הראל וליאן יושבים ליד שולחן עמוס באלבומי תמונות ומצרפים פיסה ועוד פיסה לפאזל שהוא סיפור חייו של אביהם. לא סיפורי גבורה אלא דווקא רגעים קטנים, אנושיים, מצחיקים, כאלה שמרכיבים קלסתר דמותו של אדם. ליאן הייתה בת שנה וחודשיים כשרס"ן צפריר בר אור ז"ל, סגן מפקד גדוד הסיור של גולני, נפל במבצע צוק איתן. הראל נולד שלושה חודשים אחר כך. מעולם לא פגש את אביו.
"אבא היה שטותניק כמוני", מספר הראל בן השמונה וחצי, נאחז בכל פרט דמיון ביניהם.
איזה שטויות הוא עשה, למשל?
"הוא היה נכנס למטבח כשאמא מבשלת ואומר לה: 'אני רק בודק שזה לא רעיל', ואז אוכל חצי מהסיר".
צפריר, או צף, כפי שקוראת לו אלמנתו סיון - חלם על משפחה גדולה. "כל הזמן חפר לי שהוא רוצה מלא ילדים. הייתי בחדר לידה עם ליאן, בלי אפידורל, ופתאום צף אומר: 'אני כבר מוכן לעוד אחד'. אמרתי לו 'צא החוצה!' ברגע שהפסיקה לינוק הוא שאל מתי עושים את הבא בתור".
ליאן: "אבא אהב אותי ממש, וכשנולדתי הוא רצה עוד אחד. בגלל זה הם עשו את הראל. הוא קרא לו 'מסי בבטן', כי הראל כל הזמן בעט בתוך הבטן של אמא".
גם אלינור (9) וליאב (כמעט 8) מלקטות כל פרט מידע כדי להכיר את אבא. אלינור הייתה בת שנה כשרס"ן יוחאי קלנגל ז"ל, מפקד הפלוגה המסייעת בגדוד צבר של גבעתי, נהרג מפגיעת טיל נ"ט של חיזבאללה בהר דב. באירוע הקשה נפל גם סמ"ר דור חיים ניני ז"ל. ערב קודם לכן עוד הספיק יוחאי לעשות גיחה קצרה הביתה כדי לחגוג את יום הולדתה. רגעים אחרונים שהונצחו בווידיאו: אבא יוחאי, ג'וחא בפי חבריו, במדי ב' וכומתה סגולה. אמא טלי בחודש השלישי להריונה. אלינור התינוקת החייכנית, זר פרחים לראשה.
בגלל גילה הפעוט בזמן נפילתו, אין לה זיכרונות של ממש מאבא. רק אלבומי תמונות וסרטונים ותג יחידה של גבעתי ששימש אותה כשהתחפשה לחיילת ובובת פיל בשם ג'ורג'. אבל בעיקר סיפורים. המון סיפורים שיוצקים חיים לדמותו של האבא שאיננו.
בגיל שנה קשה לקלוט מושגים כמו מוות ואובדן. כשגדלה מעט, נבטה גם ההבנה. "כעסתי עליו", מספרת אלינור. "לפני השינה, באמבטיה, הייתי אומרת לו: 'אבא, למה היית צריך לעשות את זה? למה לא נזהרת יותר? אבל היום אני מבינה שקרה מה שקרה ואי־אפשר להחזיר את הזמן לאחור".
"אלא אם תהיה מכונת זמן", אומרת אחותה הקטנה ליאב, שנולדה חצי שנה אחרי נפילת אביה.
ואם היו ממציאים מכונת זמן, מה הייתן עושות?
ליאב: "הייתי מבקשת מאמא שתגיד לאבא: 'לא! אתה לא הולך לשום מקום!'"
אלינור: "אם היינו מתחלפות, אני הייתי בבטן של אמא וליאב הייתה חיה, הייתי בועטת לאמא בתוך הבטן שיכאב לה ואז אבא לא היה הולך לצבא".
הגורל המשותף הוא שהפגיש את טלי חורי־קלנגל ואת סיון בר אור. זה היה בחודש ינואר 2015, אחרי נפילתו של יוחאי.
