אלה הימים שאחרי התקציב. הטובים שבזמנים, והגרועים שבזמנים. צ'רלס דיקנס עוסק בשתי ערים, ובקואליציה עוסקים בשני גורלות. מצד אחד, החרב המתהפכת התפוגגה ויציבותה של הממשלה לא מוטלת בספק, לכאורה. פקידים עייפים בשירות הציבורי מספרים על שרים צעירים שלא ישנים הרבה, רעבים לרפורמות, מזיזים הרבה גבינה. תקציב המדינה עמוס להתפקע בשינויים נחשוניים, כאלה שהתייבשו שנים על המדף. השרים לא מסתפקים בהם. "זה בולמוס", אמר לי שר אחד, "רצים להספיק". שר אחר אמר השבוע לעיתונאי, שתהה על הסתערותו לשינויים וגם למינויים – "מי יודע כמה זמן נהיה כאן". רבים מהשרים – בוודאי אלה בעבודה ובמרצ, אבל בעצם גם בימינה ובתקווה חדשה – הפנימו שייתכן שזו הזדמנות חד-פעמית להשפיע עמוקות על המציאות הישראלית.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
טורים קודמים של נדב איל:
החד-פעמיות היא הצד השני. "אחרי החגים" הגיע. מעכשיו, השעון מתקתק. ראש הממשלה נוהג לדבר על השנתיים שנותרו לו; למעשה, מדובר ב-21 חודשים. הסנטימנט שקובע שהרוטציה ככל הנראה לא תתקיים אולי שגוי, אך הוא מוביל את כל השחקנים לכוון לבחירות. בנט ביקש מהם לוותר, להתאפק, לתאם הכל עד התקציב. הנה, הוא עבר. או כמו ששר התרבות חילי טרופר אומר – היינו חבורה של אנשים על גג של גורד שחקים ללא מעקה. הצטופפנו במרכז, מתרחקים מהקצוות הפוליטיים שלנו ומהתהום. עכשיו יש מעקה בטיחות, התקציב, וכולם יכולים להתקרב לקצוות.
זה דימוי יפה, וחסר לו פרט: יש עדיין מה שמאגד את כולם ומונע מהם לקפוץ בנג'י. בנימין נתניהו; וכוחו רק התעצם. זו קואליציה בין שני גורלות: רפורמות יוצאות דופן, הסכמות בין ימין ושמאל, ובמקביל תחושה של זמן שאול, של סקרים מאיימים וסוף קרוב. רבים שלא יחזרו לממשלה, לכל ממשלה. ורבים שלא יחזרו לכנסת בכלל.
זו השאלה שבה מתחבט ראש הממשלה בנט מאז התקציב. ראשי המפלגות מדברים על הצורך שהממשלה תהיה בעלת נרטיב משותף. הנה התמונה שמצטיירת כרגע: מהקמת הממשלה, הפערים הצטמצמו משמעותית לטובת הליכוד. גרעין המנדטים של סער ובנט נשחק, מתקשה לעכל את מרצ ורע"מ. במצב כזה, הממשלה תסתמן כאירוע חד-פעמי אלא אם תצליח לשנות את השיח לחלוטין. להפוך את נתניהו והפוליטיקה שלו ללא-רלוונטיים. היחיד שהצליח לעשות את זה באפקטיביות, לאורך שנים, היה אריאל שרון. שרון ניחן בכובד היסטורי, אגרסיביות צבאית, עורמה פוליטית ובאחד הצוותים המיומנים שהפוליטיקה הישראלית ידעה. הוא גם שלט בליכוד. ללפיד, סער ולבנט אין את כל אלה, והם עדיין חייבים להפוך את הקערה כדי לשרוד. בנט משתמש בדוגמה של מרוץ החימוש שהוביל הנשיא האמריקאי רונלד רייגן כדי להדגים טקטיקה אפשרית מול איראן; להפוך את ישראל למעצמה כלכלית כזו, שהיא תוכל לנצח בכל התמודדות כזו, להתיש את משטר האייתוללות. אבל רייגן עשה משהו חשוב יותר, פוליטית: הוא סיפר סיפור לאמריקאים שהיה כל כך קוסם ומפתה, שהוא ניטרל את הדמוקרטים למשך דור (אגב, הסיפור היה לא נכון, אבל זה עניין אחר). "זה שוב בוקר באמריקה", אמר בתשדיר ההיבחרות מחדש שלו ב-84', ותיאר ארצות-הברית משגשגת ובטוחה שוב. יציבה, רוגעת. זה דומה למדי למתווה שבנט חושב עליו, שאותו התחיל לשרטט בנאומו השבוע בקבר בן-גוריון. "על מה המחלוקת", שאל בנט, "היום המחלוקת היא לשם מחלוקת...אין כרגע נסיגה מיהודה ושומרון, אין מלחמה, אין התנתקות. אז על מה בעצם כל הדרמה, על מה כל הרעש?". ראש הממשלה מבין שיו"ר האופוזיציה הוא אביו-מולידו של הרעש, והמרוויח הגדול ממנו. בנט היה רוצה שיקרו כמה דברים: שיעבור מספיק זמן שיקהה את העוקץ של נתניהו. שיתבצעו פעולות יוצאות דופן לשינויים עמוקים חברתיים, מהעולם החרדי דרך דה-רגולציה ותחבורה ציבורית ועד יישובי הקבע הבדואיים בדרום. שהישראלים יחזו בהישגים אסטרטגיים אזוריים. וכתוצאה מכל אלה תגבר האהדה הציבורית אליו באורח אישי כרה"מ אופטימי, פותר בעיות. בקואליציה טוענים שיש סימנים ראשונים בסקרים הפנימיים שלהם להתגברות הפופולריות של בנט. עוד נראה.
