יניב כי "זה הדבר שאנחנו משוועים אליו, מתחננים. להגיד 'לחסל את החמאס' זה בסדר, אבל המטרה היא לא נכונה. המטרה היא לשחרר את האזרחים שלא אמורים להיות חלק מהאירוע המטורף הזה. הם צריכים להיות מחוץ לתמונה. מלחמה נעשית על ידי חיילים, אזרחים לא צריכים להיות שם".
יניב הוסיף כי מעבר לתקווה שיחזרו הביתה לשלום, קיימת גם תקווה שאחיו ובניו יתאחדו בעזה. "ביום שישי הילדים אמרו שהם הולכים לישון אצל אמא שלהם בקיבוץ סופה, וגם שם התקיפו ואף אחד לא יכול היה לגשת ולעזור להם. שני ילדים שהיו סגורים בממ"ד. אחר כך גם ראינו תשדירים על ניר עוז, וקיבלנו הודעה שבה מירב אומרת שיאיר פצוע ושהוא מנסה להחזיק את הדלת. ירו טיל אר.פי.ג'י על הדלת. זה נס שהם יצאו מזה חיים".
