מה אני זוכר משנות ילדותי המוקדמות? את ביתנו ברחוב עין גדי בשכונת תלפיות בירושלים, בית בן קומה אחת בעל תקרות גבוהות, מוקף עצי ברוש. היו אלה ימי הצנע שאחרי מלחמת העצמאות, שהסתיימה חודשים ספורים לפני שנולדתי. כדי שלמשפחה יהיה די אוכל גידלה אמא אפרוחים בחצר, אבל עד מהרה נפלו אלה טרף לנמיות.
אמא מצאה דרכים אחרות לפנק אותנו. היא נעזרה לשם כך בחברתה טסי, ששלחה לנו מדי פעם מניו יורק חבילות עמוסות כל טוב. זו הייתה עבורי חוויה קסומה כפעוט להתבונן עם יוני בתוכן החבילות ולגלות בהן שוקולדים בעטיפות נוצצות לצד גרבי ניילון, ועוד שפע של אוצרות שהגיעו אלינו מהעולם הפלאי ההוא מעבר לים, אמריקה.
כשהייתי בן שלוש, נולד אחי עִדו. אני זוכר אותו בבהירות גדור בתוך לול, מיילל במחאה על כך ששני אחיו הגדולים משחקים סביבו בחופשיות. ליוני ולי לא היו מזיקות כמה הגבלות. הייתי ילד סקרן ביותר, ובאחת מגיחותיי ברחבי הבית הצמדתי את פי לשקע חשמלי. הזרם פצע את שפתי העליונה והותיר בה צלקת.
ירושלים של הימים ההם לא הייתה המטרופולין הגדול שאנו מכירים כיום, אלא עיר מנומנמת. שכונתנו השלווה הייתה ביתם של אנשי רוח, סופרים ומלומדים, שאבי נמנה עמם. ידעתי שאבי עובד במשהו שנקרא "הסיקלופדיה". כהיסטוריון במקצועו ערך אבא את האנציקלופדיה העברית, שאותה עיצב על פי הדגם של אנציקלופדיה בריטניקה. חיינו ברמה גבוהה יחסית למקובל אז בישראל, כי הוא קיבל שכר נאה על הפקת כרך חדש של האנציקלופדיה בכל שנה. עד 1959 רכשו את האנציקלופדיה כ-60 אלף משפחות מתוך כ-450 אלף בתי אב בארץ באותה תקופה, כלומר כ-14 אחוזים מכלל האוכלוסייה. היה זה נתון מרשים, שכנראה הולם את המוניטין שלנו כעם הספר.
תחת ידיו של אבא כללה האנציקלופדיה העברית לא רק נושאים יהודיים, שעליהם הוא שם את הדגש, אלא גם נושאים של השכלה כללית. משפחות שלמות המתינו לכל כרך חדש וקראו את הערכים שבו כדי להרחיב את אופקיהם. סוד הצלחתה הגדולה של האנציקלופדיה, הדגיש אבא, היה בהירות, גם של הערכים היותר מורכבים. הוא האמין שהאנציקלופדיה צריכה להיות נגישה ומובנת לקריאה באותה מידה לתלמיד בכיתה ח' ולדוקטורנט באוניברסיטה. בעריכתו הקפדנית היא אכן הייתה כזאת.
לאבא הייתה גישה אמפירית מובהקת לחקר האמת, כמו גם ידע רחב ועמוק בהיסטוריה היהודית. פעם ביקש מעורך מחלקת מדעי הטבע של האנציקלופדיה, פרופ' ישעיהו ליבוביץ', לעבור על מאמר הדן בהיווצרות היקום שנתקבל באנציקלופדיה מידי מלומד אנגלי. ליבוביץ' האקסצנטרי, ששנים אחר כך הפך לאייקון של השמאל הישראלי, שילב אדיקות דתית עם ידע מדעי. הוא היה ידיד אישי של אבי, והגיע לביתנו לעיתים תכופות.
כעבור זמן הגיש ליבוביץ' לאבא את המאמר הערוך, שהכיל את התיאוריות השונות על היווצרות היקום. אבא קרא אותו בעניין רב. "ליבוביץ'", הוא אמר, "מחקת את התיאוריה הגורסת שהיקום נברא בידי כוח עליון. לי זו נשמעת תיאוריה סבירה כמו שאר התיאוריות. אחרי ככלות הכול אתה הרי אדם דתי - האם אינך מאמין באפשרות הזאת?". "נתניהו ידידי", השיב לו ליבוביץ', "מנקודת מבט דתית ודאי שאני מאמין בה, אך מבחינה מדעית? אין לה שחר!".