"בשבעה ישבתי לבד בחדר, כי לא היה לי כוח לאנשים", מספרת טלי. "באו ואמרו לי: 'יש פה מישהי שמחכה לך בחוץ'. לא היה לי מושג מי זאת ומה היא רוצה. רק אחרי שאמרו לי שהיא בעצמה אלמנת צה"ל, יצאתי. ואז", אומרת טלי לסיון, "ראיתי אותך עם תינוק קטן. ואת ניגשת אליי ואמרת: 'אני לא מתכוונת לחפור לך', ושמת לי את התינוק בידיים ואמרת: 'אני רק רוצה שתדעי שיש חיים אחרי. יש משהו טוב אחרי'. החזקתי אותו, את הראל, ואני מאוד אוהבת תינוקות, אבל הייתי כל כך לא מחוברת לעצמי, אז עשיתי לו קצת קוצ'י־מוצ'י והחזרתי לך".
למה בעצם החלטת לבוא לטלי?
סיון: "זה היה חצי שנה אחרי שצפריר נהרג ושלושה חודשים אחרי שהראל נולד. כששמעתי שגם ליוחאי הייתה ילדה בת שנה ואישה בהיריון, הרגשתי כאילו אני חיה את זה מחדש. זה היה כל כך דומה לסיפור שלנו. התלבטתי אם ללכת. אני זוכרת שאצלי בשבעה באו כמה אלמנות ואני מסתכלת ואומרת לעצמי: מה לי ולהן? לוקח זמן עד שאת משנה פאזה ל'אני אלמנה'. מה אני אנחת עליה עכשיו? היא לא תבין מה אני רוצה ממנה. אבל אז מישהו מהמשפחה של יוחאי כתב לי בפייסבוק: 'טלי מאוד תעריך אם תבואי'".
טלי: "באמת?"
זו פעם ראשונה שאת שומעת על זה?
טלי: "כן. אני בשוק!"
סיון: "כשצפריר נפל, חשבתי שבטח אני אהיה נורא־נורא עצובה אחרי הלידה. לא ראיתי איך זה הולך להיות אירוע משמח בלעדיו. אז רציתי להגיד לטלי שזה נורא משמח שהם נולדים, בלי קשר לכל מה שקורה מסביב. אמרתי, יאללה, נלך. וכשנתתי לה להחזיק את הראל, לא ידעתי אם זה יצליח לגעת בה. אבל זה תינוק, הוא חמוד, מה כבר יכול להיות?"
טלי: "האמת שבאותו רגע לא הבנתי את המשפט הזה, שעוד יהיה טוב ויהיה בסדר. הייתי בשבוע 14 של ההיריון. את עוד לא מבינה לאיזה סרט החיים שלך הולכים להיכנס".
סיון: "ולפני שהלכתי השארתי לה פתק. כתבתי לה כמה מילים ואת הטלפון שלי. אמרתי, אם היא תרצה, היא תמצא אותי. ואם לא תרצה - הכל סבבה".
טלי: "שמתי את הפתק באיזו מגירה בסלון, והמשכתי בחיים שלי. אפילו לא הסתכלתי עליו. אבל כמה חודשים אחרי, כשחיפשתי משהו במגירה, מצאתי אותו וקראתי".
סיון: "אני אפילו לא זוכרת מה כתבתי".
טלי: "משהו כמו 'אני פה בשבילך ואם את מרגישה צורך לדבר...'. אבל עדיין לא הייתי במקום של ליצור איתך קשר. זה קרה רק אחרי שנה וחצי או שנתיים. כתבתי לסיון בפייסבוק כי כבר לא מצאתי את הפתק עם הטלפון".
היה איזה טריגר?
טלי: "זה היה ולנטיינז דיי, והייתי לבד, שזה משהו שלא קרה הרבה כי תמיד הייתי מוקפת משפחה וחברים, והרגשתי צורך לדבר עם סיון. הייתי זקוקה לשותפות הגורל הזאת. אז כתבתי לה 'הלוואי שניפגש מתישהו', והיא ענתה לי 'יאללה'".
סיון: "ואז נפגשנו בבר 'השכנה' בירושלים. וירדנו על בקבוק יין. ודיברנו על הכל".
ומאז אתן בקשר.
