אבל כבד ירד על היישוב גבעת אבני שבגליל התחתון, בהיוודע דבר מותו של סמל-ראשון שי לוינסון (19), חלל צה"ל שגופתו מוחזקת בעזה. "שלושה חודשים לא ישנו, לא אכלנו, היינו בשגרת חיים מטורפת", סיפרה משפחתו על הימים הקשים שעברה מאז 7 באוקטובר ועל תחושת חוסר הוודאות, "החלום הגדול של שי היה להגן על המדינה והוא שילם בחייו על הגנת המולדת. הוא התגייס כדי להגן על המולדת".
משפחתו של סמ"ר שי לוינסון ז"ל: "היה צנוע, ספורטאי מצטיין"
(צילום: ישראל מושקוביץ)
לוינסון נחטף לרצועה בידי מחבלי חמאס מאזור עוטף עזה, שבו שהה ב-7 באוקטובר. הוא הוגדר כחטוף שגורלו אינו ידוע מאז מתקפת הטרור של חמאס. לאחר איסוף ממצאים במהלך הלחימה בעזה, קיבלה אתמול משפחתו של החייל הודעה שהוא נהרג כבר במתקפת הפתע, ושגופתו מוחזקת כאמור בידי חמאס ברצועת עזה. הוא פיקד על טנק שהדף מחבלים שחדרו לשטח ישראל באמצעות אש פגזים, עד שנפל בקרב.
לוינסון נולד בעמק חפר ועבר עם משפחתו לגליל התחתון כשהיה בן ארבע. הוא למד בבית הספר "כדורי", ובמקביל היה שחקן מצטיין ובולט בקבוצת הכדורעף של עילבון שבגליל.
הוריו שלומית וכוכב היו בטיול באוסטריה כשפרצה המלחמה. "כשהתחילו הדיווחים הקשים מהארץ שלחתי הודעה לשי 'שלח סימן חיים שהכול בסדר'", סיפרה האם, "הוא לא ענה. ידענו שהוא משרת במוצב 'סחף' בין בארי לרעים, היה לנו איכון GPS אחרי הסלולרי שלו שהראה לנו שהוא בתנועה. אמרתי לעצמי 'הוא עסוק הוא בפעילות, הוא נלחם והכול בסדר'. יום למחרת בדקנו וראינו שוב שהוא בבארי ולא זז בכלל, זה התחיל להיות חשוד. כאן נדלקה נורה אדומה וניסינו להבין מה קורה, אבל אף אחד לא אמר לנו כלום. הקדמנו את הטיסה לארץ בשלושה ימים. נחתנו ביום רביעי, ושעה אחרי הנחיתה הייתה דפיקה בדלת של קצין העיר שאמר לנו ששי לא ברשימת ההרוגים, לא ברשימת החטופים ולא ברשימת הפצועים - והוא נעדר".
היא הוסיפה: "אחרי כמה ימים הודיעו לנו שהסטטוס שלו השתנה מנעדר לחטוף. במשך שלושה חודשים חיינו את הסטטוס של חטוף בלי לדעת מה מצבו הרפואי. כל דפיקה בדלת מקפיצה אותך, כל רכב שנכנס לרחוב שלך מקפיץ אותך, אני לא יכולה לתכנן שום דבר קדימה כי זה עלול להשתבש. שלושה חודשים שחיינו משנייה לשנייה. היה אפילו קושי ללכת לארוחה, איך אני יכולה לחגוג כשאני לא יודעת אם לילד שלי יש מה לאכול? אין רצון לעשות שום דבר".
