לובה ורניקוב, מורה למוזיקה מראשון לציון, המתינה שבעה ימים שבתה קרין (22) - שהשתתפה במסיבה ברעים - תשוב אליה. בין ייאוש לתקווה, היא חיפשה כל בדל של מידע שיכול היה לסייע לה להבין מה עלה בגורל בתה. אחרי שבוע של אי ודאות נוראית, בערב שבת, היא קיבלה את בשורת האיוב.
"אחרי הקידוש דפקו לי בדלת", מספרת לובה. על האף הידיעה שאולי הנורא מכל לפניה, לובה תהתה אולי בכל זאת תגיע בשורה טובה. "היו אצלנו אנשים, התפללנו עבורה. כולם היו לבושים בלבן, כאילו היו מלאכים. עשר דקות אחרי שהם הלכו דפקו לי בדלת וחשבתי שהם שכחו משהו - אבל בצד השני עמדו קצינים עם הראש למטה. שאלתי למה באתם, והם ענו שעשו בדיקת DNA".
ההודעה הזו סיימה שבוע שלם שבו לובה האמינה שבתה עוד עשויה לחזור. הסיפור שלה הוא הסיפור של מאות משפחות נוספות, שחלקן עדיין ממתינות להודעה שתבשר להן מה עלה בגורל יקיריהן.
שבוע של תקווה
ב-9 באוקטובר היא כתבה בפייסבוק: "זה בוקר מאוד עצוב בשבילי, למרות שיש לי הרבה תקווה ואמונה שבתי האהובה תחזור הביתה בשלום. אני מבקשת מכל החברים והידידים לא לבקר אותי, כי קשה לי מאוד לדבר עם אנשים ולראות אנשים. אני מכבדת ואוהבת את כולם, אבל זה המצב היום. אני מרוסקת".
לאחר מכן היא כתבה: "50 שעות כמעט שנותק הקשר עם האהובה שלי והיקרה לי מכל. הלב מרוסק אך מלא אמונה. היא תחזור. היא חייבת לחזור. מחכים לך, אהובה שלנו". באותו ערב ערכה הפרשת חלה לכבוד חזרת בתה, וכתבה: "תודה מכל הלב למשתתפים שהגיעו לחזק אותנו, לתמוך בנו ולעודד. זה כל-כך משמעותי עבורנו ולא מובן מאליו. אני אוהבת את כולכם ומאחלת לכולנו רק טוב".
ב-10 באוקטובר כתבה: "כבר יממה רביעית בחוסר ודאות מוחלטת. אין את קצה החוט המינימלי של מידע איפה הילדה שלי נמצאת. הלב נשבר והנשמה זועקת. אני מתמלא בתקווה ואמונה שהיא תחזור הביתה בקרוב ונחבק אותה כולנו. אמן ואמן".
ב-11 באוקטובר כתבה: "אהובה שלי, שובי הביתה כבר! מחכים לך! אוהבים אותך! כבר יממה חמישית לא שמענו ממך, אהובה. כולנו מלאים תקווה ואמונה שאת תשובי במהרה בריאה ושלמה. אמן ונוכל לחבק אותך בקרוב".
ב-12 באוקטובר לובה לא התייאשה. "זו היממה השישית של ניתוק מאהובתי היקרה, אין שום קצת חוט", כתבה. "ימים של סבל וריסוק וזעקות ליבי שכבר נקרע לרסיסים. אם יש מידה מינימלית של מידע למישהו על קריני שלנו, בבקשה תעזרו לנו, שנמצא אותה בקרוב שלמה ובריאה. תתפללו לחזרתה המהירה הביתה. הלב בוכה, הנשמה זועקת. אנחנו עדיין מאמינים בכל הכוח ומלאים תקווה לחבק אותה חזק במהרה. אוהבים אותך חיים שלי, את הכל בשבילי, את חייבת לשוב הביתה". לאחר מכן העלתה פוסט עם תמונתה לצד שתי בנותיה - וכתבה: "הנשימות של החיים שלי".
באותו יום ציינה לובה כי היא מקבלת תמיכה אדירה ואהבה שנותנים לה כוח. בהמשך ביקשה: "אל תבואו לבקר אותי כדי לעזור ולתמוך, מספיק לי חיבוק מרחוק. כל דפיקה בדלת וצלצול בפעמון מקפיצים אותי בצורה קשה. בבקשה מכם אל תעלבו ואל תקבלו את זה אישית. הלב שלי מדמם, אני מרוסקת. בעזרת השם קרין תחזור הביתה, ניפגש כולנו ונעשה מסיבה ענקית. אמן, אוהבת אותכם מאוד". היא גם העלתה סרטון של ריאיון עם קרובת משפחתה בטלוויזיה, שבה סיפרה את סיפורה של קרין, וכתבה: "הלוואי שזה יעזור למצוא את האהובה שלנו".
