במשרד ראש הממשלה יש מספר מוגבל וקטן של קצרניות עם סיווג ביטחוני עליון. הן – כולן נשים – היחידות שיכולות לכתוב את הפרוטוקולים בישיבות קבינט חסויות ובהתייעצויות סודיות. מדובר בעובדות מדינה מסורות, מקצועיות. ראו ראשי ממשלה ברגעים היסטוריים. היו נוכחות בדיונים חשאיים. סערה כזו הן טרם חוו.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למנויים:
ישיבות הקבינט וההתייעצויות הללו אמורות להיות מוקלטות. ההקלטה איננה רק לצורך תיעוד מדויק והיסטורי, אלא גם לצרכים מבצעיים של ממש. בראשית המלחמה, כאשר ישיבות קבינט המלחמה התקיימו בקריה בתל-אביב, הייתה זו מערכת הביטחון שהקליטה. בצה"ל אמרו שתיעוד ישיבה בעת מלחמה זה עניין חיוני, כדי שהדרג הצבאי יבין מה רוצים ממנו בממשלה, הדרג המחליט. ההסבר לא התקבל במשרד ראש הממשלה; לפי החוק, אמרו שם, רק אנחנו מתעדים. הקלטות צה"ל הופסקו בהוראת לשכת נתניהו.
התקרית הזו הייתה רק אחת מכמה. פרשה אחרת דווחה על ידי גידי וייץ ב"הארץ": הוצאת מסמכים מסווגים ממזכירות הממשלה, כאלה הקשורים אולי להיערכות לקראת 7 באוקטובר. היועצת המשפטית לממשלה הורתה לראש המל"ל, צחי הנגבי, להשיב את הפרוטוקולים שנאספו שלא לפי הנוהל, לשיטתה.
בחודש יולי פורסם כאן דבר מכתבו של אלוף אבי גיל, מזכירו הצבאי של ראש הממשלה נתניהו, ליועצת המשפטית. המכתב העלה חשדות למעשים פליליים חמורים, ובראשם שינוי פרוטוקולים של ישיבות קבינט ואולי גם דיווחים ביטחוניים. מהו דיווח ביטחוני? כאשר המזכיר הצבאי מתקשר לנתניהו, לדוגמה, ומוסר לו כי חמאס החל בפעולה רחבה נגד מדינת ישראל. לוועדת חקירה ממלכתית יהיה עניין רב לבדוק כיצד הגיב ראש הממשלה. מה ההנחיות שמסר, אם בכלל. ונניח שאחרי כמה שעות מתברר שצה"ל איננו מגיע לקיבוצים הנצורים, ההרוסים, שתושביהם נטבחים. אופן פעולתו של ראש הממשלה, ומה ידע ולא ידע – זהו עניין קריטי. מהו דיון קבינט? לדוגמה, דיון רגיש וחשאי שעוסק בהיערכות לקראת הפעולה המשפטית הבינלאומית נגד ישראל בהאג. למעשה, זו איננה דוגמה: יש אפשרות ממשית שהפרוטוקול של דיון בנושא הזה עבר שינוי, שיפוץ או זיוף, איך שתרצו לקרוא לזה.
מכתבו של אלוף גיל, ששמו הולך לפניו כאדם ישר כסרגל, הוא אירוע תקדימי. גיל כתב את המסר ליועצת המשפטית בכתב יד, ללא עותקים. עד כדי כך הנושא היה רגיש, שהוא אפילו לא רצה להעלות את הדברים על מחשב. להבנתי, אלה עובדים במשרד ראש הממשלה שפנו לאלוף גיל עם החשדות. הוא אדם שרושם ומתעד באופן סדור דיונים, ולכן היה קל לו לנסות ולבדוק אם יש דברים בגו. העובדת או העובד במשרד ראש הממשלה ספגו איומים לכאורה מגורם בכיר בלשכת רה"מ. סיפור המעשה הזה, אם יעמוד במבחן הספק הסביר, יכול להוביל לעבירות חמורות ביותר; חומרתן גוברת אם נעשו במהלך מלחמה.