בדומה לאחיו, המתמטיקאי המבריק פרופ' אלישע נתניהו, ממייסדי הפקולטה למתמטיקה בטכניון, לאבא הייתה סקרנות אינטלקטואלית בלתי נדלית עד סוף ימיו, גם במקצועות הריאליים. כשהיה כבר בן יותר מ-90 הוא נתן לי לקריאה שני ספרים שבדיוק סיים לקוראם - האחד עסק בפיתוח פצצת האטום והאחר היה ביוגרפיה של ריצ'רד פיינמן, זוכה פרס נובל לפיזיקה.
במובנים רבים היה אבא צאצא אינטלקטואלי של קרוב רחוק של משפחתנו, הגאון מווילנה, החכם היהודי ש-200 שנה קודם לכן הורה לתלמידי הישיבות להוסיף ללימודי הקודש גם לימוד מתמטיקה ופיזיקה. כהיסטוריון תמיד חיפש אבא את האמת הצרופה, בהיצמדו לעובדות. כשחקר סוגיות היסטוריות הוא עשה זאת ביסודיות רבה, שקל את התיאוריות השונות ובחן נתונים סותרים, ורק לאחר עיון מדוקדק גיבש את דעתו. אך מרגע שדעתו גובשה - הוא הגן עליה ללא מורא.
מורהו של אבא, פרופ' יוסף קלוזנר, התגורר במעלה הגבעה סמוך לביתנו. מומחיותו כהיסטוריון של תקופת בית שני ושני ספריו המכוננים על מקורות הנצרות, "ישו הנוצרי" ו"מיֵשו עד פאולוס", זיכו אותו בשם עולמי. הוא היה גם מומחה גדול לספרות העברית החדשה, וכבלשן המציא מילים רבות שכולנו משתמשים בהן בכל יום, כמו "חולצה" ו"עיפרון".
כילדים קטנים כמובן לא ידענו יוני ואני דבר מכל זה. בכל שבת היינו הולכים לביתו של קלוזנר, שחרט על משקוף דלתו את המילים "יהדות ואנושיות", שמו של אחד מספריו. בדרך לביתו היינו חוצים שדה סמוך ואוספים פרחים, שנהגנו להעניק לפרופסור בטקס קבוע. קלוזנר היה פותח עבורנו את הדלת - איש טוב לב, עדין, מזוקן וממושקף, בשנות ה-70 המאוחרות לחייו, אלמן שחי בגפו. לא היו לו ילדים משלו, והוא תמיד קיבל את פנינו בחום.
"ברוכים הבאים, ילדים", הוא היה אומר. "שלום, פרופ' קלוזנר", היה יוני משיב בשם שנינו. הפרופסור היה מציג ליוני בכל פעם את אותה שאלה: "אמור לי, יונתן, האם באת כדי לראות אותי או שבאת בשביל השוקולדים?". "לא, פרופ' קלוזנר", היה יוני עונה ללא היסוס, "באתי לראות אותך". אז היה קלוזנר מזמין אותנו לחדר האורחים ומוציא מהארון האירופי הכבד קופסה של שוקולדים, שמתוכה בחרנו את אלה שרצינו.
הנוהג נמשך מדי שבוע בהצלחה מלאה, עד שהתרחשה תקלה. שבת אחת, אחרי שיוני ענה כראוי על השאלה הקבועה, פנה אליי פתאום הפרופסור ושאל: "ומה איתך, בנימין? לשם מה אתה באת הנה?". הייתי בן שלוש, ומעולם לא נתקלתי בשאלה כזאת. הסתרתי את פניי בידיי במבוכה. חסר תשובה, שתקתי, וכמענה תחבתי יד לאחד מכיסיי והוצאתי ממנו כמה פרחים מעוכים. הגשתי אותם לפרופסור. קלוזנר חייך. קיבלנו את השוקולדים.
