כריסטופר ווטס הצליח להדהים אפילו את העם האמריקני רווי הרוצחים המופרעים, ההמוניים והסדרתיים כשמחק בלילה אחד באוגוסט 2018 את כל בנות משפחתו. אולי זאת החזות הנאה שלו ושל אשתו ההרה, שאנן, שאותה חנק למוות במיטתם; אולי אלה שתי בנותיו הקטנות והמתוקות, שהוא רצח בזו אחר זו וטמן את גופותיהן במכלי נפט; אולי אלה השלווה וקור הרוח שבהם הישיר מבט למצלמות התקשורת והתחנן לכל בדל מידע על אשתו ובנותיו הנעדרות יום למחרת הרצח.
כתבות נוספות למנויי +ynet:
ווטס, תושב קולורדו שהיה בן 34 כשהודה והורשע ברצח אשתו, העובר שנשאה ברחמה ובנותיהם בלה (4) וסלסט (3), נידון לחמישה מאסרי עולם ללא אפשרות לשחרור מוקדם. במילים אחרות - כלוא עד סוף ימיו. השופט אולי חשב שהוא שלח את הרוצח הנתעב לכלא וזרק את המפתחות, אבל המציאות רחוקה מכך שנות אור. אין דרך אחרת לתאר זאת: ווטס הפך לכוכב.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הירשמו לערוץ הטלגרם שלנו
בתחילה היו אלה דיווחים בתקשורת על כל פרט ופרט ברצח הנורא. אחר כך ראיונות עם הוריו, שסיפרו בדמעות על בן חביב שמעולם לא עשה בעיות; ואז הגיע הדוקו של נטפליקס, "רצח אמריקאי: המשפחה מהבית הסמוך", שניתח כל מילה וסימן פיסוק בהודעות הטקסט שהוחלפו בין בני הזוג ווטס קודם לרצח, וכל תנועה בפניו של הרוצח במהלך חקירות המשטרה.
אבל גם הסרט שרשת הסטרימינג הביאה למיליוני בתים ברחבי העולם לא הספיק. התקשורת בארצות הברית ממשיכה עד היום לפרסם כל מה שרק ניתן על הרוצח: על כך שהבית שבו ביצע את הרצח נמכר, על מכתבי האהבה והתמונות החושפניות שהוא מקבל מנשים. לאחרונה אפילו פרסם מגזין In Touch, בסקופ בלעדי, את התפריט של ארוחת חג ההודיה שהוגשה לו בכלא בוויסקונסין שבו הוא מרצה את עונשו (תרנגול הודו צלוי, ציר עוף, פירה, רוטב אוכמניות, תירס, לחמניות חמאה ופאי דלעת - למקרה שתהיתם).
6 צפייה בגלריה
שאנן ווטס ובנותיה סלסט ובלה. הרצח המזעזע שלהן לא מנע מנשים אחרות להימשך לווטס
(צילום: AP)
מכתבים שכתב ווטס, בכתב ידו, נמכרים ברשת. הוא מתאר בהם את מעשי הרצח שביצע, מבלי לחסוך בפרטים המחרידים ביותר. קפיצה קטנה לאתר המקאברי serialkillersink.com מגלה כי אם תסכימו להיפרד מ-350 דולר, תקבלו שלושה דפים (כתובים מלפנים ומאחור) מ-24 ביולי 2019 "שתוכנם כללי, חתומים 'כריס', בצירוף המעטפה המקורית בחתימתו".
לא רק פריטים של ווטס נמכרים שם. תמורת 9,500 דולר תוכלו לרכוש את תג האסיר של מארק צ'פמן, רוצחו של ג'ון לנון. ציור שמן מבעית של הליצן-רוצח-סדרתי ג'ון וויין גייסי, שמחירו 16 אלף דולר, אזל מהמלאי. יש גם פריטים במחירים נגישים יותר, כמו לינק לקריאת ההודאות המקוריות של הרוצח והקניבל ג'פרי דאהמר במחיר של 10 דולר בלבד.