גיא פלג מחדשות 12 דיווח השבוע כי "משטרת ישראל ביצעה פעולת חקירה דרמטית" במשרד ראש הממשלה, במוצאי שבת. עמיתו, אביעד גליקמן מ-13, פירט כי זו הייתה פשיטה ונעשה ניסיון קצר למנוע את כניסת חוקרי המשטרה למשרד. צפויות התפתחויות. זה מתחבר כמובן לפרשיית הדלפת המסמכים הסודיים לכלי תקשורת זרים, ומעצרו של דוברו לשעבר של נתניהו, אלי פלדשטיין.
שתי הפרשיות יחד יכולות להוביל לאיום של ממש על בנימין נתניהו עצמו. דמיינו לעצמכם נחקרים או עצורים שעומדים בפני האפשרות של הפיכה לעדי מדינה. כדי להגיע לכך, נדרשת יעילות ומוטיבציה של היחידה החוקרת; נותרו תכונות כאלה במשטרה, אך בן גביר מנסה להעלימן. סיכויי ההצלחה שלו גבוהים.
חיבור העובדות הללו מסביר את ההתקפה של נתניהו על היועצת המשפטית לממשלה מיד אחרי הפשיטה המשטרתית, בישיבת הממשלה ביום ראשון, והדיבורים המחודשים על פיטוריה. צמצום צו איסור פרסום על החקירה ביום שלישי הוביל לאזעקות עולות ויורדות בסביבת נתניהו. סיפור הפרוטוקולים שזויפו לכאורה היה אמור לפתוח את מהדורות החדשות של יום שלישי בערב, עם כל הכבוד לבחירות בארה"ב. אך אז, אחרי השעה שבע בערב, וממש לפני המהדורות, החליט נתניהו על פיטורי שר הביטחון יואב גלנט. לאור ההתרחשויות הדרמטיות האלה, כמעט אין ספק שמועד הפיטורים קשור קשר עמוק לניסיון לדחוק את פרשיות השחיתות – לכאורה, הכל לכאורה – ממעגל החדשות, ולו באופן זמני. בפרט שנתניהו מתכנן לפטר את גלנט כבר זמן רב, והבחירות בארה"ב סידרו הזדמנות מושלמת. מפטרים בערב, ובשעות הבוקר הכותרת היא כבר הנשיא החדש של ארה"ב.
פיטוריו של שר הביטחון גלנט הם המעשה החשוב ביותר שעושה נתניהו, מאז עסקת החטופים הראשונה. קשה להפריז במשמעותו. מי שניהל את המלחמה הזו הוא לא בנימין נתניהו, אלא גלנט. למעשה, בכירים במערכות הביטחון (ולא גלנט) מספרים שנתניהו מגלה חוסר עניין ברוב הפעמים בשאלות הטקטיות המורכבות, הבלתי נגמרות, שמהוות את הרקמה המלחמתית. או במילים של בכיר אחד: "נתניהו הוא לא רבין ולא שרון. או משום שאין לו עניין, או כי אין לו מיומנות ביטחונית כמפקד בכיר, או כי הוא רוצה להימנע משאלות בוועדת חקירה, הוא האדם האחרון שישאל שאלות מדויקות". כאשר נתניהו נשאל שאלות, בידי גורמים פוליטיים או בינלאומיים, הוא לעיתים קרובות אוהב להפנות את השאלה למטה, אל שר הביטחון, או אל צה"ל.
