במלון פלאזה נוף הגליל מתקבצים להם מפונים משתולה ונטועה, מאבן מנחם ומיערה, מקיבוץ הגושרים ומקריית שמונה. לגבי נושא אחד יש פה הסכמה רחבה: התנאים והיחס שלו הם זוכים במסגרת האירוח במלון - יוצאים מן הכלל. פגשנו אותם ושמענו איך חיים כל כך הרבה זמן מחוץ לבית, למה הכי מתגעגעים, ומה עושים עם הקושי הבלתי נגמר. צפו בכתבה:
יצאנו לדבר עם תושבי הצפון שפונו מבתיהם
(צילום: שרון צור)
על הכורסאות בלובי המלון, אנחנו פוגשים את רוצי חורב, בת 80, ממייסדי מושב שתולה, ואת מזל אוזן, בת 76 ממושב נטועה. רק לפני שבועיים שכלה אוזן את בנה אייל, חקלאי מגשר הזיו, שנהרג מפגיעת טיל נ"ט. למרות המציאות הקשה, היא שומרת על נימה אופטימית ובוחרת להודות על מה שיש. "ברוך השם אני לא מתלוננת", היא אומרת, "אנחנו חיים בתקופת מלחמה, ברוך השם ששיכנו אותנו במלון ולא באיזה בית ספר או אכסנייה, כולם כאן דואגים לנו, בעיקר מנהל המלון. אין לי תלונות, אני רק מתפללת שנוכל לחזור הביתה למושב".
הכותרת
האם באמת אפשר להרחיק את חיזבאללה מהגבול?
29:33
אבי אמר, תושב קריית שמונה בן 41, מסכים: "כל דבר שביקשתי - קיבלתי", הוא מודה, "אני חייב לציין לטובה את מנהל המלון, בצלאל, שהוא מדהים. גם ראש העיר של נוף הגליל, שמגיע ומתעניין, ומחפש איך לעזור לנו. אנחנו מקבלים כאן שלוש ארוחות ביום והכול בסדר. אם אני מתגעגע למשהו - זה לבישולים של אשתי, לדגים של שישי, לסיגרים שלה. בשבת נסענו קצת לאמא שלי כדי להרגיש בית".
קטי וקנין, ממושב יערה שבגבול לבנון, שיתפה בקשיים שלה: "למרות שהמלון עושה הכול כדי שיהיה לנו טוב ונוח, הכי חסר לי זה הכביסה מהבית. גם המסגרות של הילדות, השגרה והפרטיות. פינקו אותי בסוויטה עם שני חדרים, המנהל ממש עונה על כל הצרכים שלנו, אני לא מרגישה שאנחנו בכלוב של זהב. חושבים שאנחנו יושבים פה רגל על רגל, יש לנו קומה של מכונות כביסה שתרמו לנו וצריך לקבוע תור מראש לכביסה".
ויש מי שכבר מתחילים לבנות חיים חדשים. טניה לינצקי, בת 38 ממושב שתולה, סיפרה שבעוד מספר ימים הם יעזבו את המלון ויעברו לגור בדירה שכורה בנהריה. "ממש קשה לנו כאן", היא משתפת, "עזבנו בית גדול במושב עם מתחם צימרים מפואר, וכאן אנחנו בדירה קטנה. בעלי מצא דירה בנהריה וממש בעוד מספר ימים נעבור לשם, כבר הרבה משפחות עזבו את המלון לדירות שכורות, למרות שמשתדלים כאן עבורנו - זה לא הבית. חסרה לנו פרטיות ושגרה".