זה לא האתר היחיד. עוד כמה וכמה אתרים מציעים חפצים אישיים, פרטי יצירה, תמונות ילדות מקוריות, צילומים מזירות רצח ועוד כהנה וכהנה מזכרות שונות ומשונות מרוצחים סדרתיים, יורים המוניים וגם כמה רוצחות. וזה לא נגמר בכך - אתר היכרויות בארצות הברית מייחד עצמו לשידוך בין אסירים ואסירות לבין אנשים נורמטיביים.
נכון, יש מרחק רב צפייה בסדרת הדרמה המושקעת של נטפליקס, "מפלצת: סיפורו של ג'פרי דאהמר", לבין הוצאת אלפי שקלים על מזכרות או התכתבות עם רוצח. ועדיין, אי אפשר שלא לתהות מה גורם לסדרה, שחוץ מריח מעבירה הכול במסע העינוי, האונס, הרצח והבישול של 17 גברים ונערים חפים מפשע בידיו של דאהמר, להמריא בתוך שבוע למקום הראשון ב-60 מדינות שונות, כולל ישראל.
מה מושך אותנו כל כך במוחם המעוות של רוצחים, עבריינים ומבצעי פשעים חמורים? מה זה אומר עלינו, שאנחנו צופים בהנאה מהולה בבהלה בסדרות פשע אמיתי? והאם גם כאן בישראל אנחנו צפויים לראות תופעות של הערצה לפושעים אלימים ושל חיזור אחריהם?
"רוצחים סדרתיים הם אולי הדבר הכי רחוק מהדרך שאנחנו תופסים את עצמנו ואת החברה", אומרת ד"ר מעיין בארי נגר, מרצה לקרימינולוגיה באוניברסיטת אריאל. "זה האדם שמשמיד את המרקם החברתי, כזה שאם כולם היו מתנהגים כמוהו, לא הייתה חברה - אבל מה שיוצא זה שאנחנו מאוד נמשכים אליו והוא מאוד מעניין אותנו".
מדוע?
"מתוך ניסיון להבין ולזקק את האנושיות בתוך הדבר הזה. לראות אם זה בכלל אנושי. כי לפחות מחצית מהם נראים כמו השכן שלנו ממול. הם לא נראים כמו מפלצות. אין להם קרניים או סממן שמסגיר אותם כמי שיכולים לבצע פשעים מחרידים. בתור בני אדם נורמטיביים, אנחנו לא מבצעים עבירות בגלל מוסר, מצפון או כי אנחנו מפחדים להיענש – תהיה הסיבה אשר תהיה. זאת דרך בשבילנו להרגיש את העולם הזה".
את בעצמך מקדישה לכך את חייך המקצועיים. שאלת את עצמך פעם למה?
"מה שמעניין אותי זאת ההתנהגות האנושית הכל-כך מורכבת הזאת, שמערבת בתוכה הכול – רגש, ויסות, אמפתיה ומוסר או היעדרם, חוזה חברתי. זה מעניין, וזה גם מה שכולנו חושבים כשאנחנו צופים בסדרה על ג'פרי דאהמר".
זה לא מפחיד אותנו? לא מרתיע?
"אם היינו פוגשים את דאהמר, היינו נרתעים מאוד. אבל יש פה משהו שהוא לא היומיום שלנו. התוכניות האלה נעשות על מקרי קיצון. דאהמר הוא לא הפרוטוטייפ של הרוצח הסדרתי. בדרך כלל יש טראומת ילדות, הזנחה, התעללות, ואצלו בילדות היו סממנים לא רגילים, אבל לא משהו שהיה גורם לרוב האנשים לאכול בני אדם".
מה חשבת על הסדרה?
"הופתעתי עד כמה משהו משנות ה-90 יכול לעורר עניין כל כך רב בימינו. הדברים שהוא עשה מזעזעים, והדרך שבה הם הוצגו בטלוויזיה נאמנה אחד לאחד למציאות. אבל התוכנית לא נעשתה אז, היא נעשתה היום".