בליכוד אומרים על כל זה שמדובר בהזיות חביבות, לכל היותר. שם חוככים ידיים לקראת מפולת של מחלוקות בקואליציה. הנושאים הממתינים מסעירים בהרבה: יש את חוק סער. נושא הקמת ועדת החקירה לצוללות. מאחז אביתר ובכלל הבנייה בשטחים. תחבורה ציבורית בשבת, נישואים או ברית זוגיות לא דרך הרבנות. זו בדיוק הסיבה שנפתלי בנט הודיע לכל הגורמים המעורבים שהוא רוצה לפתור את ערמת המחלוקת בעסקת חבילה גדולה בתוך הקואליציה, במקום להיגרר לקרבות ארוכים שיתפרשו, כמעט בוודאות, לריבים בתקשורת. עסקת חבילה כזו היא עניין מורכב מאוד בפני עצמו. האם סער יסכים לוותר על החוק שעליו סיכם עם לפיד תמורת הקמת ועדת החקירה לצוללות? האם מרצ והעבודה יניפו דגל לבן בעניין אביתר אם תהיה הסכמה של ימינה לתמוך בחוק סער? ספק. אלה רק דוגמאות תיאורטיות. המציאות תהיה צבעונית בהרבה.
בנט ולפיד שאפו לומר לממשל ביידן בחודשים האחרונים שהם דומים לו; מיינסטרימיות שפויה שבאה אחרי תקופה ארוכה של פופוליזם. ניסיון להרגיע, למצוא את דרך האמצע. רצו להשוות, ולא ידעו אל מה הם משווים. ממשל ביידן במשבר פופולריות חריף. נקודת אור לירושלים: הבעיה של הנשיא ביידן חמורה בהרבה. אחרי ההפסד בקרב על מושל וירג'יניה ולאור הסקרים בכלל, ניצחון המרכז הפוליטי בארה"ב נראה לפתע כאנומליה שנבעה מהתפכחות רגעית. דונלד טראמפ מתכוון לרוץ שוב, והמפלגה היא שטיח לרגליו. הקיטוב האמריקאי בשיאו, ונושא החיסונים הפך להיות פוליטי לחלוטין. עוצמות השנאה וריכוזי השיח החומצי גבוהים כפי שהיו לפני שנתיים, וביידן קורס בסקרים. מה זה קורס? שיעורי התמיכה וההתנגדות אליו הם לא גרועים כפי שהיו עם טראמפ, אך עדיין גרועים באורח היסטורי. למעשה, הוא הנשיא הדמוקרט הלא-פופולרי ביותר מאז מלחמת העולם השנייה, בשלב הזה של כהונתו. הסיבות מגוונות. הציבור האמריקאי לא אהב את הטיפול בנסיגה באפגניסטן. האמונה שממשל דמוקרטי וביידן יטפלו טוב יותר במשבר הקורונה התנפצה. זה היה רק האפריטיף. הכלכלה האמריקאית סוערת מאוד, סוערת מדי; האינפלציה ביצעה באוקטובר את הזינוק הגדול ביותר שלה מאז 1990. מאידך, מדד ה-S&P בוול סטריט עלה בכמעט 40 אחוז מאז שביידן נבחר. התווספו 500 אלף מקומות עבודה בחודש שעבר. השכר השעתי של עובדים עלה בחמישה אחוזים ביחס לשנה שעברה – אך מדד המחירים עלה יותר. אחרי עשור ללא אינפלציה, האמריקאים חווים לפתע עליות מחירים. יותר ממחצית מהם לא מרוצים מהטיפול של הממשל בכלכלה, והבית הלבן מצידו נחוש לשפוך עוד כסף: על תשתיות, שינוי הכלכלה בהתאם למטרות ועידת האקלים בגלזגו, ותוכניות למיגור העוני, הכל במסגרת תוכנית החבילה הענקית של ביידן למשק האמריקאי. זו צפויה להוסיף ללחצים האינפלציוניים. הבעיה של הבית הלבן היא שכדי לטפל באינפלציה, מסורתית, יש צורך בריסון תקציבי; אך במשך שנים הדמוקרטים חלמו והטיפו בעבור הרחבת הוצאות הממשלה.