טלי: "לא בקשר יומיומי שוטף, אבל יוצא לנו להתראות בסיטואציות כאלה ואחרות, בעיקר סביב השכול".
התמונות שבאלבום
אל דלת ביתה של סיון בר אור בנס־ציונה מוצמדת טבלת אקסל עמוסה: לו"ז חוגים ופעילויות של הילדים. מתי, מה, מי לוקח, מי אוסף ואיך. יסודיות של מי שהייתה קצינת תקשוב בגולני ועד לאחרונה שירתה בתפקיד משמעותי במשרד הביטחון, משם עברה להייטק. בנות משפחת קלנגל עמוסות אף הן בחוגים ובפעילויות ספורט. למרות האובדן, למרות החוסר, למרות המציאות שלתוכה גדלו הילדים - שתי המשפחות הללו מתפקדות בצורה מעוררת השתאות ומנוהלות ביד רמה, וגם עם הרבה חום ואהבה.
זו הפעם הראשונה ששתיהן, סיון וטלי, מתראיינות יחד. זו גם הפעם הראשונה עבור ילדיהן. כיוון שאלינור וליאן לא באמת זוכרות את אבא, הן נאחזות באלבומי התמונות. לא בטלפון, אלא אלבומים של ממש, מעוצבים בקפידה ומודפסים על נייר משובח. יש בהם תמונות רבות של צפריר ושל יוחאי מבלים עם בנותיהם הגדולות. מה שאין שם הן תמונות שלהם עם ילדיהם הקטנים, סיטואציה שלא התרחשה מעולם.
"בגיל מאוד קטן ליאב אמרה לי: 'אבא נורא רצה לחבק אותי. הוא נורא רצה לראות אותי. למה לא ילדת אותי לפני שהוא נהרג?'", מספרת טלי. "לקראת איזה יום משפחה אמרתי: 'צריך להביא תמונה משפחתית. אתן רוצות שנצטלם רק שלושתנו, או שניקח תמונה של אבא ונצטלם יחד עם התמונה?' והן אמרו: 'אנחנו רוצות עם תמונה של אבא'. אז ישבנו על הספה, אני, ליאב ואלינור, והצטלמנו מחזיקות תמונה של יוחאי".
סיון: "לקחנו תמונה של צף עם ליאן והפכנו אותה לציור, ולקחנו שתי תמונות - של צף ושל הראל, שמנו אותן יחד כאילו צף נמצא מאחוריו, והפכנו גם אותן לציור. שיהיה לו משהו כזה, אבל שזה לא יהיה סותר את המציאות".
הילדים הולכים לחדר ומביאים את שני הציורים. ליאן מקריאה את הכיתוב מתחת לתמונתה עם אביה: "מתוקה שלי, אני אוהב אותך ואתן לך את כל העולם, אבא". מתחת לציור של הראל ואביו כתוב: "ואיך שלא אפנה לראות, תמיד איתך ארצה להיות", פראפרזה לשיר של אריאל זילבר.
"אתה יודע למה דווקא המשפט הזה?", שואלת סיון את בנה.
הראל: "לא".
סיון: "כי אבא אהב לנגן את זה בגיטרה".
הראל: "ביום הולדת הבעתי משאלה שאני רוצה גיטרה חשמלית, ובאמת יש לי גיטרה חשמלית".
סיון: "ושל מי היא הייתה, הגיטרה?"
הראל: "של אבא".
"וזו הברית של הראל", מצביעה ליאן על תמונה אחרת, שצפריר כבר אינו נוכח בה.
סיון: "בלידה של הראל שאלתי את המיילדת איך קוראים לה והיא ענתה לי: שֶׁשִׁי. אמרתי לה 'סליחה, אבל מה זה ששי?' והיא אמרה: 'הייתי בבטן של אמא שלי כשאבא שלי נהרג במלחמת ששת הימים. לכן קראו לי ששי. האמת שהרגשתי קצת כאילו אני מיילדת את עצמי'. אמרתי 'וואו' ושאלתי: 'איך את עם השם הזה?' והיא אמרה 'אל תעשי את זה לילד, זה לא טוב'. לא שתיכננתי לתת לו שם בסגנון הזה, אבל הוא בן, יש את הדדליין של השם, בברית, ואנשים אכלו לי את הראש: כן לקרוא לו על שם צפריר, לא לקרוא לו על שם צפריר. לא רציתי שהילד יגדל להיות אנדרטה חיה לאבא שלו. אז מבחינת השם, ששי עשתה לנו אחלה שירות".
