המונדיאל הופך אט-אט לאירוע יותר פוליטי ופחות ספורטיבי. בכמה ערים מרכזיות בבלגיה הוכרז שלשום מצב חירום בגלל הניצחון של מרוקו על נבחרתם. פה ושם ניסו כלי תקשורת בעולם להתעלם מהעובדה שמחוללי המהומות, שהתפשטו גם להולנד, הם מהגרים ממרוקו, שזו דרכם להביע את שמחתם, שהיא גם שנאתם. הם ניצחו. מה הם רוצים? מדוע היה צורך לשבור, לנפץ ולהעלות מכוניות באש? כך שהעיתונאים הישראלים שנתקלו בגילויי עוינות בקטאר צריכים לברך על כך ששפר מזלם. הם ספגו אלימות מילולית. בבריסל זו הייתה אלימות פיזית.
ועדיין, זה היה מתסכל. הישראלים שהגיעו לקטאר חשבו שהם בעידן הסכמי אברהם, ובמקום פרחים הם חוטפים מטחים של שנאה לעצם קיומה של ישראל. יש רק בעיה אחת. אין כאן שום הפתעה. קטאר היא הגרסה הסונית של איראן השיעית. מדינה שמטפחת את השנאה לישראל. למעשה, בכלי התקשורת שם אין כמעט "ישראל". למדינה היהודית יש שם אחר: "ישות האפרטהייד הקולוניאליסטית". מדובר במדינת אחים מוסלמים, אבל עשירה כקורח. וכי מה חשבנו, שיקבלו שם ישראלים עם "אהלן וסהלן"?
העניין הפלסטיני היה במשך עשרות שנים משאב פוליטי לטיפוח השנאה. משטרים חשוכים זקוקים לדמון. המדינה היהודית מילאה את התפקיד בהצלחה. אלה לא אנחנו, שטפו לעצמם הערבים את המוח. זה הם. "מה גרם לדמשק, היפה בערים, לקפוא כך?", שאל ב-2004 ד"ר סאמי אל-ח'ורי, דיפלומט סורי, על העגמומיות של העיר שהוא כל כך אוהב. במאמר שפרסם הוא גם ענה: "העריצות הציונית. המשטרים הפוליטיים עמדו נבוכים מול העריצות הזו". ובכלל, זו "הציונות העולמית", לדידו, ששולטת בכלכלה העולמית ובתקשורת העולמית.
ההסתה עדיין שם. והמדינה היחידה שמפלס ההסתה בה נמצא ברמה של שלטון חמאס בעזה היא קטאר. וכנראה גם איראן. כיוון שמאות מיליוני ערבים חשופים לערוץ אל-ג'זירה מהעיר דוחא, שהיא גם בירת המונדיאל, ההשפעה קיימת. אבל גם האכזבה שהשתלטה על כתבים וצופים מהמרכז והשמאל, וגם ה"אמרנו לכם" מצד ימין - לא יושבים על קרקע מוצקה; הבעיה של העולם הערבי היא העולם הערבי. הוא זה שייצר, מאז הקמתה של ישראל, בעיקר מלחמות זוועה של ערבים נגד ערבים. בין המדינות ובתוך המדינות.
אבל יש עולם ערבי אחר. הרי כל ישראלי שביקר באיחוד האמירויות, בבחריין או במרוקו יודע שהאווירה שם שונה לחלוטין. ובתוך כל מדינה יש מגוון דעות. רוב אזורי מרוקו הם מסבירי פנים, למרות שגם שם יש זרם איסלאמיסטי לא שולי. ולפעמים אין צורך ברוב כדי לחולל מהומות. זה מה שקרה רק שלשום בערים מרכזיות בבלגיה ובהולנד.
(צילום: ירון ברנר)
כך שעם כל הכבוד לחוויות האישיות, כדאי להביט גם על השינוי שעובר על העולם הערבי. בעבר כבר כתבתי על סקר של מכון זוגבי מוושינגטון, שמצביע על שינוי משמעותי בדעת הקהל בעולם הערבי. לפי אותו סקר, מ-2019, באיחוד האמירויות יש תמיכה של 84% בנורמליזציה עם ישראל גם ללא שלום עם הפלסטינים, 79% בסעודיה, 73% במצרים, 72% בירדן, 49% בלבנון ואפילו 39% ברשות הפלסטינית.
התוצאות היו גם מפתיעות וגם מרגיזות. כך שנערך סקר נוסף, גם הוא של זוגבי, לאחר חתימת הסכמי אברהם ולאחר שהוצגה יוזמת השלום של טראמפ. התוצאות היו קצת פחות אופטימיות, אבל עדיין, 41%-42 בסעודיה, מצרים וירדן תומכים בנורמליזציה גם ללא שלום, 56% באמירויות, ו-31% מקרב הפלסטינים. מה שמעניין יותר בסקר החדש הוא שברוב המדינות הנסקרות, יש רוב שמכיר את פרטי יוזמת השלום של טראמפ ורוב שתומך בה (למעט ירדן, שבה יש 51% מתנגדים). בקרב הפלסטינים, בפער ניכר מארצות ערב, יש 81% מתנגדים. זו בהחלט סיבה לאופטימיות.
כך שהאווירה בדוחא אכן עוינת, משום שהנוכחות הפלסטינית שם היא גבוהה, וההתנגדות לעצם קיומה של ישראל שולטת בכיפה. אבל הטענות של יותר מדי ישראלים, פה ושם גם עיתונאים, ש"זה בגלל הכיבוש" - הן טענות הבל. אלה שמתנגדים לקיומה של ישראל לא מתעניינים בכיבוש.
בן-דרור ימיניצילום: אביגיל עוזיובכלל, זעם של שטופי מוח שחדורים בשנאה לא נזקק לתירוצים. הוא מסתפק בתחושות אפלות. כך בדוחא שבקטאר, שבה מוציאים ערבים את זעמם על ישראלים, וכך בבריסל, שבה מהגרים מוציאים את זעמם על המדינה שבה הם חיים. אין שם כיבוש. אין קונפליקט לאומי. ולמרות זאת, הישראלים נתקלים באלימות מילולית. הבלגים - באלימות פיזית.
אז בואו נעשה לעצמנו טובה ונביט בחצי הכוס המלא. ויש כבר יותר מחצי כוס. העולם הערבי הוא גם קזבלנקה, מרקש ודובאי, ולא רק דוחא. את הסכסוך עם הפלסטינים צריך לצמצם, ויש צורך בהפרדה גם ללא עוד מדינה, משום שזה מה שנכון לישראל, בלי קשר למה יגידו בחמאס או באל-ג'זירה.
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