יואב גלנט, בעניין הזה, כמו בעניינים רבים אחרים, הפוך לגמרי. הוא שר ביטחון במיטב המסורת של משה דיין, רבין, שרון, יצחק מרדכי. גלנט הוא בראש ובראשונה איש מקצוע צבאי. ככזה, ההצלחה המרשימה ביותר שלו הייתה רתימת מערכת הביטחון, כמעט כולה, לטובת מאמץ משותף. לגלנט יש אחריות עליונה כמקבל החלטות על 7 באוקטובר. אך בניגוד לנתניהו, שוב, שר הביטחון לקח אחריות מלאה ויצא מנקודת הנחה שהקריירה הפוליטית שלו הסתיימה. הוא חש עצמו משוחרר לעשות את מה שחשב נכון: בין אם מדובר בהחלטות מבצעיות, בניסיון להביא הצעה חדשה להתנעת עסקת החטופים באביב 2024 (זו שנתניהו כינה "אמבוש"), או בהתעקשות על "הסכמה רחבה" בעניין פתרון לגיוס חרדים. גלנט, במהירות, הפך לכתובת של ארה"ב והקהילה הבינלאומית בישראל. היו לכך שתי סיבות מרכזיות: הראשונה היא שהעולם הבין שגלנט הוא שמנהל את המלחמה, מעשית. השנייה היא שנתפס אמין ("הוא לא שקרן", העיר גורם בוושינגטון). מערכת הביטחון הגיעה אל המלחמה מופתעת, מושפלת וחסרת ביטחון. גלנט הצליח לשקם אותה, תוך מתן גיבוי בלתי נגמר לצה"ל ולרמטכ"ל מול הדרג המדיני. רוב הגיבוי הזה היה לפעולות התקפיות, שהקבינט ונתניהו חששו לאפשר. הדוגמאות הן אינסופיות. ההצעה לתקוף במהלומת מנע את חיזבאללה ב־11 באוקטובר (שנתניהו, גנץ ואיזנקוט דחו). תוכנית הפעולה לכיבוש רצועת עזה קרקעית, שנתניהו חשש שתוביל ל"אלפי הרוגים", וחלק ממקורביו ניהלו קמפיין (!) נגד כניסה שכזו. שורה של פעולות התנקשות, שנתניהו עיכב וניסה למסמס.
עבור משפחות החטופים, גלנט היה ונותר הכתובת המשמעותית ביותר בממשלה. רק השבוע פגשתי משפחה כזו, שאמרה ששר הביטחון היה זה שעמד איתה בקשר קבוע ומתמשך. היא הביעה תסכול וחשש עמוק מהעתיד. "מי ידבר איתנו עכשיו?" שאלו אותי. הם סיפרו לי על פגישות עם מקורביו של ראש הממשלה, שהעלו בפניהם "רעיונות" ו"יוזמות" למה שהם, המשפחה, צריכים לעשות כדי להביא לשחרור יקיריהם. "מי שלא לוקח אחריות, זורק אותה עליך", אמרה לי המשפחה, "וגלנט, להבדיל, לקח את האחריות על עצמו".
צודק ראש הממשלה שיחסיו עם שר הביטחון היו בלתי אפשריים, מורעלים. אבל השאלה היא מי הרעיל, ומהו הרעל. התשובה היא שנתניהו באופן קבוע דרש מגלנט לשלב שיקולים בלתי ענייניים במרכיבי ביטחון קריטיים. הדוגמה הפשוטה והעובדתית היא סיבת הפיטורים הסופית של גלנט: סירובו להתפשר ולהתקפל בפני החרדים בסוגיית השתמטות מגיוס.
את נאומו השבוע סיים גלנט בהצדעה מתוחה לזכר הנופלים ובפני לוחמי ולוחמות צה"ל. זו הייתה מחווה מענטשית וסמלית, מהסוג שנתניהו לא מסוגל לדמיין. משפט אחד מדבריו בפרידה לפורום מטכ"ל ראוי לציטוט. "כשהרוחות סוערות והחשיכה אופפת", הוא אמר לאלופים, "היצמדו למצפן הערכי-מוסרי ואל תיתנו לאף אחד להסיט אתכם מהדרך הזאת". זו הייתה בקשה וגם אזהרה.