הופתעת מהגראפיות של הסדרה? יש כאן לדעתך עליית מדרגה בסף הגירוי של הצופה?
"רמת הפרובוקציה במה שאנחנו מורגלים לראות הולכת ועולה. משחקי המחשב, הטלוויזיה והמדיה באופן כללי נהיית יותר ויותר חיה, פרובוקטיבית ומציגה לנו גירויים פורנוגרפיים - לא במובן המיני אלא במובן של התיאורים והפרטים המדוקדקים שאנחנו רגילים לראות.
"אנחנו מנסים להבין אם רוצחים סדרתיים הם אנושיים. לפחות מחצית מהם נראים כמו השכן שלנו ממול. הם לא נראים כמו מפלצות. אין להם קרניים או סממן שמסגיר אותם כמי שיכולים לבצע פשעים מחרידים"
"אפשר לשים לזה לב יותר בסדרה 'משחק הדיונון'. שם הייתה אלימות לשם אלימות. האלימות לא העבירה שום מסר. לא היה צריך כל כך הרבה אלימות גראפית כדי להעביר את מה שהם רצו להעביר. אני חושבת שזה חלק ממה שקורה לנו לאורך השנים. בפעם הראשונה זה מזעזע. בפעם השנייה זה מחריד. בפעם ה-50 אנחנו צריכים משהו יותר מרגש".
למה בכלל אנחנו צריכים את כל ההתרגשות הזאת?
"כי זה מלהיב. כי זה אסור. כי זה אחר. כי זה משהו שאולי עבר לנו בראש אבל אנחנו לא מסוגלים לא רק להגיד אותו, אלא גם לחשוב אותו, בלי לחוות תגובה פנימית חזקה מאוד. זאת הדרך שבה גדלנו וזה המצפון שלנו. התחושה הרעה הזאת, הערבול בבטן כשאנחנו חושבים לעשות מעשה אסור".
מה עושות כל תשומת הלב הזאת, ההתרגשות וההאדרה לאנשים אלימים?
"יש לא מעט מחקרים שבדקו אם אנשים אלימים נמשכים יותר לתכנים אלימים, כמו משחקי מחשב וטלוויזיה, ואם תכנים אלימים מגבירים אלימות. בסופו של דבר, אין תשובה חד-משמעית. ככל הנראה, התכנים האלה לא מגבירים אלימות. זאת נטייה פנימית. זה שתשחק First person shooter (ז'אנר של משחקי וידאו שמשוחקים מנקודת המבט של היורה - מ"ש) לא אומר שתוציא נשק ותירה באנשים ברחוב; ואם אתה אוסף מזכרות, אולי זה מעניין אותך, מרגש, מלהיב, אבל אתה לא רוצח סדרתי בפוטנציה".
מה עם ניסיונות חיקוי?
"כשהתחילו אירועי הירי ההמוני בארצות הברית, אמרו שאלה ניסיונות לחקות את קודמיהם, אבל אני לא יודעת. כשדאהמר עשה מה שעשה, את מי היה לו לחקות? שנות ה-90 בארצות הברית היו תקופת הפריחה של הרצח הסדרתי. אולי היה משהו בתקופה שאִפשר את זה, כי היום אנחנו לא שומעים על המון רוצחים סדרתיים, על אף שהמדיה, הטכנולוגיה והאמצעים לחשוף מקרים כאלה השתפרו פלאים.
"יש הרבה שאומרים שהיה משהו בתקופה ההיא שאפשר להבחין ממש בקלות בין אנשים טובים לאנשים רעים. בשנות ה-90 היה ברור שיש טוב ויש רע מוחלט. היום כולם הם הכול מהכול. אנשים הם מורכבים, ואולי היום אנשים עם מאפיינים של רוצחים סדרתיים יכולים להשיג את הריגוש שלהם בדרך אחרת".
