אבי, רפאל (רפי) אליאסף ז"ל, נפל במלחמת יום הכיפורים כשהייתי בן שנתיים וחצי ומאז היינו בני המשפחה מתאספים מדי שנה סביב קברו בקריית שאול כמה פעמים בשנה. המפגש החשוב ביותר היה כמובן ביום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, אבל אני מודה: מעולם לא אהבתי את הטקסים הללו. החום, הצפיפות, ריח הרוזמרין, ומעל הכול - הנאומים הנמלצים, הנבובים וחסרי המשמעות. כל עוד סבי וסבתי היו בין החיים הקפדתי להגיע בכל שנה. לא יכולתי לשאת את המחשבה שביום שכזה אגרום להם סבל נוסף. אבל מאז הלכו שניהם לעולמם, אני חש משוחרר מן המחויבות.
ולמען האמת, יום הזיכרון הזה לא נועד עבורי. הוא מיועד לציבור הכללי כדי לתזכר אותו, והוא נועד גם לפוליטיקאים - לנאום ולפרוט על הנימה של אחדות העם דרך שותפות הגורל והנשיאה בנטל. בסופו של יום, זהו הרגע שלהם לקושש בו ממלכתיות. באופן אישי לפעמים צרם לי לעמוד מול קבר אבי ולשמוע את הנאומים הללו, שאינם חפים מצביעות, מהתחסדות ומרגשנות שלאוזניי נשמעה בלתי-אותנטית. אבל כל עוד הרגשתי מחויב רגשית להגיע, סבלתי זאת בשקט.
הטקס הממלכתי מעולם לא עורר בי רגשות מעבר לשיממון הגובל במיאוס. את אבלי על אבי שנפל בטרם זכיתי להכירו אני נושא עימי יום יום. אבל אני כאמור ער לחשיבותו של יום הזיכרון לציבוריות הישראלית. ברור לי שאלה שזכו שלא לאבד את יקיריהם זקוקים לו כדי להוקיר תודה, ובימים כתיקנם זו הזדמנות להנהגת המדינה לקרוא לאחדות. למרבה הצער, הימים האלו אינם ימים כתיקנם. השסעים בציבור גלויים ומתקבל הרושם שלפחות חלק משרי הממשלה מחפשים איך להרחיבם. אחרת, העול המיניסטריאלי שעל כתפיהם היה מונע מהם להתבטא נגד חיילי מילואים בסגנון "נמושות" או "לכו לעזאזל".
קריאות נגד נפתלי בנט ביום הזיכרון אשתקד
(צילום: לע"מ)
כבר בשנה שעברה, תחת ממשלת בנט-לפיד, עלתה יוזמה שקראה לשרים לא להגיע לטקסים בבתי העלמין הצבאיים. היא נחתמה בעזות מצח תחת הטייטל "משפחות שכולות", מנכסת לעצמה בחוצפה את התואר ששייך, לא בלעדית, אבל גם לי. זכורה לרעה ההתפרצות של פעילי ליכוד מול בנט בטקס הממלכתי בהר הרצל. האירוע העלה את חמתי כי אני סבור שמי שמערב בין שכול לבין פוליטיקה עושה מעשה נבלה, וחטיפת אירוע שכזה כמקח לדעותיו הפוליטיות של מאן דהו היא מעשה של בריונות וחוצפה.
זיו אליאסףבהתאם, אני לא נמנה על בני המשפחות השכולות הקוראים לשרי הממשלה הנוכחית, כתמונת מראה לאשתקד, להדיר את רגליהם מהטקסים. אני שותף למחאה נגד הממשלה - שבעיניי היא המסוכנת ביותר מקום המדינה – אבל צריך להותיר אותה מחוץ לבתי העלמין הצבאיים. לכן, השנה איעדר מטקס יום הזיכרון הממלכתי בקריית שאול בגלל סיבה כפולה: בדרך כלל אני לא מגיע רק מטעמי נוחות כי האירוע נחשב בעיניי לעינוי, אבל השנה איעדר גם במחאה על התנהלות הממשלה ותוך סירוב מפורש לא להאזין לנאומו של נציגה (אף שהוא צפוי להיות אותו שר ביטחון שבגלל פיטוריו יצאתי להפגין באישון לילה).
אני כמובן שלא מייצג איש, חי או מת, זולתי, ואת קבר אבי ממילא אפקוד ביום אחר. אבל הייתי שמח אם גם יתר בני המשפחות השכולות, הסבורים כמוני שהממשלה הזו ונציגיה אינם ראויים לקורבנם של יקירינו, לא ישתפו פעולה עם זיהום מרחב השכול בפוליטיקה, ופשוט יותירו את הנבחרים הכושלים לנאום מול שורות ריקות של קברים. כך לא נתפתה לענות למתפרעי אשתקד באותה מטבע, ועדיין נביע את התיעוב והבוז שאנו רוחשים להם. זה יהיה מסר בהיר פי כמה מכל צעקה או גידוף. זוהי הדרך הנכונה ביותר למחות ולהישאר ממלכתיים.
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