בן לוינסון סיפר כי אחיו היה אדם מאוד חברותי וצנוע. "הוא היה תלמיד מצוין וספורטאי מצטיין בכל תחום - כדורסל, כדורעף, אהב לרוץ", אמר. "הוא היה הדבק של החבורה שלו, צנוע, התנדב. הוא רצה להתגייס לקרבי למרות שהפרופיל שלו לא ממש אישר לו בגלל סעיף ראייה, אבל זה היה לו חשוב, הוא ויתר על מעמד של ספורטאי בשביל זה. לא הייתי יכול לבקש אח יותר טוב. הוא הבן אדם אולי הכי טוב שהכרתי, אני מתגעגע אליו וזה לא פשוט. יצא לי לדבר איתו יום לפני בשיחת וידאו".
האח סיפר כי כשפרצה המלחמה היה בקבע, השתחרר במהלכה והמשיך לשירות מילואים - שם היה עד לפני שלושה שבועות. "כששינו את הסטטוס של שי לחטוף זה נתן פרץ של תקווה חדשה, העלה את את הציפיות באיזשהו מקום, עד שהודיעו אתמול שהוא כבר לא יחזור חי. ההתמודדות לא פשוטה. החיים פשוט נעצרו, אין דרך אחרת להגיד את זה. בסוף צריך לסמוך על הצבא. אני סומך עליו, הייתי חלק משמעותי ממנו".
הוא הדגיש: "אני לא רוצה לסכן אף חייל חי כדי לחלץ את גופתו של אחי מעזה. לא שווה שלי יהיה קבר להגיע אליו, אם המחיר הוא שגם למשפחות נוספות יהיה קבר. אני מאוד מאמין במה שהצבא עושה וסומך עליו במאה אחוז, מהמקום שלי כמפקד צוות משוחרר שהיה בשטח כ-90 יום, אני מבין את הקושי ומחזק את ידי הרמטכ"ל, המפקדים הבכירים ועד אחרון החיילים".
לדבריו, "היו ארבע ועדות חוקרות של הצבא, המשטרה, המוסד והמודיעין שעבדו בשילוב זרועות והגיעו יחד למידע מספיק מהימן וודאי בהתבסס על כמה סרטונים ותכונות פיזיות כמו הגובה ואצבעות ידיים, שאינן תואמות אף חטוף, והביאו את כל המידע הזה לרב הצבאי הראשי פעם נוספת. אני סומך על המסקנות, אני מאמין שהגישה של הצבא לתת רק מידע ודאי ולא חצאי שמועות הוא נכון. אין לנו שום ספק לגבי הקביעה של הצבא".
דינה לוינסון (77) מזכרון יעקב, סבתו של שי, ספדה: "נער בן 19, מה כבר אפשר להגיד עליו? הוא היה בתחילת החיים שלו, זה ניצן שעוד לא התחיל לפרוח אפילו. ילד משכמו ומעלה, תרתי משמע. הוא שיחק כדורעף בעילבון, 1.90 פלוס. ילד שדגל באחדות, בקירוב לבבות ובדו קיום".
היא סיפרה על התמודדה בשלושת החודשים האחרונים. "זה היה קשה מאוד, היינו תלויים בין שמיים וארץ בלי שום מידע, חוץ מאשר ביום ה-13 של המלחמה שבאו וסיפרו מה שסיפרו. ומאז ועד אתמול - כלום. אמרתי לילדים שלי שזו כרוניקה ידועה מראש כשיש מצב כזה. לא ראיתי שום אפשרות למשהו טוב שיקרה, אבל תמיד ככה, מאחורי העורף, היה איזשהו שביב קטן של תקווה לאיזשהו נס קטן. זה לא קרה".
היא סיכמה: "כל לילה לפני שנרדמתי הייתי אומרת לו כמה מילים טובות - שיחזיק מעמד, שיהיה חזק, שאני אוהבת, עוטפת מנשקת ומחבקת אותו. אלה רק מילים. זה אולי עזר לי, לו זה לא עזר. זה הרבה יותר נורא לאבא ואמא שלו, מגדלים ילד 19 שנים, ובן רגע נגדע ענף של משפחה. נכדים כבר לא יהיו להם ממנו, נינים כבר לי לא יהיו ממנו. עצוב שזה קרה לכולנו ולנו".