מהו הסיכוי שיהיה אדם כמו דאהמר בישראל?
"קיים, אבל פחות. מה שמאוד מאפיין פסיכופתים שהם הרוצחים הסדרתיים היא היכולת לנתק את עצמם ממקום מסוים. אלה אנשים שחיים כמו זאב בודד, שמנצלים את סביבתם באופן טוטאלי, עד שבסופו של דבר יוצא להם מוניטין גרוע והסביבה מפסיקה להאמין להם. וזה קורה הרבה לפני שהם עושים מעשה אלים - ועל אחת כמה וכמה אחריו.
"מה שאנשים כאלה עושים במצב כזה הוא להעתיק את מקום המגורים למקום שאף אחד לא שמע עליהם ולא יודע מיהם, ואז הם יכולים להתחיל לרסק את החוזה החברתי מחדש. בישראל קשה לעשות דבר כזה. ארצות הברית היא מדינה גדולה שקיימת 200 שנה. אנחנו מדינה צעירה וקטנה. אולי עוד יהיה".
ואז נראה כאן גם תופעה מוזרה כל כך, של אתרים שמוכרים מזכרות?
"נתקלתי פעם במישהו שקנה באיביי במאות דולרים תפוח רקוב שבראד פיט לעס. שמעתי שמכרו את הממחטה של מסי. גם את זה אני לא יכולה להבין".
ליאונל מסי ובראד פיט הם עדיין לא מישהו שהיה מבשל אותך לארוחת ערב.
"אני לא מסכימה עם זה שהוא ראוי להערצה, אבל הם יחידים במינם – וגם הוא".
העניין האמריקני בפושעים כבדים אינו יודע שובע, אבל יש מי שלקחו את המשיכה אליהם לכיוון הרומנטי. זמן קצר לאחר הרשעתו של הרוצח כריס ווטס פורסמו עשרות מכתבים שקיבל מנשים.
ה"דיילי מירור" ציטט כמה: "עמוק בליבי אני יודעת שאתה בחור טוב", כתבה אחת מהן; "אם תענה לי, אהיה הבחורה הכי מאושרת בעולם", כתבה אחרת, ובמכתב שאליו צורפה תמונה של הכותבת בביקיני נכתב: "אני מוצאת את עצמי חושבת עליך". ב"מירור" אף מציינים את השם המקצועי של התופעה: היבריסטופיליה, משיכה מינית למי שביצעו פשעים מחרידים.
גם לישראל התופעה של נשים נורמטיביות שקושרות את חייהן עם אסירים אינה זרה, וזאת מבלי לאבחן אם עשו זאת בשל היבריסטופיליה או לא: לריסה טרימבובלר, מורה בעלת תואר דוקטור בפילוסופיה, עשתה שמיניות באוויר כדי להתחתן עם יגאל עמיר, רוצח ראש הממשלה יצחק רבין, ואף הביאה עימו ילד לעולם; אסיר העולם יצחק אברג'יל הכיר בכלא את אשתו, עובדת סוציאלית, בתקופת המאסר הקודמת שלו בגין רצח - לבני הזוג חמישה ילדים; הרוצח אדם איטל, שמרצה ארבעה מאסרי עולם, נשא לסוהרת לשעבר בשירות בתי הסוהר.
"מי היו בוני וקלייד? בני זוג שרצחו בדם קר מנהלי תחנות דלק שהם שדדו. הקורבנות נתנו את הכסף. הם ירו בהם בשביל הכיף. הם היו שני פסיכופתים - והם הפכו לאלילים. ארצות הברית היא מדינה עם חברה מאוד אלימה, שהפכה את הרוצחים הסדרתיים לגיבורי תרבות"
"יש לכך כמה סיבות", מציין פרופ' ארנון אדלשטיין, מרצה לקרימינולוגיה במכללה האקדמית אשקלון. "קודם כל, יש בזה משהו אסור ומרגש. דבר שני, הן רואות את אותו אסיר כזכר אלפא מהמעלה העליונה. הוא לא דופק חשבון לאף אחד, הוא עושה מה שהוא רוצה, לוקח חיים של מי שהוא רוצה. ודבר שלישי, הרי מדובר באסיר עולם. בארצות הברית המשמעות היא שהוא לא יצא מהכלא לעולם, והיא לא תצטרך לחיות איתו".
