אפשר לומר שנגמרה תקופת ההכחשה. כמעט שנתיים, מאז מבצע "שומר החומות", עצמה ישראל את עיניה נוכח התהפכות המציאות האסטרטגית שבמסגרתה היכה הטרור הפלסטיני בטפטופים, בעיקר בפריפריה של עוטף הרצועה, יהודה ושומרון, הגליל והנגב. זה איפשר לישראל, ובעיקר למרכז השבע וההדוניסטי שלה, להמשיך בשגרת יומו ולהתמסר למאבק התרבות על דמותה של המדינה. היא קיבלה כמובן מאליו את השקט הביטחוני היחסי של העשור האחרון, שלווה גם בפריחה כלכלית, ושקעה בתוך עצמה מבלי להבין שההיסטוריה לא הגיעה לקיצה ובעיקר מבלי להפנים שהסביבה משתנה ומתחילה להתקומם נגד הסדר האסטרטגי שהתבסס על השלום הכלכלי ככלי לצמצום קונפליקטים אידיאולוגיים.
ראשונים לאתגר את הסדר הזה היו הפלסטינים. תחילה בעזה, בהמשך בחברה הערבית, לאחר מכן בירושלים ולבסוף ביהודה ושומרון. במשך יותר משנה הניעה הפריפריה האידיאולוגית הפלסטינית טרור מתמשך וכרוני. היא עשתה זאת בעיקר בין הים התיכון לנהר הירדן, עד שבשלב הנוכחי הצטרפו אליה גורמים פלסטינים מחוץ לזירה המקומית. במקביל נטש גם חיזבאללה את הזהירות שאפיינה אותו מאז מלחמת לבנון השנייה והחל בוחן את מגבלותיו ואת גבולותיה של ישראל. כל זה מתרחש כשבמעטפת החיצונית מקדמת איראן בעקביות את העשרת הגרעין ומפוררת את קיר הברזל המדיני שבנתה ישראל בהסכמי אברהם.
ישראל נמצאת היום בתוך מערכה רבתי במזרח התיכון. הפיצוץ הגדול עוד לא התרחש אבל ניכר שגוברת והולכת הנכונות של הקואליציה הבלתי מוכרזת של אנשי המחנה האידיאולוגי והאקטיביסטי לאתגר אותה ואת הסדר הקיים. בהסתכלות קדימה נוצר כאן אב טיפוס למציאות שעלולה להפוך לשגרה אם איראן תהפוך למדינת סף גרעינית, שכן אז תגדל הנכונות של גורמי ההתנגדות להחריף את ההתקפות על ישראל בצל המטרייה הצבאית שתספק טהרן.
ישראל נמצאת בתהליך כואב של למידה. הסדר האסטרטגי מתפורר אבל האסימון הקוגניטיבי עדיין לא השלים את נפילתו לעומק התודעה. עובדה היא שגורמים מבית עדיין סבורים שניתן להמשיך ולנהל את המאבקים על דמות המדינה כאילו דבר לא השתנה. וממילא, גם בירושלים עדיין לא מסתמנת חשיבה על אסטרטגיה כוללת חדשה המבקשת להתמודד עם שינוי המציאות. בהקשר הזה השעון מתקתק: הרמדאן יעבור, אבל המלחמה הבלתי מוכרזת על ישראל בעת הנוכחית תימשך. אין מדובר בעוד גל של הסלמה נקודתי אלא במציאות מערכתית חדשה.
אסטרטגיה חדשה היא צורך השעה והיא צריכה להישען על שלושה נדבכים עיקריים שהראשון בהם הוא פוליטי. מדובר במהלך קריטי להרחבת קואליציית נתניהו והקמת ממשלת חירום לאומית. כזו תחייב מחד את האופוזיציה לוותר על החלום הילדותי להפיל את הממשלה באמצעות מאבק ברפורמה המשפטית, ומאידך תנתב את הקואליציה לשנות את סדר העדיפות הלאומי ולהתמקד בסוגיית הביטחון.
הנדבך השני הוא ציבורי. ההנהגה בישראל צריכה להישיר מבט אל העם ולבשר לו את החדשות הרעות. ובעיקר, היא צריכה להכין אותו לשנים קשות ומעוננות במובן הביטחוני. קונצנזוס הוא הדבר החשוב בעת הנוכחית כדי לקדם מהלכים מואצים לחיזוק התשתיתי לקראת מערכה או מערכות עתידיות.
ד"ר דורון מצאהנדבך השלישי הוא זה הצבאי. אין מנוס: ישראל חייבת לסמן מחדש את כללי המשחק האזוריים ולנטוש את גישת ההכלה, או לפחות לגוון את הרפרטואר האסטרטגי שלה באמצעות מהלומה קשה על אחת החוליות במערך גורמי ההתנגדות האזוריים. כל זאת מתוך הבנה שהסיכוי להתמודד עם הגרעין האיראני באמצעות תקיפה ישירה הוא נמוך, אבל אפשר וצריך להתמודד עם שלוחיה של טהרן ובנות חסותה.
ניתן להציב תמרורי אזהרה מול כל מי שינסה לבחון את סבלנותה של ישראל. היא אמנם איבדה את ההזדמנות שסיפקו לה חיזבאללה וחמאס לאחר ירי הרקטות המאסיבי מלבנון אחרי ליל הסדר, אולם לא מאוחר למהלך אקטיבי משמעותי, מתוחכם ומתוכנן, שיסמן כמטרה את אחת החוליות במערך ההתנגדות המאיים עליה, יחתור לפירוקה, ובאמצעות כך יסמן מחדש שהבריון השכונתי של המזרח התיכון לא שכח איך מרביצים.
- ד"ר דורון מצא הוא מזרחן, מרצה במכללת אחוה
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