גלנט תמיד נחשב לאיש שנוי במחלוקת בתוך מערכת הביטחון, וצבר לעצמו מספר מכובד של מבקרים ושונאים; גם הם הודו בפניי השנה שהם משתאים אל מול הזדהרותו במלחמה. הרי היה זה מובן מאליו, שכמו שנתניהו חשש מכל שרי הביטחון הפופולריים שעבד איתם, הוא ישאף גם לחסל את גלנט לבסוף. התירוצים פחות חשובים. מה שמעניין הוא שנתניהו לא נרתע מלעשות זאת בעת מלחמה; הוא, בניגוד למשפחות החטופים, החללים והמילואימניקים, התרגל אליה.
"אלה שהאלים רוצים להשמיד, הם ראשית עושים למטורפים", אומר הפתגם הלטיני. החלפת מפקד המלחמה, בעת המלחמה, כאשר תפקודו טוב לכל הדעות, ערב התקפה איראנית, בידי אדם ללא ניסיון ביטחוני, היא אירוע הזוי. לא משום שהמערכות הביטחוניות יקרסו בלי גלנט. אין ספק שהיעדרו יוביל לנזקים משמעותיים, ואולי יעלה בחיי אדם, אבל צה"ל יידע להתמודד. הבעיה עמוקה יותר: ניצחון במלחמה דורש אמון ציבורי ומכנה משותף בסיסי. פיטורי גלנט, וגל ההודעות ממילואימניקים בחזית שמבקשים שיפגינו עבורם, הם רגע שבו מכונת המלחמה מתנתקת מלגיטימציה ציבורית – בחלקים חשובים מהציבור. לא חשובים לקואליציה, כמובן.
כאשר מסקרים מערכות בחירות בארה"ב, צריך להיזהר מהתרשמויות אישיות. מאנקדוטות. אמריקה היא מקום גדול. קשה להסיק מסקנות מעדויות של בוחרים, או סצנה מסוימת בפרברים של פילדלפיה. צריך להביט בנתונים, שוב ושוב. להקפיד עליהם. השבוע נסעתי לפנסילבניה, למחוזות שנחשבים למתנדנדים באופן קבוע. כאלה שמנבאים בכל בחירות את התוצאה. באחד מהם, מחוז נורת'המפטון, ראיתי אך ורק שלטים של טראמפ במדשאות המטופחות של התושבים. אלה שלטים קטנים, סמליים, בחינם. פעולה אזרחית. אך לאורך הכבישים, ראיתי שלטי חוצות גדולים רק של קמלה האריס. היא הייתה הפרסום הממומן, בכסף. הוא היה האקט האותנטי, הקטן, של הבוחרים.
במקרה הזה, האנקדוטה הייתה סמלית ומדויקת: טראמפ ניצח בצורה משכנעת במחוז. הוא ניצח בפנסילבניה. למעשה, הוא הצליח להתחזק בכל שכבה דמוגרפית באמריקה, לבד מנשים בוגרות קולג'. מחוזות עם אוכלוסייה היספנית גדולה? טראמפ צמח ב־10% בערך. מחוזות עם קהילה שחורה גדולה? טראמפ עלה ב־4%. אזורים כפריים? קפץ. אזורים עירוניים? גם. אפשר להמשיך במשחק הנתונים הזה זמן רב. הוא ניצח במספר האלקטורים, בקול הפופולרי (הרפובליקני הראשון שעושה זאת זה 20 שנה), הרפובליקנים השתלטו על הסנאט וכנראה גם על בית הנבחרים. ככה נראה מנדט אמיתי, חד-משמעי מאמריקה.