כל ההסברים האלה לפופולריות הנמוגה של ביידן אוצרים היגיון פנימי נרחב. אבל יש משהו אחר. ביידן נראה זקן, חלש ולעיתים מגומגם. התקשורת האמריקאית נמנעת מעיסוק בכך, אבל האמריקאים חשים בכך עמוקות, כמו גם גורמים ישראליים שנחשפו לעבודת הבית הלבן בחודשים האחרונים ומדברים על לוח זמנים דליל ביותר של הנשיא, רווי במנוחה והפסקות. הדימוי של ביידן לא משדר שליטה או עוצמה צעירה; זה חשוב בהרבה מטרדות האינפלציה. בחירות האמצע של 2022 מעבר לפינה, והסיכוי שהדמוקרטים יצליחו להמשיך להחזיק בשני הבתים, הסנאט ובית הנבחרים, נראה קלוש. באורח מעט פרדוקסלי, מה שיכול לשפר את מצבו של ביידן הוא תחושה יותר מיידית של קאמבק טראמפיסטי. בסוף, שני הממשלים, בישראל ובארה"ב, דומים למדי: היתרון הפוליטי המרכזי שלהם הוא החשש מעלייתו המחודשת של השליט הקודם, זה שנשבע לשוב.
התחרות הקשה הביאה את ההורים והתלמידים בסין לסף קריסה. כדאי שנלמד משהו מהפתרון הנחרץ שם
החינוך הוא ערך עליון בסין. עניין זר לישראל העכשווית, למרות הרטוריקה הנמלצת. בסין, המצב הפוך באורח קיצוני, כנראה קיצוני מדי. שיעור הילודה קרס, עלויות גידולו של ילד יחיד עלו משמעותית, יש תחרות עזה על מקום פנוי בבית ספר איכותי וכך גם התחרות על לימודים באוניברסיטה, ואז על משרה טובה. שיעורי הקבלה הם לעיתים 1 ל־7,000 – ולא במוסדות האקדמיים הטובים במדינה. הורים מתחילים בתכנון עתיד ילדיהם כבר בלידתם. הלחץ היסטרי. יש רק תשע שנות לימוד חובה בסין. אחריהן, 40 אחוז לפחות מהתלמידים ייפלטו מהסיכוי ללימודים אקדמיים. בתי הספר אולי בחינם, אך ההורים שולחים את ילדיהם להמשיך ללימודי אחר צהריים יקרים וארוכים, שמתפרסים לעיתים אל תוך סופי השבוע. אלה למעשה בתי ספר משלימים, ממוקדים במתמטיקה, פיזיקה ואנגלית. זהו שוק של בין 75 ל־120 מיליארד דולר, לפחות. משפחתית, העלות לכל ילד יכולה להגיע לכ־15,000 דולר בשנה. עמי דרור הוא יזם היי־טק שממוקד בחינוך ופועל בסין שנים רבות. "היום החשוב עבור הילד הסיני הוא הגאוקו, מבחני הבגרות. פרומילים של ניקוד יכתיבו לא רק לאיזו אוניברסיטה ילך, אלא גם את העתיד הכלכלי של המשפחה. כי ילד או ילדה שמצליחים בגאוקו, זה אומר שההורים ייהנו מרווחה כלכלית בהמשך. לכן התעשייה הזו אינסופית, ומנסים להעלות תלמידים עם ציון ממוצע במתמטיקה – שהרמה שלה גבוהה בהרבה מהרמה המלומדת בבתי ספר בישראל – מ־98 ל־98.1. במשך שנים הורים סינים מספרים לי כמה קשה להם עם הלחץ הזה, והתחרות. הם באים אליי בדמעות. הייתי אומר להם שכדאי שלכל ילד תהיה שעה אחת ביום חופשית, והממשלה אהבה את המסר הזה. וגם ההורים האמינו בזה. אבל זה לא קרה. בגלל התחרות".
