אירועי השבת השחורה, שמוראותיהם ימלאו לבטח את כל ימי החול שבין שואה לזיכרון, נובעים כמובן מקונספציות צבאיות ומדיניות מתמשכות ובלתי נסלחות, ועליהן ידובר עוד רבות בעיתונים, באולפנים ובוועדות החקירה. וזה ללא קשר לבוץ האסוני, בחלקו מעשה-ידי-אדם, שאליו צעדה והצעידה ממשלת ישראל ה-37 בקוצר ראייתה כי רב.
בערך מאז שנות ה-90 הורגלנו לחשוב – ובמידה רבה של צדק - שמדינת עולם ראשון אנחנו. זוהי מציאות נפלאה, ובה בעת מסנוורת ומעוורת. מדינת עולם ראשון היא לעד מדינת עולם ראשון, לא רק למקוטעין. האמירות הכואבות של תושבי עוטף עזה "זה 95% גן עדן ו-5% גיהינום", שמהדהדות כבר שנים רבות ולא עניינו איש, הן לב לבה של הבעיה.
הנוחות שהביא איתו העולם החדש סימאה את עיני כולנו מפני הסכנות האורבות. אפקט ההטיה הטבעי והמובן שבגינו תמיד יבחר אדם באופציה הפשוטה והנוחה, וידחה עוד ועוד את צרותיו הבלתי דחופות, מנמיך את סף הערנות הלאומי; שלא לומר משמש כחומר מרדים. "הסימנים המעידים" שם כל הזמן, כבר מאה שנה ויותר. הבעיה היא שאיש לא רוצה לחלום על רגעים שבהם מתרוקנת מתוכן המשמעות של העשייה היומיומית, כי לפחות 1,400 עולמות נמחקו באחת, והשאר תלויים על בלימה בחוסר ודאות.
התפיסה החברתית השגויה שניתן לסכמה במילים המדממות "יהיה בסדר", או "סמוך עליי אחי", מלווה אותנו הישראלים בכל אשר נלך. היא מהווה מודל עסקי לשלל נותני שירותים ולעיתים קרובות מלווה בזריקת אחריות. עליה מבוססת תפיסת ההזנחה בגבולות והיא הוכחה הפעם במלוא קטלניותה. אינני בטוח שבידינו להיפטר ממנה בדורנו, אך ייתכן שיש לה מזור בפעולה חינוכית וערכית ארוכת טווח.
עולם המחקר המדעי שממנו אני מגיע הוא מחנך טוב לספקנות סיזיפית ולרפלקציה עצמית. כשאדם מנהל את עצמו וצריך לספק תשובות לעצמו יותר משהוא צריך לספקן למנהליו, אין לו שופט מר ואכזר ממנו. אי אפשר לזרום עם טעויות ואי אפשר לעגל פינות, כי המחיר המצטבר תמיד מוצא את הרגע הנכון להתפוצץ לך בפנים.
הצבא והדרג המדיני סברו כי מותרת הטכנולוגיה על האדם ובכך מכרו לכולנו תחושת ביטחון כוזבת. ההתנהלות הזו, שמקורה בדיוק באותה קונספציה חברתית, מזכירה לי את מילותיו של ברטולט ברכט: "גנרל, הטנק שלך הוא רכב חזק / הוא רומס את היער, הוא מוחץ מאה אנשים / אבל יש לו חסרון אחד: / הוא זקוק לנהג".
במדינה שבה יש הטוענים שאין לה נהג ורועה, אני נזכר בדוד בן גוריון, שמעולם לא נפל לשיגיונות מזן "יהיה בסדר". הוא ראה חשיבות רבה ביתרונה המדעי והטכנולוגי של ישראל הצעירה למען ביצור כוחה, בוודאי הרבה יותר מכל מנהיג אחר. לראיה, הוא היה נוהג להגיע אפילו לכנסים מדעיים זניחים כדי להראות נוכחות, וגם קשר קשרים אמיצים עם מדענים בכירים בארץ ובעולם. הוא שאף לייסד בנגב את אוקספורד הישראלית (שהייתה למציאות) והאמין בכל לבו שהמדע הוא סלע קיומה של התחייה הישראלית. אך הוא גם ידע ידוע היטב, שבלי ה"נהג" אין למדע ולטכנולוגיה משמעות.
יהונתן ברקהיים שחר שחרבן גוריון גם ידע היסטוריה, ובפרט – ידע לעשות היסטוריה במהלכים אמיצים ומשני מציאות. ההיכרות שלו מכלי ראשון את הסביבה שבה חי העם היהודי, כמו גם האחריות המנהיגותית שלו, נבעו מתודעה היסטורית רחבה. מדינת ישראל הייתה נס, אך את הנס הזה צריך לתחזק. אין מקום לפוסט-ישראליות.
טוב יעשה הדור הבא של ההנהגה הישראלית אם יפנים את הערכים שמלמד אותנו המדע, ואת הצניעות שמלמדת אותנו ההיסטוריה, וישריש אותם בתפיסה החינוכית מגיל אפס. אין זה אומר חלילה שהדור הנוכחי של צעירי ישראל איננו ערכי - סיפורי הגבורה מעידים על כך שהתברכנו - אך מול אויבים עלובים, ערמומיים ולצערנו גם בעלי כוח צבאי בלתי מבוטל, נדרש שידוד מערכות חינוכי. ובאין הנהגה מתפקדת שתעשה זאת בקרוב או ברחוק, על העם ללמוד בעצמו, כי אף אחד לא ילמד אותו.
- יהונתן ברקהיים הוא דוקטורנט במכון ויצמן וכתב מדעי במכון דוידסון
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