שורה תחתונה: הניצחון שלו לא היה כישלון הקמפיין של קמלה האריס. לזכותה ייאמר, שכל דמוקרט היה כנראה מפסיד. לחובתה צריך להדגיש את המובן מאליו: הדמוקרטים בכלל לא היו במשחק, בדיעבד. לא סוגיית ההפלות, ולא הדמוקרטיה האמריקאית, ובוודאי שלא דמותו הפרובוקטיבית של טראמפ, שיחקו תפקיד משמעותי בבחירות האלה. המסעות המגוחכים עם ליז צ'ייני, בתו של סגן הנשיא הרפובליקני דיק צ'ייני, נועדו לשכנע נשים לבנות להצביע להאריס, לתת לה גושפנקה שמרנית. גם זה נכשל; טראמפ ניצח בדמוגרפיה הזו גם כן. הקשקושים על זה שהרפובליקנים "מוזרים", ועל פורטוריקנים שיצביעו בגלל בדיחה (גזענית) בעצרת של טראמפ. כל הגימיקים האלה.
הניצחון שלו מגלה משהו על השנים האחרונות שהדמוקרטים מעולם לא הכירו בו. בקצרה – כהונת ביידן הייתה גרועה. נתוני העומק הכריעו את הבחירות, והם היו אופייניים לתבוסה: שני שלישים מהמדינה חשבו שהיא מתקדמת לכיוון הלא־נכון, הנשיא היה לא פופולרי, והכלכלה הייתה הנושא מס' 1 שהעיק על הבוחרים. כאשר זה המצב, הסיכוי שהנשיא המכהן ינצח הוא נמוך. ההחלפה של ביידן בהאריס אולי – ולגמרי לא בטוח – צימצמה את הפער מטראמפ, שהוביל מראשית המרוץ; לא יותר ולא פחות. האריס הייתה ונותרה מועמדת בינונית, כפי שהמחישו רוב ההופעות התקשורתיות שלה, לבד מהעימות.
כרגיל אצל הדמוקרטים הם היו משוכנעים שמדובר בבעיית שיווק פתירה. הציבור "חושב" שביידן זקן מדי ולא כשיר (הוא באמת היה זקן מדי ולא כשיר). הציבור "מסרב להאמין" שהמצב הכלכלי משתפר (לציבור נמאס להמתין, והמחירים באמריקה מופקעים להחריד). האמריקאים "אינם מבינים" שהרפובליקנים אשמים במצב בגבול הדרום (יש להם שותפות במשבר, אבל זו אחריות הממשל למנוע גל הגירה בלתי מורשית מוטרף ונרחב. הוא לא עשה זאת). הדמוקרטים סברו שאזרחי ארה"ב גירשו את טראמפ בבחירות 2020, ושהוא סובל מאות קין שלא יימחה בגלל ההסתערות על הקפיטול ב-6 בינואר. המציאות הייתה שונה: הציבור אהב את טראמפ, וסלד ופחד מהתנהלותו בתקופת הקורונה. המצוקה בעידן המגפה הייתה כה עמוקה, שהוא העדיף לרגע קצוב את מועמדותו של ביידן, סנאטור ותיק וסגן נשיא, איש אולטימטיבי של השיטה, המיינסטרים, וושינגטון עמוסת המזימות. אך מסתבר שהאמריקאים לא התגרשו מטראמפ; הם רק חיפשו הפסקה. תחושת האיום על הזהות, עוצמת המרד נגד השיטה חיות וקיימות. אמריקה העדיפה את המועמד שאמר "הם אוכלים את הכלבים, הם אוכלים את החתולים", ולא את המועמדת שדיברה על דמוקרטיה.
