אתמול שמענו את סמנכ״ל הבורסה בריאיון באולפן ynet תולה את הירידות וחוסר-היציבות במסחר בניירות ערך בישראל במשבר הפוליטי המתחולל. על אף שאכן העדר היציבות בישראל תורמת לתנודתיות המוגברת לאחרונה, ישנן מספר סוגיות, מאפיינים וחסמים אשר על הבורסה ועל הרשות לניירות ערך להידרש אליהן במהרה.
סמנכ"ל הבורסה בריאיון
(צילום: ירון ברנר)
דבריו של פגוט נכונים עובדתית. אכן, המדדים בסך הכל יציבים, ואכן שוק ההון מיועד לאנשים אופטימיים. אך יש להתייחס גם אל מערכת המעשים, ולעתים העדר המעשים המובילה אל היותו של שוק ההון הישראלי מבודד, לא חדשני ומסורבל עד מאוד.
כך לדוגמה, חברה פרטית השואפת להנפיק, מוצלחת ככל שתהיה, תיאלץ להתמודד עם עלויות של מיליוני שקלים על מנת להימנות על רשימת החברות הנסחרות בתל אביב. בהשוואה לבורסות מקבילות בעולם, אשר מאפשרות לחברות להירשם בעבור עשרות אלפי דולרים, הרישום בתל-אביב הפך ללא קוסט-אפקטיבי.
על כן, ניכר כי לא מעט מן החברות שבוחרות לשלם את הסכומים הללו, עושות את זה במקרה הטוב בהעדר ברירה או ידע ושליטה בשוק הבינלאומי, ובמקרה הרע על מנת להתחמק משוק אקטיבסטי המעניש בעלי שליטה אלימים או עסקאות נגועות בניגוד עניינים. כאן, חברות כאלו מצליחות לשגשג, בהעדר סנקציות אפקטיביות, ומעשיהם זוכים לקול ענות חלושה מציבור משקיעים נעדר כלי מחאה יעילים.
ישנם שינויים מיידים אשר יכולים להחזיר את הכוח ואת הקול לידי בעלי מניות המיעוט: יש לפעול להחלפת סטנדרט הדיווח בישראל, שיתאים לחברות בשלבים שונים. יש לשדרג את מערכת גילוי נאות אלקטרונית (מגנ״א או מאי״ה) על מנת שתהיה אטרקטיבית, נהירה וצופה-פני-משתמש, ולא לאפשר לחברות למנף כל ידיעה שולית.
שנית, המיסוי הגבוה בישראל מייבש את שוק ההון. יש לשבח את הבורסה בקריאתה להורדת מס רווחי הון ל20%, אך ניכר כי ישנו צורך בהליך נרחב לרפורמה במיסוי על דיבידנדים ורווחי חברות על מנת לעודד את החברות הציבוריות בישראל לחלק דיבידנד לציבור, משהו שרק מעטות מהן עושות.
מס דיבידנד העומד על 25% לבעל מניות קטן, שמתווסף פעמים רבות ל״מס עשירים״ בגובה 3%, ולתוספת קנס על ״החוצפה״ להיות בעל מניות מהותי, מותיר את החברות עם אפקט מצנן אימתני שלא להתחלק עם הציבור ברווחים. כמו כן, הוא מעודד את החברות הנסחרות להסתכן בביצוע עסקאות נגועות על מנת להשאיר את הכסף ״במשפחה״. וזאת מבלי להזכיר את סרבול המיסוי בלהכיר בהפסדים בדו״ח השנתי האישי.
על הרשות לניירות ערך לעמוד לימינם של בעלי מניות המיעוט. רבים מהם המקופחים בעסקאות ביזריות כפי שמדווח (או לעתים לא מדווח) על ידי החברות, ועל הרשות לפעול באופן טכנולוגי ומהיר יותר לזיהוי תנועות מסחר חשודות, ולפעול במקרי קיפוח תוך שימוש בסנקציות הקנויות לה בדין.
ישנו צורך מיידי להעניק מעמד חוקי מחייב לחובת האמון ולסטנדרט גבוה של ממשל תאגידי, ולהמנע מעמימות המזכירה מדינות במערב-אפריקה. סטנדרט הדיווח דה-פקטו מלא בספקולציות ותורם למניפולציה האופורטוניסטית בדיווחים המיידים. זאת, לצד העדר האכיפה, חוסר ההשכלה בדיני תאגידים ובסוגיות מדיני אמונאות (fudiciary) של הדירקטורים החיצוניים והתלויים כאחד, מוביל לג׳ונגל פרסומאי על גבי הדיווחים.
בסופו של יום, על השוק בישראל לאמץ סטנדרט ביקורת חשבונאית גמיש המתאים לחברות הבורסאיות, ולהעלות את רף הכניסה לחברות מנפיקות. בנוסף, יש להפוך את רשימת השימור לתחנת שיקום והבראה לחברות, באמצעות הציבור ולמען הציבור, ולא לצינוק שהיציאה ממנו אפשרית רק במיזוג יקר. על השוק לאמץ סטנדרט אכיפתי אמיץ מול תרבות עושק המיעוט והאופרטוניזם שהפכה לנוהג של שוק ההון הישראלי. רק כך תוכל ישראל לשאוף אוויר בתוך הגז הרעיל שהיא מצויה בו. זאת, עם או בהעדר הרפורמה המשפטית ובלי קשר לתוצאותיה.
הכותב הוא מנכ״ל חברת ARX המתמחה בטכנולוגיות מודיעין לחברות בורסאיות ברחבי העולם, ופועל בפורומים עסקיים, משפטיים ואקדמיים לשכלל את כוחם של בעלי מניות הציבור ברחבי העולם