זה לא היה המפגש היחיד שלנו עם גדולי הרוח של אותם זמנים. ליד ביתנו שכן צריף ירוק ששימש כבית הכנסת השכונתי. בעודי מציץ מבחוץ מבעד לחרכים שבין לוחות העץ של קיר בית הכנסת, ראיתי את יוני מצטרף לשאר המתפללים, ובהם קלוזנר, הסופר ש"י עגנון ואחרים. "מדוע אתה כאן לבדך, יונתן?" הם שאלו. "אני אדוק", ענה יוני. "והיכן אביך?" הם לחצו. "אבא לא אדוק".
זה בהחלט היה נכון. היינו משפחה חילונית, אבל הוריי נהגו לערוך קידוש באותם זמנים, לקיים סעודות שבת ולחגוג את חגי ישראל. מן המבוגרים זכה יוני לחיבה רבה, ומילדי השכונה - ליראת כבוד. ילדים נוטים להגיב ליוצאי הדופן שביניהם באכזריות או בהערצה, ובמקרה של יוני הייתה זו הערצה. אני זוכר אותו כילד קטן, מוקף בילדים שגילם לפעמים היה כמעט כפול משלו. הוא היה שקט, רציני ונטול כל פוזה או שחצנות, אך באיזשהו אופן, ילדים מבוגרים ממנו התייחסו אליו ביראת כבוד שהוסיפה ללוות אותו עד למותו הטרגי.
כשהיה בן שש כבר נסע לבדו באוטובוס קו 7 לבית הספר שנמצא בחלק אחר של העיר. שנים אחר כך, כנער, נסעתי עם אותו נהג, יצחקוב, בקו 15. יצחקוב, שזרועו הייתה מקועקעת במספר ממחנה הריכוז, היה מזהה אותי כשהייתי עולה לאוטובוס ושואל: "מה שלום אחיך? מעולם לא פגשתי ילד כמוהו".
השנים שאחרי מלחמת העצמאות היו רוויות מתח ביטחוני. הפדאיון מסיני ומעזה תקפו מדרום וצלפים ירדנים בירושלים המחולקת ירו על אזרחים ישראלים בצד שלנו. ב-23 בספטמבר 1956 הם רצחו ארבעה ישראלים שעסקו בחפירה ארכיאולוגית בקיבוץ רמת רחל, הצמוד לתלפיות, ופצעו 16 נוספים. עם זאת, החיים בשכונת תלפיות בשנות החמישים המוקדמות היו שלווים.
יום אחד טיילתי עם אמי ברחוב עין גדי וראינו חיילים מתאמנים במחנה אלנבי, מתחם צבאי שהורישו לנו הבריטים. החיילים בדיוק התאמנו בקפיצה מעל גדר תיל. "אמא", אמרתי מתוך חשש, "אני אף פעם לא אוכל לעשות את זה". במקום להרגיע אותי באמירה כמו "עד שתגדל כבר לא יהיה צבא", אמרה אמי: "אל תדאג, ביבי. תגדל ותוכל לעשות את זה". היא ודאי לא העלתה על דעתה שבחלוף 18 שנה ישרתו שלושת בניה בו בזמן באותה יחידה מיוחדת, ויתגברו על מכשולים גדולים בהרבה מגדרות תיל.
בן דודי המבוגר ממני, בנימין רון, נקרא כמוני וכמו בני דודים נוספים מצד אמי על שם סבי מצד אמי, בנימין סגל. כילד, הוא היה משחק בשדות ליד ביתו בנתניה. אחותו הקטנה דפנה נהגה לקרוא אחריו "בי!": "בי, בי, איפה אתה?" - ומכאן והלאה הוא נקרא "ביבי", והכינוי נשאר גם כשבגר והיה לאחד מטייסי הקרב הראשונים של חיל האוויר. הכינוי הועבר גם אליי.
כשהייתי בן שלוש וקצת עזבנו את הבית בתלפיות לבית מרווח יותר בשכונת קטמון. סימני הירי מקרבות מלחמת העצמאות נראו על חזית הבית ובידית דלת הכניסה. במקור נבנה הבית כמועדון קצינים בריטי, והיה אחד הבתים הפרטיים הבודדים בשכונה של בנייני דירות. הוריי היו מקבלים את אורחיהם בחלק הקדמי של הבית, ובהם מלומדים בעלי שם שכתבו ערכים לאנציקלופדיה העברית. אנו הילדים היינו משחקים בחדרים האחוריים. כשהרעש וההמולה שהקמנו היו נשמעים בחלק הקדמי הייתה אמי מגיעה אלינו ולוחשת, "ילדים, יש לנו אורחים". זה כנראה לא שכנע אותנו, שכן ברגע ששבה לקדמת הבית ולאורחים, היינו מתחילים מחדש.
