הודעת הטקסט הגיעה קצת לפני השעה חמש אחר הצהריים. זה היה ב-26 באוגוסט 2021. אחד עשר ימים קודם לכן הפילו הטאליבאן את ממשלת אפגניסטן. ידידתי, סופרת ואשת אקדמיה גרמניה שחיפשה דרך לעזור לי ולמשפחתי לברוח מהמדינה, בדיוק הודיעה לי שהצליחה להכניס את שתי אחיותיי הצעירות ואותי לרשימת טיסה לפרנקפורט. הייתה זו טיסת פינוי של הרגע האחרון, שארגנה ממשלת גרמניה עם עמותה ללא מטרות רווח.
"מה עם אימא שלי?" שאלתי. לרגע היא לא ענתה. "לא הצלחתי להעלות אותה לטיסה הזו", היא ענתה. "בבקשה", התחננתי אליה: "אחיי אינם ואבי גר עם אשתו השנייה. יש לה רק אותנו, אין לה אף אחד אחר, למען השם, בבקשה תעשי משהו".
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למנויים:
אבל לא היה דבר שהיא הייתה יכולה לעשות. "אלה השמות שהם הציעו לי", כתבה. "אני יודעת שזו בחירה איומה".
היא הוסיפה שיש לנו עשרים דקות להחליט אם להישאר או לצאת. נצטרך לארוז, ואז לקחת מונית למקום סודי, שם נעלה על אוטובוסים שיחכו לנו כדי להסיע אותנו לשדה התעופה עם כל שאר המתפנים.
רק שבועות ספורים קודם לכן חיי היו יחסית נורמליים. ידענו שהצבא הלאומי האפגני הולך ונחלש בשדה הקרב, עם עשרות חיילים שנהרגו וקו חזית שהחל להתקרב לקאבול, ובכל זאת, בתוך העיר עדיין היו בתי ספר פתוחים, משרדים ובתי קפה. אנשים יצאו לבילויים שכללו שירה וריקודים, ומוזיקה התנגנה במסעדות ובמוניות. הייתי בת 21, וזה עתה התחלתי לעבוד במערכת עיתון, עבודה שהייתה כרוכה בנסיעות ברחבי העיר ודיווחים מהשטח. אהבתי לכתוב על אנשים, ובמיוחד לתת מקום לעניים שקולם כמעט לא נשמע. כתבתי על אורח החיים שלהם, על הבעיות שהם התמודדו איתם, וגם על השמחות שלהם.
אבי הוא יליד טולאק, אזור נידח במחוז גוהר, שאף שהטאליבאן הורד שם מהשלטון עשרים שנה קודם לכן, נשים עדיין הולקו ונסקלו בו למוות. למיטב ידיעתי מעולם לא היו עיתונאים מטולאק, ודאי לא עיתונאית אישה. ידעתי שהחיים שאני חיה לא היו אפשריים אם אבי לא היה מביא את המשפחה שלנו לקאבול. ידעתי שהם לא היה אפשריים אם הטליבאן היה נשאר בשלטון.
ידעתי שהמשפחה שלנו תהיה על הכוונת — היו לי שני אחים גדולים שעבדו אצל האמריקנים וכבר פונו, ואילו אני הייתי אישה שהחזיקה עד עכשיו במשרה. אבל לא רציתי לעזוב, במיוחד כשהבטתי בפניה של אימי, בקמטים שחרשו את מצחה, בשערה הלבן שגרם לה להיראות מבוגרת מחמישים שנותיה. הוכחה לכמה קשים חייה של אישה ואימא באפגניסטן.
אבל עכשיו הטליבאן חזר. ב-15 באוגוסט הממשלה נפלה, התפרקו כוחות הביטחון, והנשיא אשרף גאני נמלט. ברגע שהוא השאיר את אנשיו מאחור, גם אירופה וארצות הברית נטשו אותנו. לו יכולתי לפגוש את גאני פנים אל פנים היום, לא הייתי אומרת לו דבר. הייתי פשוט מישירה אליו מבט מבלי לומר מילה. משאירה לו להבין לבד את תחושת אובדן הבית של אישה צעירה.