נשמע כמו מתכון לנישואים מוצלחים. הן בוחרות בקשר כזה כי הוא קשר נמנע?
"כי הוא מרוחק ופנטזיונרי לחלוטין. הן באמת רואות בעבריינים קשים חיות פרא, שלא דופקות חשבון לנורמות ולערכים. בכולנו יש את הפנטזיה לעשות מה שבא לנו. ההבדל בינינו לבינם הוא שהם עשו. אנחנו יכולים לפנטז, הם מגשימים, ויש בזה משהו מאוד מושך ואטרקטיבי. זה כמו התופעה של ילדות טובות שיוצאות, כמרד נעורים, עם מה שאנחנו קוראים 'ערסים'. הן מראות לחברה שהן לא דופקות חשבון.
"עד גבול מסוים זה לא יפגע בהן. מצד שני, זה מאוד מרגש. אפשר לראות כמה אנשים מתעניינים ברצח סדרתי, שזאת תופעה מזוויעה, אבל יחד עם זאת היא מרתקת מבחינה אינטלקטואלית. זה לא שאנחנו נהנים כי אנחנו סוטים, אלא כי זה מרתק אותנו. זה משהו שאף אחד לא עושה. צריך מוח מיוחד בשביל לעשות את זה. אני מוצא שנשים יותר מתעניינות בזה. אני מלמד באוניברסיטה על רצח סדרתי, ודווקא סטודנטיות הן אלה שבדרך כלל שואלות 'מה עוד הוא עשה לה?' - אבל אני נמנע מתיאורים גראפיים".
למה דווקא נשים?
"זה מרתק אותן. אני לא יודע למה. אולי זה עונה להן על פנטזיות. אני לא רוצה לפרש את זה. זה מרתק את כולנו".
אולי בעצם בכולנו מתחבא עבריין, וזה סוג של סובלימציה?
"אם זה היה ככה, אני הכי בעייתי מכולם", צוחק פרופ' אדלשטיין, כמי שהקדיש את חייו המקצועיים למי שעוסקים בפשע. "בדרך כלל אם יש לנו משיכה לכיוון, אנחנו נלך לצד השני - נחשוב ונתעסק בקורבן ולא ברוצח. אנחנו משננים את השמות של הרוצחים הסדרתיים, אבל לא יודעים שם של קורבן אחד, כי הקורבן לא מעניין, הרוצח מעניין, אבל מי שעושה סובלימציה יתעסק בקורבן ובתכונות שלו.
"ה-DSM (המדריך לאבחון הפרעות נפשיות שמתעדכן אחת לכמה שנים - מ"ש) קבע בעבר שעיסוק בסאדו-מאזו זאת סטייה. במהדורה האחרונה הוא כבר לא מופיע. פרויד אמר שבכולנו יש משהו חייתי, משהו אנטי-חברתי, אז בפנטזיה אדם שרוצח ולא פוחד מהחוק זה גבר, לא החנונים מההיי-טק.
"זה בטח לא עוזר שארצות הברית הציגה אותם כגיבורי תרבות. מי היו בוני וקלייד? בני זוג שרצחו בדם קר מנהלי תחנות דלק שהם שדדו. הקורבנות נתנו את הכסף. הם ירו בהם בשביל הכיף. הם היו שני פסיכופתים - והם הפכו לאלילים. ארצות הברית היא מדינה עם חברה מאוד אלימה, שהפכה את הרוצחים הסדרתיים לגיבורי תרבות. מנסון, דאהמר, חניבעל לקטר - אלה גיבורי תרבות?