היינו מתקבצים עם ילדי השכונה באחד החדרים, סוגרים את התריסים עד לקבלת חושך מוחלט וחובטים בכריות בכל מה שנקרה בדרכנו. אחר כך היינו מדליקים את האור ובודקים מי מבינינו נשאר עומד. ביתנו, אפשר לומר, היה מעין שדה קרב שבו משחקי ילדים התחרו עם שיחות של מלומדים. הייתה לנו ילדות מאושרת.
פעמים רבות תוארו הוריי כמשליטי משמעת נוקשה. אין דבר רחוק יותר מן האמת. למעשה הם מיעטו להטיל עלינו משמעת, ואפשרו לנו דרגת עצמאות שכיום נראית בלתי נתפסת כמעט. כשהייתה נדרשת הטלת משמעת בבית, בדרך כלל היה זה דווקא יוני שהשליט אותה, כשהתערב לא פעם כדי להשכין שלום בין עדו וביני.
כילד אמצעי טיפוסי, הרגשתי לא פעם מקופח לעומת שני אחיי. פעם התלוננתי ליוני על כך שהוא חילק בצורה לא הוגנת את הגלידה הביתית שהכינה אמי. "אתה ועדו תמיד מקבלים יותר", מחיתי בתוקף. "אין בעיה, ביבי", השיב לי יוני בן העשר. "תחלק אתה את הגלידה, אבל עדו ואני נבחר ראשונים!". עם הזמן הצליח יוני להשכין שלום בר קיימא בין אחיו הקטנים, והוויכוחים הילדותיים שלנו נעלמו כלא היו.
זכיתי לגדול במשפחה אוהבת ומיוחדת, עם אבא בעל אינטלקט נדיר, עם אמא ששילבה פרגמטיות עם אינטליגנציה ושכל ישר ועם אח שהייתה לו אישיות יוצאת דופן. כעת התחלתי אפילו להסתדר עם אחי הקטן, שנעשה בוגר יותר ובעל דעה עצמאית עם כל חודש שחלף.
החיים השתפרו עוד יותר כשהדוד נחום, וטרינר במקצועו, העניק לנו את בוני, כלב בוקסר שנקרא על שם הנסיך הבריטי - "בוני פרינס צ'ארלס". אבי, שלא גידל כלב מימיו, התעקש בכל פעם שנשטוף ידיים אחרי ששיחקנו עם בוני. מצד אמי, שגדלה בפרדסי פתח תקווה והלכה יחפה בשנות ילדותה, מעולם לא באה דרישה כזו.
בכישרון רב ניווטה אמא במסלול המכשולים של גידול שלושה בנים נמרצים יחד עם מתן האפשרות לאבא להתרכז בעבודתו כהיסטוריון וכעורך, כשעשה זאת מהבית. לאמא היה חוש הומור נפלא והיא ידעה ליצור בנקל מגע ישיר וחם עם כל אחד, החל בעוזרת הבית וכלה באורח "רם מעלה", ולוּ בעיני עצמו. היא הייתה האדם המעשי ביותר שהכרתי. חברותיה תמיד אומרות, "תשאלו את צילה. צילה תמיד יודעת מה לעשות".
ב-1930 התאהב אבי נואשות בצילה סגל, צעירה יפהפייה ומלאת חיים שפגש באוניברסיטה על הר הצופים, שנוסדה רק חמש שנים לפני כן. אבל בהיותו שקוע בנוסף ללימודים בעניינים הפוליטיים והאינטלקטואליים של התנועה הציונית, לא היה לו סיכוי נגד סטודנט שרמנטי, נח בן-טובים, שחיזר אחרי אמי ביעילות רבה בהרבה.
היא נישאה לנח, ושניהם יצאו לפינלנד כשליחי התנועה הציונית. שנים לאחר מכן, כשביקרתי בהלסינקי, סיפרו לי כמה מחברי הקהילה היהודית שאמי לימדה אותם עברית. מהלסינקי עבר הזוג ללונדון, שם התחילה אמא ללמוד משפטים. ליבו של נח נשבר כשהיא החליטה כעבור זמן מה להתגרש ממנו.