המפלגה הקומוניסטית זיהתה את המשבר המתפתח. הסיבה שהיא שרדה, בניגוד לאחותה הבכורה בברית-המועצות, היא האזנה דרוכה לטרדות של אזרחיה ופעולה נמרצת ולעיתים אגרסיבית לתיקון מהיר. סין סערה לפני כעשור סביב נושא בטיחות המזון, בעקבות שורה של סקנדלים מעוררי בחילה על פריטי אוכל מזויפים ורעילים (לדוגמה: זיוף ביצים למאכל). המפלגה, לנצח חרדה, פצחה במבצע ארצי, שכלל אינדוקטרינציה (סיסמאות ברחובות, שיעורים מיוחדים בבתי ספר ובמקומות העבודה), שינויים חוקיים (יצירת פיקוח נרחב יותר על ייצור מזון), אכיפה (עונשי מאסר מרתיעים לעבריינים) וכמובן, ולא פחות חשוב: יצירת תודעה שהבעיה טופלה ונפתרה, ואז העלמת התלונות בעניין מכל המרחב המקוון והרשתות החברתיות. הדפוס הזה הוא ההסבר לכך שסין הקומוניסטית היא אחד המשטרים הלא־דמוקרטיים השרדניים בהיסטוריה המודרנית.
בעיית החינוך דרמטית יותר מבטיחות מזון. מדובר בילדים, וסין סובלת כאמור מחור דמוגרפי כי ההורות עצמה הפכה לעניין בלתי אפשרי – הרבה בשל התחרות. "וזה לא רק דמוגרפיה. המפלגה לא רוצה אזרחים עצובים, מדוכאים", אומר דרור.
התשובה של המנהיג שי ושל המפלגה הייתה חותכת. בסוף יולי, בהחלטה מפורטת, סין הרסה כמעט לחלוטין את כל שוק החינוך הפרטי שלה, לפחות זה שעוסק במקצועות הנלמדים ממילא בבתי הספר. הם איבדו את הרישיון ללמד מקצועות שנמצאים במערכת השעות הרשמית, והתאגידים התבקשו להפוך לחברות לתועלת הציבור, ללא מטרת רווח. המורים בבתי הספר יאריכו את שעות הלימודים שלהם, ומערכת החינוך הציבורית תתרחב על חשבון הפרטית. המניות של חברות הענק שסיפקו מרכזי למידה, פיזיים ואונליין, כגון TAL וניו אוריינטל, קרסו בחודשים האחרונים בשיעורים של עד 90 אחוז ויותר. דרור אומר ש"החברות הסיניות הגדולות מחקו ביום אחד עשרות מיליארדי דולרים. מיליונים הפכו בוודאות למובטלים ביום אחד".
אין טעם להתקנא בסינים; לא בלחץ התחרותי, וגם לא בתגובות הדרקוניות הממשלתיות. מה שכן, יש מקום להרהר בהבדל: מדינה של למעלה ממיליארד בני אדם שמבינה את הצורך ברפורמה מהירה בחינוך שלה, אל מול מדינה קטנה שנכשלה במרבית הרפורמות במערכת החינוך; יתרה מזו, אצלנו פוטרו, מתוך כ־100 אלף בני אדם בצוותי הוראה, שלושה אנשים בלבד.
ציטוט
"הצעדים עליהם החלטנו הם כדלקמן: האיסור על פעילות הקונגרס הלאומי האפריקאי, הקונגרס הפאן־אפריקאי, המפלגה הקומוניסטית של דרום אפריקה וכל הארגונים הקשורים באלה – מבוטל. אנשים הכלואים בבתי הסוהר בשל חברות בארגונים אלה... יזוהו וישוחררו... אגיד בפשטות שהממשלה קיבלה החלטה חד-משמעית לשחרר את מר מנדלה ללא תנאים. אני נחוש להביא את העניין לסיום ללא שיהוי".
(פרדריק וילהלם דה-קלרק, נשיא דרום אפריקה, מודיע על סופו של האפרטהייד בנאום לפרלמנט, 1990. דה-קלרק מת ביום חמישי בשנתו. בן 85)