ובכל זאת, שמו של הילד אינו מנותק מסיפורו המשפחתי. הראל זו חטיבת הפלמ"ח שפרצה את הדרך לירושלים, אבל אלה גם ראשי התיבות "הרם ראשך אביך לצידך".
גם שמה של ליאב מחבר אותה לאביה. "אמרתי לה שמשמעות השם שלה הוא שיש לה אבא", מספרת טלי, "והיא אמרה: 'אבל אין לי אבא! למה נתת לי את השם הזה?'"
ליאב: "ואז אמא הסבירה שזה בשביל שאני ארגיש שיש לי אבא".
טלי: "יש לך אבא. אבא מדהים ומהמם. הוא פשוט לא איתנו".
פיג'מה עם ריח של בית
והנה תמונתם האחרונה יחד. יום הולדת שנה. "יוחאי היה בתקופת אימונים מאוד אינטנסיבית, וזה היה מאוד בעייתי בשבילו להגיע הביתה באותו יום", מספרת טלי. "אבל באותו ערב הייתה לו פגישה עם מפקד דובדבן, היה איזה דיבור שיעבור לשם, והוא מתקשר אליי ואומר: 'אני אגיע לשעה־שעה וחצי, נעשה לה יום הולדת ואמשיך לפגישה'. הייתי באקסטזה: איזה כיף! הכנתי עוגה, אפיתי קאפקייקס, ניפחתי בלונים, ויוחאי קנה מתנה, אופניים. זו הייתה באמת חגיגה מאוד חמודה ומשפחתית. ואז הוא הלך. ואחרי שהלך כתבתי לו הודעה: 'תודה שבאת, היינו לרגע משפחה נורמלית וזה היה לי חשוב'. והוא ענה 'הלב שלי עובד בקצב אחר כשאני איתכן'. למחרת בבוקר הוא נפל, ומאותו רגע כבר לא היינו יותר משפחה נורמלית".
יום הולדת שנה לאלינור, שעות לפני נפילת אביה
(באדיבות המשפחה ועמותת "עוף קדימה")
ב־24 ביולי 2014 נהרג צפריר בר אור מפגיעת טיל בבית שבו שהה בשכונת סג'עייה בעזה. איתו נפלו סרן צביקה קפלן ז"ל וסמ"ר משה מלקו ז"ל. כמה שעות קודם לכן התכתבה איתו סיון בפעם האחרונה.
"צפריר כל הזמן ביקש שאשלח לו תמונות וסרטונים של ליאן. הוא נורא התגעגע אלינו", היא מספרת. "בערב שלחתי לו עוד שתי תמונות וראיתי שהוא על וי אחד, אז עוד לא היה בווטסאפ וי כחול. אז הבנתי שהוא סגר את הטלפון ושהם נכנסו פנימה, לעזה. וזהו".
ליאן: "גם שלחת לו פיג'מה שלי".
סיון: "כן, זה היה עוד לפני זה".
ליאן: "אבא רצה משהו שיזכיר לו את הבית, אז אמא שמה בשקית את הפיג'מה שישנתי איתה בלילה יחד עם פתק: 'שתרגיש ריח של בית'".
איך מספרים לילדות בכזה גיל שאבא לא יחזור?
טלי: "אחרי שיוחאי נהרג אנשים היו אומרים לה דברים כמו: 'אבא שלך בשמיים', 'אבא שלך ישמור עלייך מלמעלה', 'אבא שלך יהיה גאה בך'. זה סבבה, אבל תינוק או ילד קטן לא יכול להבין את זה".
סיון: "לא היה איזה שלב שבו הרגשתי שאני צריכה להודיע באופן רשמי. ליאן גדלה לתוך הסיטואציה הזאת. אני חושבת שהיא הבינה. שאלות הארדקור הגיעו סביב גיל שלוש: למה אבא מת? מי ניצח אותו? עניתי לה על הכל".
איך עונים לילדה בת שלוש על שאלות כאלה?