באותו הלילה כתבה: "אני רוצה לבקש מכולם עזרה מינימלית בחיפושים אחרי הבת שלי קרין, שהוגדרה נעדרת מ-07:00 בבוקר ביום שבת. אני לא מצליחה לקבל שום מידע מאף אחד, אין לי קצה חוט. אני בטוחה שהיא מסתתרת עדיין. תעזרו לי לחפש אותה ולהחזיר אותה הביתה. אולי יש למישהו איזה קשר לצבא או למשטרה? אפשר להפנות אותי למשהו? אני חסרת אונים וכוחות כבר. ליבי מדמם ונשמתי זועקת".
בצהרי יום שישי עוד כתבה: "אנחנו ביחד ואנחנו ננצח, נחזיר את כל האהובים שלנו הביתה - אמן ואמן". עם זאת, כמה שעות לאחר מכן הודיעה: "קרין שלי איננה איתי יותר. היא נהרגה".
למחרת, כ-24 שעות אחרי הבשורה המרה, כתבה: "אהובת ליבי היקרה, תישארי ליבי עד הרגע האחרון של החיים שלי. החיים לא יהיו אותו דבר בלעדייך, לא יהיו אותם חיים. הלב שלי כבר נרצח ומרוסק לחתיכות, ואין לי טעם לכלום. מנחם אותי שיש לי בת גדולה מהממת, שתהיה בריאה עד 120, ונכד מהמם שהוא כל נשמתי. אחותי, אחי, אחייניות שלי, חברות וחברים קרובים וקרובות. אני אהיה חזקה בשבילך קרין שלי. תנוחי על משכבך בשלום ותבואי בחלומות".
"היא לא רצתה לנסוע למסיבה"
היום סיפרה לובה ל-ynet על הרגעים הקשים בהלוויה של קרין, ועל כך שנתנו לה רק להציץ בבתה בפעם האחרונה. "ראיתי אותה, זו לא קרין היפה שלי", אמרה. "מה הם עשו לה? מה?".
קרין, בת 22 במותה, הייתה אישה צעירה שסיימה את הלימודים בהצלחה יתרה, וגם את שירותה בחיל השלישות בצה"ל. היא חזרה רק בחודש שעבר מטיול ארוך בדרום אמריקה, שבו טיילה עם אותם אנשים שעמם יצאה למסיבה ברעים.
"היא לא ממש רצתה לנסוע למסיבה", נזכרת האם, "אבל בגלל שכל החבורה מדרום אמריקה באה - היא הלכה, לא לפני שהיא הבטיחה שזו המסיבה האחרונה. 'את לא תצטרכי לדאוג לי יותר', היא אמרה לי, 'זו המסיבה האחרונה'. לצערי זה היה נכון. אני מאשימה את עצמי שלא עשיתי הצגה שאני לא מרגישה טוב, אולי ככה היא לא הייתה נוסעת, אבל לא הייתה לי הרגשה מינימלית שמשהו יקרה".
הוריה ידעו שהמסיבה בעוטף עזה, אך לא חששו מכך, עד שבבוקר התעוררו בעצמם מאזעקות בראשון לציון. "התקשרתי אליה והיא אמרה לי שהיא יודעת שאני בהיסטריה אבל לא לדאוג, שהיא בדרך חזרה", אמרה. "אבל אני לא נרגעתי, התקשרתי והיא לא ענתה. במקום זה היא שלחה לי מיקום ליד קיבוץ עלומים, וסיפרה שנטשה את הרכב. בשבע ורבע התקשרתי שוב והיא צרחה לעברי 'אמא, יש הרבה מחבלים, תעזרי לי'. אחרי השיחה ההיא לא שמעתי ממנה יותר. הבטרייה שלה מתה בערך בשש בערב ושם הסיוט שלי התחיל".
"חיפשתי בכל בתי החולים, בין ההרוגים, אפילו קיווינו שהיא נחטפה", אמרה. "ואז הודיעו לנו שחברה שלה והבנתי. קרין היא לא אדם שיעזוב מישהו. קיוויתי שהיא התחבאה או נחטפה, אבל אז הגיעה הדפיקה בדלת".