במהלך מלחמת העולם השנייה הגיעה אמי לארצות הברית ופגשה שוב את אבי, שהיה שם בשליחות של התנועה הרוויזיוניסטית. הוא היה רווק ומעולם לא הפסיק לחשוב עליה. היא גמרה אומר לתת לו הזדמנות נוספת. כעבור שנים סיפרה לי שבעצם תמיד ידעה שהוא האיש שעמו תרצה להקים משפחה. היא הייתה אישה מבריקה ותמיד הייתה אומרת באנחה קלה, "התחתנתי עם גאון, אבל אפילו גאון זקוק לגרביים נקיות". ואולי טוב שכך, כי עד לנישואיו, אבי לא פעם היה נוהג בהיסח הדעת לגרוב גרביים משני צבעים שונים.
ב-1995 פרסם אבא את מחקרו ההיסטורי הגדול, "מקורותיה של האינקוויזיציה בספרד של המאה ה-15". הספר זכה לשבחי שבחים ונחשב כיצירה קלאסית בתחום. אבא חתם את הספר במילות תודה לצילה. "היא הייתה עוזרת המחקר הראשונה שלי, הקוראת הראשונה שלי והמבקרת הראשונה שלי, שאת שיפוטה הנבון תמיד הערכתי. אם לשפוט על פי כמות העבודה, הרי היא הקדישה למלאכה זו חלק נכבד מחייה. ומי יכול למצוא את המילים ההולמות כדי לבטא את הכרת התודה הראויה על מאמץ כזה, או על תמיכתה בעיתות של ייסורים וטרגדיה? ואף על פי כן, הנה הן תודותיי, שהשפה דלה מכדי להביען כראוי". הוא אהב אותה בכל ליבו.
***
אבא שילב מוח חריג בחריפותו עם הרגלים של פרופסור מפוזר. לעיתים היה מחייג בטלפון שלנו, אחד המעטים בשכונה, למספר שלו עצמו. כשהשיחה לא עברה, הוא היה קורא לאמא לעזרה. אמי נהגה להתלוצץ ששמה האמיתי הוא "צילה איפה": "צילה, איפה המשקפיים שלי? צילה, איפה השארתי את הספר שלי?". היא הייתה קשובה להפליא לצרכיו של אבא, אך הייתה רחוקה מלהיות כנועה לו. היא תמיד אמרה את אשר על ליבה וידעה להתעקש כשהיה בכך צורך. היא הייתה הציר שהחזיק את משפחתנו, ושלה הייתה המילה האחרונה בענייני הבית.
"אמא", התלוננתי ביום גשום אחד. "את מכריחה אותי לנעול ערדליים מעל הנעליים שלי. אבל כל הילדים האחרים לא הולכים בערדליים אלא במגפי גומי ישר על הגרביים". "ביבי", היא השיבה לי, "אתה לא כמו הילדים האחרים".
לפעמים, כשההשתוללות שלנו הייתה מוגזמת אפילו לטעמה, היא הייתה מנסה לשווא לרתום את סמכותו האבהית של אבא. לא פעם הייתי אני מקור הבעיה, ולא בכדי זכיתי לכינוי "העקשן". באחת הפעמים כשנואשה ממאמציה להרגיע אותי, היא פנתה לאבא: "בֶּנְצֶה, טפל בו אתה". אבי קם בצייתנות מהספה כדי לרסן אותי. רצתי מבוהל לצד השני של החדר, אבל אז הסתובבתי אליו, ילד בן חמש, כשידי על מותני.
"רק כי אתה גדול וחזק יותר ממני לא אומר שיש לך זכות להרביץ לי", הטפתי לו, בניסיון הראשון בחיי לומר אמת לשררה. אבא נעצר פתאום, מהרהר בדבריי. "צילה", הוא אמר, "הילד צודק". בכך פטר עצמו ממשימה שממילא לא היה בדעתו למלא.
עם כל עבודתו התובענית, הוא היה אב מסור. כחובב מערבונים מושבע, הוא היה מנסה לשכנע את יוני ואותי לאכול ארוחת בוקר בעודו מספר לנו איך דהרנו במערב הפרוע, יוני ואני, על שני סוסינו לוֹלוֹ ופִיקוֹ, כשהוא מגלם את תפקידו של גרי קופר. אף שניסינו בכל כוחנו, לא הצלחנו להיזכר מתי עברנו הרפתקאות כאלה, אך כל עוד המשכנו לאכול, עמד אבא על כך שהן אכן קרו. אין ספק שהיה בו פן הרפתקני נסתר.
