בדצמבר 2011 הושלמה עסקת שליט. שכיב באהר שכיב עויוי ומוסא וזוז אברהים פהד - מחבלי חמאס שביצעו שבעה פיגועים באזור חברון, שבהם נרצחו שישה ישראלים ונפצעו שמונה - שוחררו בעסקה. אחד הנרצחים היה חבר שלי, אביחי לוי הי"ד. יחד איתם, כמובן, שוחרר יחיא סינוואר. חייל ישראלי על 1,027 מחבלים.
איש לא יכול היה לצפות שאחד ממשוחררי עסקת שליט יהפוך למפקד חמאס שיוביל את המתקפה הנוראית ביותר על מדינת ישראל. אבל כל אחד יכול היה לצפות שהמשוחררים ישובו לטרור. כיום, אי אפשר להתעלם מכך שהאסירים הביטחוניים שישוחררו בעסקה עלולים להפוך למגה-רוצחים. מי שיאשר את העסקה מוכרח לזכור שניסיון העבר מראה שמחבלים לא משתקמים בכלא – הם רק נעצרים בו.
כשאנחנו מדברים על עסקת חטופים, אנחנו לא מדברים באותה שפה. לפני שמבינים את המתווים המורכבים של מי ישוחרר, מתי, באיזו פעימה, בתמורה למי או למה, מי חי ומי כבר איננו, אנחנו מדברים ברבדים שונים ובתפיסות מוסריות שונות.
אילי, חברה מניר עוז, אמרה לי שזה לא מוסרי להתנגד לעסקה, שזה לא יהודי להשאיר אחרים מאחור. ואני לא יכול שלא לחשוב על הצעד הבא, על היום שאחרי. האם זה מוסרי לסכן את חייהם של אנשים אחרים, בתמורה להצלת אחרים? התשובה תהיה, כן, אבל הם בסכנה עכשיו. ותגובת הנגד תהיה שזו טענה לא הוגנת. כשעסקת שליט נחתמה, לא הצלחתי לדמיין את האנשים שעמדו להירצח. הם היו חסרי פנים. אבל המציאות עלתה על כל דמיון: מרוב נרצחים, קשה להכיר את כל האנשים. ולא כולם נרצחו, אבל הפנים שלהם הפכו לבלתי נשכחות עבור כולנו.
חמאס, מהרגע הראשון, רצה בהפסקת המלחמה ובהמשך קיומו. הבנתי והערכתי את הסרבנות האיתנה לכך. ייתכן שאי אפשר להרוג רעיון, אבל אפשר לדכא מאוד מוטיבציה
חמאס, מהרגע הראשון, רצה בהפסקת המלחמה ובהמשך קיומו. הבנתי והערכתי את הסרבנות האיתנה לכך. המטרה, בעיניי, הייתה לשוב לקיבוצים והמושבים בבטחה. אם חמאס יסיים את המלחמה על הרגליים, איך יוכלו תושבי העוטף לחזור הביתה בבטחה, בידיעה שזה - "זה", במובנו הרחב, מבלוני תבערה, דרך ירי נק"ל, עבור בשיגורי רקטות וכלה בפלישות - לא יחזור על עצמו? ייתכן שאי אפשר להרוג רעיון, אבל אפשר לדכא מאוד מוטיבציה.
אבל החלופה שהימין ומתנגדי העסקה הציעו התבררה במהלך 15 החודשים האחרונים כריקה מתוכן. ניתוק הרצועה מחמצן מנתק את החמצן גם מהחטופים, והלחץ הצבאי למרבה הצער איננו אפקטיבי מספיק. ייתכן שבחזית הצפונית יעדי המלחמה הושלמו, אבל בעזה אין הצלחות אסטרטגיות: לא השבת חטופים, לא מיטוט חמאס ולא השבת הביטחון לתושבי העוטף. עסקת החטופים היא הודאה בכישלון.
כמעט בכל דבר אחר בחיים הציבוריים חזרנו ל-6 באוקטובר. הממשלה שוב רבה עם השופטים, הדתיים מתווכחים עם החילונים, החרדים מסרבנים להתגייס יותר מאי פעם והשרים עסוקים יותר בפריימריז הבאים מאשר במשרד עליו הם אמונים. אז למה שהקונספציה באמת תשתנה?
אם עברנו את כל זה, תוך הסרת החרב האיראנית מעל הצוואר, וחזרנו לאותה הנקודה, כדאי שלפחות כמה עשרות אנשים ישובו הביתה, לפחות עוד כמה עשרות משפחות יוכלו לסגור מעגל. גם אם לא יושלם התיקון, לפחות נוכל להתחיל להירפא. עד לוועדת החקירה.