"כשהיא שאלה מי ניצח אותו, הסברתי לה שאף אחד לא ניצח אותו. היא שאלה למה דווקא אבא שלה, ועניתי: 'אני מאוד מבינה למה את שואלת את השאלה הזאת, אבל אין לי תשובה. אי־אפשר לדעת'. אמרתי לה שאבא הגן על המדינה ושמר על האזרחים, אבל אני נגד אידיאליזציה. אבא שלך היה מהמם כמו שהוא. מלא יתרונות, מלא כישורים, מלא יכולות, אבל אנושי, עם חולשות ופחדים וטעויות. מאוד חשוב לי לשמור על הדמות הזאת ככה".
ואיך זה היה אצלכן, טלי?
"כשאלינור הייתה בת פחות משנתיים התחלתי לקחת אותה לטיפול. היו שם בובות כאלה, ואלינור הייתה לוקחת את ה'בובה אבא' ואומרת שהוא פצוע, שהוא לא מרגיש טוב. המטפלת זיהתה שהילדה נורא דואגת לו, והסבירה לה שאבא לא מרגיש עכשיו כלום. הוא לא רואה ולא שומע, לא קר לו ולא חם לו. היה שלב שהתחילו לה המון פחדים, והמטפלת אמרה שהיא כנראה מדמיינת את אבא שלה פצוע, כי סיפרנו לה שפגע טיל באוטו שלו. אז ממש הסברנו לה מה עושים עם גוף של בן אדם כשהוא מת, המטפלת הביאה 'ארון קבורה' קטן, קופסת עץ כזאת שקונים בחנויות יצירה, ושמנו את ה'בובה אבא' בתוך הארון. זה נשמע מחריד, אבל זה עזר, והפחדים שלה הפסיקו. זה נתן לה הרבה שלווה".
סיון: "לפעמים הראל יכול פתאום להגיד 'אני מתגעגע לאבא'. ברמה הקונספטואלית אתה חושב 'מתגעגע למה? הרי אתה לא מכיר אותו'. אבל זה אבא שלו. העובדה שהם לא נפגשו מעולם לא כזו דומיננטית במקום ההורי של צף. זה אותנטי לגמרי, וכשהוא מתגעגע, אני מחבקת אותו".
טלי: "גם ליאב מתגעגעת. זה יכול לעלות בכל מיני סיטואציות - סביב אזכרה או יום הזיכרון או סתם בלי סיבה מיוחדת, והתשובה שלי בדרך כלל היא: 'גם אני מתגעגעת'".
כשדיברתי עם אמא היא סיפרה לי שאבא מאוד התרגש כשהיית בבטן שלה.
ליאב: "בסוף מה יצא? מוות!"
אבל יצאו גם חיים.
"נכון".
יש דברים מסוימים שמזכירים לך את אבא או גורמים לך להתגעגע אליו?
ליאב: "שירים שאני שומעת באוטו וגורמים לי לבכות".
למשל?
ליאב: "עוף קדימה".
את השיר "עוף קדימה" כתב סרן זיו שילון, חברו של יוחאי, אחרי נפילתו, והלחין יאיר לוי. ליאב מתחילה לשיר ואחותה, אלינור, מצטרפת: "עוף קדימה, ילד, עוף".
"עוף קדימה" הוא גם שמו של פרויקט הנצחה לזכר יוחאי, שמארגן בין היתר את "מבצע ג'וחא". "אנחנו עוברים בין החיילים בבסיסים ובמוצבים ונותנים לכל חייל במבה וקולה", מספרת אלינור. "כי בכל פעם שאבא ראה שקרה משהו לחייל והוא עצוב או שמשהו קרה במשפחה הוא היה מביא לו במבה וקולה כדי לשמח אותו".
סיון מספרת כי מאז גיל ארבע, בכל יום הולדת ליאן לוחשת לה באוזן משאלה: שאבא שלה יהיה חי. "ואז אני מחבקת אותה בשקט. פעם אחת אמרתי לה: 'את לא רוצה לבקש משאלה שאפשר להגשים?' לא יודעת, בובות ברבי. משהו שאני יכולה לעשות. אבל זו המשאלה שלה".