ליד משרד האנציקלופדיה העברית בשכונת ממילא הייתה חנות אופניים שאליה הביא אבא לתיקון את אופניו של יוני. ילדי השכונה נדהמו לראות יום אחד את פרופ' נתניהו המכובד חוזר מהעבודה כשהוא דוהר על אופניים במורד רחוב הפלמ"ח, עניבתו מתנפנפת ברוח מעבר לכתפו.
שנים לאחר מכן מצאתי את מחברותיי משיעורי ההיסטוריה בבית הספר היסודי. הן הכילו חיבורים מושלמים על מאורעות היסטוריים שלמדתי בבית הספר. אף שהיו כתובים בכתב ידו של ילד, אין ספק שאבי הכתיב לי אותם. כצפוי, הציונים שלי בהיסטוריה היו מעולים. ככל שהתבגרתי גמל אותי אבא בהדרגה מההרגל שלי לסמוך עליו בכתיבת חיבורים. "קודם תכתוב אתה, ואני אערוך אחריך", הוא היה אומר. אחר כך כבר אמר: "עכשיו תערוך בעצמך".
מגיל צעיר מאוד הוא נהג לשאול אותי: "מה אתה מנסה לומר?" כשהייתי עונה לו, הוא היה אומר, "אז כְּתוֹב את זה בדיוק כך". הוא היה חותך בשומן העודף, בהוציאו מילים מיותרות כדי להדגיש את הרעיון המרכזי. הוא גם העניק לי תובנות ייחודיות על תולדות עמנו. לא יכולתי לבקש לעצמי מורה טוב יותר.
חלפו שנים עד שאחיי ואני הפנמנו את מלוא כובד ההשפעה של אבינו. באחד המכתבים ששלח לי יוני מאוניברסיטת הרווארד הוא כתב: "ככל שאני מרבה לדבר עם אבא, אני מעריך אותו יותר בתור אדם חושב ובתור מחנך. באמת, הוא אדם גדול, ואצורים בו כוחות עצומים בהרבה הרבה תחומים".
בהדרכתו של אבא נעשיתי מודע, בהדרגה, לכך שדורנו חי בעידן היסטורי חסר תקדים. זה לא היה מובן מאליו. היינו ילדים "נורמלים" שחיו במדינה "נורמלית". ילדים שהיו מעורים בסביבה, חברותיים ובוטחים בזכותם על מולדתם, כמו כל ילד שגדל בארה"ב, בצרפת או בשבדיה.
לאט לאט התבהר לי שישראל אינה כשאר המדינות. ראשית, היא נאלצה להגן על עצמה השכם והערב מפני הניסיון המתמיד של שכנותיה הערביות להשמידה. שנית, לעם היהודי יש היסטוריה ייחודית. פעם אחר פעם אנו קמים לתחייה, בפעם האחרונה אחרי הזוועה הנוראה ביותר שבוצעה אי פעם נגד עם כלשהו. הייתי שייך לדור של ילדים יהודים שגדל אל תוך מדינה יהודית, שנים ספורות אחרי שמיליון וחצי ילדים יהודים נטבחו בשואה. כל זה היה הכול חוץ מנורמלי. זה היה נס.
אחיי ואני שיחקנו בשדות כמו שאר ילדי ירושלים בשנות ה-50 וה-60 של המאה ה-20. הדלקנו מדורות במרחבים הפתוחים של קטמון ובעמק המצלבה, ליד המנזר מהמאה ה-11. שיחקנו בחיילים בין עצי הזית של הגבעה הסלעית שלימים נבנה עליה מוזיאון ישראל. בחורשה הקטנה הסמוכה לביתנו דמיינו את עצמנו מכבים, הלוחמים ביוונים בחיצים ובקשתות שאלתרנו מכל הבא ליד. בבית הספר העלו את מחזהו של הרצל "סוֹלוֹן בְּלוּדְיָה", ובו הופיע יוני כמפקד צבאי רב רושם. כבר בגיל 11 הוא התאים לתפקיד.