המפלגה הדמוקרטית נכשלה לחלוטין בהבנת המציאות הזו. ניצחונו של ביידן ב־2020 פורש כתבוסה היסטורית של הטראמפיזם. האגף הפרוגרסיבי השתולל. הגורמים המרכזיים במפלגה נדחקו על ידו. דוגמה טובה היא היחס לישראל במלחמת עזה. בוחרי המרכז האמריקאים תיעבו את ההפגנות הפרו-פלסטיניות, לפי סקרים. לא לחינם הסנאטור מפנסילבניה, ג'ון פטרמן, התייצב לצד ישראל. הוא סבל מנידוי גמור, ועם או בלי קשר, גם לא הגיע לוועידה הדמוקרטית. בניגוד אליו, הממסד הדמוקרטי, מג'ו ביידן וקמלה האריס וכל הדרך למטה, ניסו לפייס את המפגינים. "אנחנו מקשיבים לכם", הם התחנחנו, כאילו שההפגנות הללו היו אירוע הומניטרי ולא חינגות של טינה ושנאה לישראל; מי שמאשים אותך בג'נוסייד איננו רוצה הקשבה, אלא הרשעה. נכתב כאן לפני כמה שבועות: ייתכן שבחירתו של מושל פנסילבניה ג'וש שפירו למועמד לסגן הנשיא לא הייתה משפרת דבר במעמדה של האריס. בעצם, ולאור התוצאות, הוא צריך להודות למזלו הטוב שלא בחרה בו. אבל עימות בין האריס ובין האגף הפרוגרסיבי הקיצוני, סביב מינוי של שפירו, היה מסייע להאריס להיראות מרכזית יותר. לא שבויה או מורתעת מחבורת סטודנטים מהקולג' המשתעשעים בכאפיות מפוספסות.
אך קרה משהו עמוק בהרבה. משום שאנחנו חיים בעידן טראמפ, הוא יצר שפה פוליטית חדשה לגמרי. לשפה הזו יש חוקים אחרים לגמרי, והדמוקרטים מצאו את עצמם אבודים. אדגים: בקודים הישנים, מועמד שיוצא נגד הגירה לא חוקית מהגבול הדרומי, ומשתמש בביטויים קשים נגד מי שחוצים את הגבול ממקסיקו ("הם אנסים") ישלם מחיר נורא וייחשב לגזען. ביקום הטראמפיסטי, הוא רק התחזק – בקרב מצביעים היספנים. וזה קרה בעוצמה בבחירות השבוע, כאשר גברים היספנים העניקו לטראמפ את ההישג הדמוגרפי החשוב ביותר במערכת הבחירות כולה.
הדמוקרטים לא הבינו את השפה הפנימית, הלאומית והלאומנית שהחלה נוצרת; אני זוכר נהג מונית מ־2016, מהגר ממרכז אמריקה, שאמר לי שהוא מצביע טראמפ כי "חייבים לעצור את ההגירה הלא-חוקית, זה הורס את המדינה". עבורו, היה חשוב לבצע הפרדה בינו ובין החדשים, הלא-חוקיים. להצביע לטראמפ היה, בעבורו, להיות חלק מאמריקה הלגיטימית. הוא לא זיהה את טראמפ כגזען, אלא כלאומן (טראמפ אומר על עצמו "אני לאומן"), ורצה להיות חלק מהלאומנות העל-גזעית הזו. דבר דומה קרה לדמוקרטים עם הצעירים; התברר שהם כבר לא משוכנעים שטראמפ הוא אסון עבורם, עבור אמריקה או הדמוקרטיה שלה. במובן מסוים, ההפך; הטראמפיסטים הפכו לנציגי המרד, הבעיטה במוסכמות, בזמן שהדמוקרטים הסבירו שהשיטה עובדת. זה לא פלא שטראמפ מחק את כל ההובלה הדמוקרטית אצל גברים צעירים בגילי 18 עד 29; המפלגה הרפובליקנית פופולרית בקרבם כעת בדיוק כמו המרכז־שמאל בארה"ב. עוד תוצאה מדהימה.
מה יעשה טראמפ עם הניצחון המוחלט שלו, זו שאלת השאלות. הוא לא גילה אדיבות בניצחונותיו, עד כה. בכהונתו הראשונה, הוא נמנע מתהפוכות דרמטיות – חקיקתיות, מבניות. גם לא היה לו את הרוב הנדרש בבתי הנבחרים. אך הפעם הכל שונה. יש לו מנדט לשינוי עמוק, יוצא דופן ועבור רבים מפחיד בקרביה של הרפובליקה האמריקאית. זה יתחיל ב־20 בינואר, יום ההשבעה.