ליאן: "תמיד הייתה לי תקווה, למרות שאני יודעת שזה לא אמיתי וזה לא יכול לקרות ואין דבר כזה קסם. אבל הייתי רוצה שזה יקרה. שאבא יחזור".
טלי: "כשהיינו הולכות להר הרצל הילדות היו אומרות: 'בא לי להרים את כל האבנים האלה ובא לי לראות את אבא ובא לי לחבק אותו!'"
אלינור: "אני יודעת שאבא לא יחזור, אבל הייתי רוצה ממנו עוד חיבוק אחד אחרון".
הראל, אם אבא לא היה נהרג, מה הייתם עושים יחד?
"היינו הולכים לבאולינג. והייתי משחק איתו כדורסל וכדורגל. והייתי רוצה לדבר איתו. לספר לו שאני שחקן טוב בכדורסל. וגם לטייל איתו. ולמתוח יחד את אמא ב־1 באפריל".
בבית הספר של ליאן והראל יש פרויקט בשם "הבמה שלי", שבמסגרתו מתבקש כל תלמיד לבחור נושא הקרוב לליבו ולהציגו לכיתה. "הראל ואני בחרנו לעשות מצגת על אבא, כל אחד בכיתה שלו", מספרת ליאן. "הילדים שאלו מלא שאלות. למשל איך הוא נהרג ואיך אני מתמודדת עם זה".
כששאלו איך את מתמודדת, מה ענית?
"עניתי להם שלפעמים קשה לי ואני לא יודעת עם מי לדבר, ואז אני נזכרת באבא ושואלת מה הוא היה עושה במקרה כזה. ולפעמים, נגיד בבית הספר, אני לא יכולה לפנות לאמא שלי ולהגיד 'אמא, קשה לי', ואני מעדיפה לא לדבר על זה עם המורה כי זה פחות נעים לי, אז אני מדברת איתו בלב. במחנה של יתומי צה"ל הייתה לנו משימה מול המדורה והיינו צריכים לכתוב שני פתקים, אחד עם משהו רע ואחד עם משהו טוב. הרע היה שאני מתגעגעת לאבא, והטוב היה שאני תמיד נזכרת בו. את הפתק הרע זרקתי לתוך אש ואת הטוב שמרתי. כשהתגעגעתי אליו והיה לי רע ביקשתי מאמא שתשלח לי תמונות כדי שאוכל להיזכר. וכשאני בבית ומתגעגעת אליו אני מבקשת ממנה לחבק אותי".
טלי התחתנה שוב לפני כשנה וחצי. "קוראים לו קובי, הוא גרוש ויש לו שלושה בנים. אני מעריצה אותו על היכולת שלו לעמוד במקום הזה ולהיות באזכרות ולשמוע על יוחאי. הוא באמת מדהים. הוא לא הסתכל עליי כאלמנה, והוא לא הסתכל עליי כמסכנה, כמישהי שצריך לבוא ולהושיע אותה".
ואיך הבנות קיבלו אותו?
טלי: "אני חושבת שהן היו צמאות לזה. כשהיו באים אליי ידידים, או אנשים שבאו לעזור בבית, הילדות היו אומרות: 'אולי תתחתני איתו?' כאילו הן חיכו לגבר שיתפוס פה תפקיד. הרבה פעמים הן מבקשות שיבוא לאסוף אותן מבית ספר. נכון, קובי לא אבא שלהן. אבל בשבילן זה לחוות משהו שלא חוו אף פעם".
"חברות, חוסן ואופטימיות"
"סיפורן של טלי וסיון הוא דוגמה לקשר הייחודי שנרקם רק בתוך משפחות השכול", אומרת תמי שלח, יו"ר ארגון אלמנות ויתומי צה"ל ואלמנתו של סא"ל אודי שלח ז"ל, מפקד טייסת שנפל במלחמת יום הכיפורים.
לדבריה, "הקשר, החברות, החוסן והאופטימיות שהן משדרות מהווים שיעור חשוב עבור כל אחד ואחת מאיתנו, בעיקר בימים אלה, שבהם אנחנו עוצרים ונזכרים ביקרים לנו שהקריבו את חייהם למען המדינה ומתרכזים במה שמאחד אותנו כעם".