"גם בישראל, לצערי, נותנים יותר ויותר במה לראשי ארגוני פשיעה. גם כאן התקשורת מתחילה להאדיר גיבורי תרבות עבריינים. נותנים להם כבוד, עושים עליהם תוכניות טלוויזיה, בזמן שלא היה מגיע להם שום דבר. כך, סף הריגוש שלנו יורד, ואז אנחנו צריכים משהו יותר דרמטי".
נדמה שאין יצירה שסיפקה את החשק של הישראלים לפשע ולדם יותר מאשר סדרת הטלוויזיה "הבורר". למי שבכל זאת זקוק להיכרות, אחת הסדרות הפופולריות ביותר שנעשו כאן מספרת על ברוך אסולין, בכיר בפשע המאורגן, שמשמש בורר בסכסוכים בעולם התחתון. מאבקי כוח מדממים, עגה עבריינית וכמה דמויות אייקוניות הפכו את סדרת הפשע הזאת לדבר הכי קרוב ל"סופרנוס" של גבעת שמואל.
"באותה תקופה יצא לי כמה פעמים שאנשים פחדו ממני ברחוב", מספר שי כנות, יוצר ובמאי "הבורר". "הייתי מגיע לגן של הילדים והגננת פחדה ממני, שלא לדבר על השחקנים, שאליהם התייחסו כמו אל פושעים. היו נותנים להם טיפולים חינם במוסך. עד היום זה קורה. אנשים מתייחסים למה שהם רואים על המסך כאל המציאות".
לדברי כנות, "אני אישית לא יודע להסביר למה אני נמשך לתחום הזה. תמיד אהבתי את סרטי הפשע, הכוח והכבוד. אצלי התנ"ך הוא כזה: ספר בראשית זה 'הסנדק', שמות זה 'החבר'ה הטובים' ו-ויקרא זה 'פני צלקת'. זה מעניין כז'אנר טלוויזיוני כי הדמויות תמיד בקונפליקט, הן תמיד בסכנת חיים, חיות על הקצה, תמיד יעשו את הדברים הכי קיצוניים, על כל טעות הן עלולות לשלם בחייהן.
"היצרים בשיאם - תשוקה, סקס. בעולם הפשע אנשים הולכים עד הסוף. הם יעשו הכול בשביל אהבה, הם יעשו הכול בשביל כבוד. הקודים שלהם מאוד ברורים, ואלה קודים שכולם איפשהו יכולים להזדהות איתם. וכמובן יש הרבה אקשן".
היו לך דילמות עד כמה להיות גראפי בסצנות האלימות?
"כל פעם שאני יוצר משהו יש עליי הרבה ביקורת שאני מדרדר לאלימות, שאני מעודד אנשים להיות פושעים. בחיים לא עשיתי משהו אלים מדי גראפית. כיוצר יש לי כבוד, ולכן לא הלכתי עד הסוף עם תיאורי הזוועה. זה לא העיקר".
ובכל זאת, אולי יש אנשים שלא עושים את ההפרדה בין הסדרה למציאות.
"המטרה שלנו בתור יוצרים היא ליצור הזדהות בין הצופה לדמות. אנחנו משתמשים בכל האמצעים הטלוויזיוניים והקולנועיים שאנחנו מכירים כדי שכשאתה תראה את אבי הטחול, אתה תתאהב בו ותרצה להיות כמוהו. יש לנו את הדרכים שלנו לעשות את זה".
אי-שם בחוץ יש אבי הטחול. אתה לא מפחד שאנשים אולי יראו את הסדרה ויגידו לעצמם: "מגניב, אולי אני אעשה איזו עבודה קטנה בשביל ארגון פשע"?
"יש הרבה מקורות השראה. אני לא יודע אם סדרת טלוויזיה היא אחד מהם. בכל הסרטים והסדרות שדיברנו עליהם, וגם בבורר, מי שעושה דברים רעים, בדרך כלל יש לו חיים אומללים מאוד. אז לא בטוח שכדאי לקחת ממנו דוגמה".
