ארבע השנים בהן שהיתי בארה"ב בשליחות מדינת ישראל החזירו אותי ארצה מודאג. ארה"ב הגיעה למעמדה הייחודי בזירה הבינלאומית ולעוצמה הכלכלית הבלתי נתפסת שלה בזכות דמוקרטים מתונים ורפובליקנים מתונים שידעו לשתף פעולה אלה עם אלה ולהוביל ביחד את הקטר האמריקאי קדימה.
כל זה כמעט נגמר. הקיטוב הפוליטי שם לכך קץ. כמעט שלא ניתן למצוא כיום דוגמאות לשיתוף פעולה חוצה מחנות. ג'ון מקיין הרפובליקני המנוח, וייבדל לחיים ג'ו ליברמן הדמוקרטי, שעשו יחד גדולות ונצורות למען מדינתם - היו מוקעים כיום כבוגדים איש-איש במפלגתו.
הקיטוב אינו מוגבל למערכת הפוליטית. ייתכן אף שהמערכת המפלגתית רק משקפת תופעה חברתית ולא יוצרת אותה. השיח הציבורי בארה"ב בנושאים המעניינים את אזרחיה נשלט כיום על ידי קיצונים בשני הצדדים. מימין ההגנה המוזרה על קדושת נשיאת הנשק לסוגיו הקטלניים או ההתנגדות הגורפת להפלות בכל מקרה ובכל מצב. משמאל הקצנת תורת המגדר עד לאבסורד ותרבות הפסילה של כל מי שחורג אף במעט מהתקינות הפוליטית.
בעלי חנויות בוושינגטון, לוס אנג'לס וניו יורק לא ממגנים את חלונות הראווה שלהם כי הם פרנואידים, אלא כי בתוך עמם הם חיים. באווירה הפוליטית והחברתית, הצד השני אינו יריב אלא אויב
מתחת לכל אלה יש מחלוקת עמוקה ומפלגת עוד יותר. ימין ושמאל אף חדלו להאמין באותו נרטיב מכונן של ארצם, מחזיקים בזוויות ראייה שונות על צדקת דרכה של אמריקה. הקריאות להסרת פסלים בכיכרות הערים ולשינוי שמם של בניינים היסטוריים אינן מתמצות בגנרלים של קונפדרציית מדינות הדרום מחזיקות העבדים. לא על גנרל רוברט לי בלבד מתנהל הפולמוס כי אם אפילו על כריסטופר קולומבוס ועל ג'ורג' וושינגטון. עבור אלה הם מייצגים את גילוי אמריקה ואת ערכי החירות והשוויון; עבור אלה הם מייצגים קולוניזציה של ילידים ושעבוד של שחורים. ובמרכז, "המיינסטרים" עומד מבולבל, נע בין רגשות אשמה לבין פחד ואינו מצליח לגבש דרך אידיאולוגית ופוליטית.
בחירות 2020 הכריעו מי יהיה נשיא המעצמה הגדולה בתבל ואיזה מחנה ישלוט בבית הנבחרים ובסנאט, אך הן לא יאחו את הקרע הסוציו-פוליטי המתרחב והולך בארה"ב. דונלד טראמפ אינו מעוניין לפתור אותו. ג'ו ביידן אינו מסוגל.
כדאי לזכור שרק שיתוף פעולה בין המצביעים השחורים בגיל העמידה בשתי הקרוליינות בבחירות המקדימות לבין המנגנון המשומן היטב של המפלגה הדמוקרטית שגרם לפרישת מועמדים מתחרים – הם אלה שהעניקו ניצחון למסע הבחירות המקרטע של ביידן על חשבון ברני סנדרס. הפלג הפרוגרסיבי במפלגה הדמוקרטית שקט וממושמע הפעם יותר מאשר ב-2016 ולא הפריע לביידן לנסות לנצח, אך אין לו כוונה להיעלם. להפך.
בעלי חנויות בוושינגטון, לוס אנג'לס וניו יורק לא ממגנים את חלונות הראווה שלהם כי הם פרנואידים, אלא כי בתוך עמם הם חיים. באווירה פוליטית וחברתית שבה הצד השני אינו יריב אלא אויב – קשה מאוד להשלים עם הפסד. והתגובות בהתאם.
לכל זה יש גם זווית ישראלית. ידועה הבדיחה המיוחסת ללוי אשכול כשהודיעו לו שיש בצורת: "איפה? בנגב? לרגע נבהלתי וחשבתי שבארה"ב...". מדינת ישראל זקוקה לאמריקה חזקה ובוטחת בעצמה. עם מרכיבי העוצמה של כל מדינה נמנית חברה בריאה, מאוחדת, סולידרית ומאמינה בעצמה ובמדינתה, שיודעת לפתור את מחלוקותיה בדרכי שלום.
זאת ועוד: בתנאי הקיטוב השוררים כיום באמריקה מאתגר יותר ויותר לשמור על תמיכה דו-מפלגתית בכל נושא ונושא. ואילו לישראל תמיכה דו-מפלגתית חיונית מאין כמוה.
- דני דיין סיים בקיץ האחרון את כהונתו כקונסול ישראל בניו יורק
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