אבי נסע לעיתים מזומנות לספריות הגדולות של ספרד, לצורך מחקרו על ההיסטוריה של יהודי ספרד בימי הביניים. התעניינותו בנושא התחדדה בעקבות עבודתו הקודמת על דון יצחק אַבְּרָבַנְאֵל, ממנהיגי יהודי ספרד בזמן הגירוש של 1492. כשאמא הייתה מצטרפת אליו, הם היו שולחים לנו גלויות ובהן תמונות מרהיבות של גני הארמונות הספרדיים - אותם גנים שראיתי במו עיניי שנים רבות אחר כך, בוועידת השלום במדריד ב-1991.
במהלך אחד מביקוריהם בספרד, בשנת 1956, פרץ מבצע קדש. זמן קצר קודם לכן הלאים נשיא מצרים גמאל עבד אל-נאצר את תעלת סואץ, שנכרתה על ידי צרפת והייתה בבעלותן המשותפת של צרפת ובריטניה. בנוסף, הוא סגר את מצרי טיראן - המוצא הימי של ישראל לאסיה. בשנים שלפני כן שלח את מחבלי הפדאיון מרצועת עזה ומסיני להתקיף את יישובי הדרום והנגב. הוא נשבע לאחד את מדינות ערב, שזה לא מכבר קיבלו את עצמאותן, לכדי יישות אחת ולהביא להשמדת ישראל.
בניסיון להתיר את עניבת החנק שנכרכה סביב צווארה, שיתפה ישראל בחשאי פעולה עם צרפת ובריטניה. לפי התוכנית יישלחו כוחות בריטיים וצרפתיים לתפוס את תעלת סואץ, וצנחנים ישראלים ישתלטו על מעבר המיתלה, 32 קילומטרים מזרחית לתעלה. כוחות אחרים של צה"ל ישמידו את הצבא המצרי ואת בסיסי הטרור בסיני.
11 צפייה בגלריה
"מהמלחמה הקצרה אני זוכר את הקלפים שהחלפנו בינינו". מבצע קדש
(באדיבות שאול דוד ושלמה ארבלי)
כמתוכנן, הבריטים והצרפתים השתלטו על התעלה. צה"ל כבש את מעבר המיתלה, הכניע את הצבא המצרי וכבש את סיני בתוך ימים ספורים. על אף הצלחת התוכנית בוטלו הישגיה כעבור זמן קצר בשל אולטימטום משותף של ארה"ב וברית המועצות. הן תבעו מבריטניה, מצרפת ומישראל לסגת מאזור התעלה ומסיני. בתמורה לנסיגה התחייבה ארה"ב לישראל שמצרי טיראן יישארו פתוחים תמיד.
מדריד, שמעו הוריי את הדיווחים הראשונים שבאו מקהיר, אותם העבירה התקשורת הספרדית כמות שהם, בדבר "התבוסה המשפילה" של הצבא הישראלי על ידי הצבא המצרי וכיבושה הממשמש ובא של ישראל. הם לא האמינו לדיווחים, אך למרות זאת החליטו לשוב הביתה כדי להיות עם ילדיהם. הם הגיעו כעבור מספר ימים. בינתיים עזרנו, אנו הילדים, בהדבקת בד שחור על חלונות בית השכנים, שאצלם התארחנו בזמן שהות ההורים בחו"ל. רבים מהוריהם של חבריי גויסו למילואים. אחד מהם הגיע לשכונה בג'יפ מאובק והושיט לנו ממתקים שהביא מאל עריש הכבושה. "שילמתי עבורן", הוא הדגיש.
גם לו היה אבי בארץ בזמן מבצע סיני, ספק רב אם היה מגויס למילואים. ניסיונו הצבאי היחיד היה קצר ביותר. כמו גברים אחרים בשנות ה-40 לחייהם, הוא נקרא לשירות מילואים. אחרי לילה בעמדה ירושלמית שהשקיפה על העמדות הירדניות בצד השני של העיר המחולקת, הוא לקה בהצטננות חמורה. בתרגיל באש חיה שנערך לפני שעלה לשמירה, הוא הצליח לכוון את הנשק שנתנו לו לכל כיוון אפשרי חוץ מלמטרה. מפקדיו לא קראו לו שוב.
חוץ מהאפלה, זיכרונותיי ממלחמה קצרה זו כוללים האזנה להודעות הרדיו על התקדמות כוחותינו, הנשק וציוד השלל שהוצגו במצעד יום העצמאות של שנת 1957, וקלפי המשחק שהחלפנו בינינו, הילדים. אלה נשאו תמונות של טנקים, מטוסי קרב ומשחתות.
