על הציר שמוביל לאנדרטת "חץ שחור" בעוטף עזה עדיין היו פזורות אתמול (שלישי) עשרות מכוניות נטושות, חלקן שרופות או שניזוקו באופן קשה או קל. גופות למרבה המזל כבר אין כאן. רק ריח של שריפה שעולה מכל כיוון. כמה עשרות מטרים ממני עובר טנק במהירות והמפקד מציץ ממנו. חשוף בצריח. בכל רגע עלול לצוץ כאן מחבל והדריכות בקרב החיילים גבוהה. אני מתקרב לש"ג של מפלסים ומיד מופנים אליי קני רובים של חיילי צנחנים ששומרים על הכניסה לקיבוץ. כל אזרח וכל רכב שנע פה נחשב לחשוד. הם מאותתים לי לעצור והמפקד ניגש. לאחר שהוא מבין שאיני אויב אני יכול להמשיך בדרכי.
כמה מאות מטרים משם אני מבחין בכמה שלדים של אופנועים, שרידי מתקפת חמאס, שמוטלים בצד הדרך. קשה לעכל כיצד כל כך הרבה פעילי חמאס, עם כל כך הרבה כלי רכב, הצליחו ביום שבת לחצות את הגבול בקלות רבה שכזו. הם הגיעו לגדר של מפלסים וניהלו שם קרב עם אנשי כיתת הכוננות ולאחר מכן עם צוותים של שב"כ וימ"מ. רבים מהם נהרגו גם מאש אזרחים ישראלים שניהלו שם קרבות גבורה שמזכירים סיפורים שרק שמענו על מלחמת יום הכיפורים.
סיפורי הזוועות שנחשפים אט אט מעדויות ודיווחים מעידים עד כמה נורא היה הקרב בעוטף ביום שבת ועד כמה זוועתי היה הטבח שביצעו אנשי חמאס בנשים, ילדים, זקנים וכמובן גברים. דברים שבימים רגילים היו זוכים לגינוי אפילו בקרב הפלסטינים, כמו התעללות בגופות ושריפתן - שאסורים גם באסלאם - הפכו למראה שרווח במוקדים שעליהם השתלטו המחבלים. "דאעש" - אכן הולם את הכינוי שהוצמד לחמאס מאז שבת.
כל מכלית דלק או מכונית עם מזון לחיילים זוכה מייד לקריאות - "רכב מימין" או "רכב משמאל". בינתיים נשמעת אזעקת צבא אדום. פעם בגלל הרקטות ופעם בגלל חשש מחדירה של כלי טיס בלתי מזוהה. אנחנו רצים למבנה המוגן ולאחר כמה דקות יוצאים משם. זו השגרה שכעת מתמודדים איתה החיילים בשטח.
ההמתנה לקראת הפעולה הקרקעית עשויה להימשך זמן רב. ימים, אולי שבועות. נראה שהטקטיקה שהצבא נוקט כעת היא קודם לגרום לתושבי שכונות שלמות בעזה לנטוש את בתיהם ואז להפציץ את האזורים הללו לקראת כניסה אפשרית. בערוץ אל-ג'זירה הקטארי מכנים זאת "היג'רה", הגירה, מונח שלקוח מימי הנביא מוחמד שעבר ממכה למדינה בשנת 622 לספירה. אבל ייתכן שחמאס ירשום בקרוב מונח אחר על שמו, מ-1948, "נכבה 2".
(צילום: חגי דקל)
ההמתנה לפעולה הקרקעית עלולה ליצור שגרה ולדריכות לרדת, אבל לעת עתה לפחות, הכוחות ערניים. כמה שעות לאחר מכן, כשאני כבר בחזרה במרכז הארץ, מגיע דיווח על היתקלות במפלסים שבה חוסלו שני מחבלים שהגיעו לגדר הקיבוץ. לא ברור אם הצליחו לחצות מעזה למפלסים או שמא המתינו בשטח מאז שבת. במקביל נרשמו ניסיונות חדירה של מחבלים מזיקים בחוף הים, ברעים ואפילו באשקלון. בכל התקריות חוסלו המחבלים.
וכאן אולי הבעיה בעיכוב בפעולה הקרקעית: חמאס עדיין ממוקד בהתקפה במקום בהגנה. הניסיונות שלו לפעול בשטח ישראל נמשכים במקום להגן על מה שייוותר מרצועת עזה. העיכוב גם עלול להביא לעוד ועוד נפגעים מקרב האוכלוסייה האזרחית בעזה, ודעת הקהל הבינלאומית והאמריקנית, שכרגע לצידנו, תתחיל לתהות על הנחיצות בפעולה שכזו. זה אמנם לא צריך להפריע לתוכנית הפעולה הישראלית, אך יש עובדה נוספת שצריך לקחת בחשבון: העיכוב מתחיל להתפרש כחולשה. כפחד מפני עימות.
בכיר בחמאס אמר הלילה לאל-ג'זירה שישראל חוששת מפני כניסה קרקעית ושפעילי הארגון ערוכים לפעולה שכזו. ייתכן שהצדק עמו, לפחות לגבי ההכנות לכניסה הקרקעית. חמאס אכן ממלכד את כל מה שאפשר ברצועה והפעילים ברובם במנהרות, מלבד אולי כמה מאנשי הלשכה המדינית שאכן נהרגו בתקיפות.
ובסופו של דבר, למרות כל ההכנות של חמאס לפעולה הקרקעית, נראה שלא יהיה ממנה מנוס. ממשלת ישראל בראשות בנימין נתניהו נמנעת מלהשתמש במונח "מיטוט שלטון חמאס", אך זו הפעולה שצריך לחתור אליה. כל הישג שהוא פחות מזה יהווה כישלון צבאי ומדיני ולא ייצר הרתעה מחדש. העיניים אמנם נשואות צפונה כל הזמן, אולם בינתיים חיזבאללה זהיר מאוד, וממילא החשש מפני חזית נוספת לא יכול להכתיב אסטרטגיה של מדינה, ובעיקר את עתידה באזור.