שמעתי על הטליבאן כל חיי אבל מעולם לא ראיתי איש טליבאן בעבר. והנה לפתע הם היו בכל מקום, מפטרלים ברחובות קאבול. המשפחה שלי התכנסה בדירה של אימי, ליד שגרירות ארה"ב: היינו שם אני, אחיותיי הצעירות ואימא שלנו, וכן אבינו ואימנו החורגת עם חמשת ילדיהם. עם התפוגגות הממשלה התפוגגה גם העבודה שלי בעיתון. כך או כך כבר לא היה בטוח לצאת מדי יום לעבודה; אף אחד מאיתנו לא יצא מהדירה, למעט כדי ללכת למכולת שהייתה ממש למטה. הדירה הייתה צפופה, אבל היינו ביחד.
והנה ברגע אחד הייתי צריך לבחור בין אהוביי. איך אוכל להשאיר את אימא שלי לבד? ואם אחת מאיתנו, הבנות, צריכה להישאר מאחור, מי זאת תהיה? ומה אם האחות שתישאר תיהרג? או שהאחות שתנסה להימלט תמצא את מותה?
ישבנו על רצפת חדר השינה הקטן שלי, עם הווילונות האדומים-לבנים. היינו אני ואחיותיי אסמן ושרה, ואימא שלנו. ניסינו לחשוב מה לעשות. ידעתי שהמשפחה שלנו תהיה על הכוונת — היו לי שני אחים גדולים שעבדו אצל האמריקנים וכבר פונו, ואילו אני הייתי אישה שהחזיקה עד עכשיו במשרה. אבל לא רציתי לעזוב, במיוחד כשהבטתי בפניה של אימי, בקמטים שחרשו את מצחה, בשערה הלבן שגרם לה להיראות מבוגרת מחמישים שנותיה. הוכחה לכמה קשים חייה של אישה ואימא באפגניסטן.
בסוף היא החליטה בשביל כולנו. "את ושרה תעזבו", אמרה לי. "אסמן ואני נישאר".
שרה הייתה אז רק בת 16 - ילדה חולמנית שאוהבת הרפתקאות ורוצה להיות טייסת כשתגדל. אימי הרגישה שהיא לא חזקה מספיק כדי להסתגל לחיי הדיכוי שתחת הטליבאן. אסמן הייתה בת 19. היא השקטה שבינינו אבל גם הנדיבה ביותר. היא צעירה ממני בשנתיים, אבל גדלנו כמו תאומות. היא יותר מאחות בשבילי, היא אשת הסוד שלי שיודעת עליי הכול. אימי האמינה שאסמן תהיה חזקה מספיק כדי לעמוד בכל העתיד לבוא. זו הייתה הבחירה הכי טובה שהיא יכולה הייתה לעשות.
אבל מה איתי? לא ידעתי איך אדאג לשרה בעצמי. ואיך אוכל לעזוב מאחור את החברה הכי טובה שלי? (זה המקום לציין שאסמן אינו שמה האמיתי. מכיוון שנשארה באפגניסטן אין זה בטוח לחשוף אותה בשמה).
שרה ואני ארזנו תיק נפרד לכל אחת, ואימא שלי ציידה אותנו בכמה עוגות ועוגיות ומים. לבשנו שמלות שחורות ארוכות וכיסינו את ראשנו ברעלות. לא יכולתי להסתכל לאסמן בעיניים. לא היה לי אומץ להגיד לה שלום. כולנו בכינו. כששרה ואני יצאנו מדלת הבית, אימי התיזה טיפות מים על הגב שלנו - מסורת אפגנית של ברכה לנסיעה בטוחה. הכול קרה מהר כל כך. אבי ישן בחדר הסמוך. במקום להעיר אותו פשוט פתחתי את הדלת והבטתי בו - האיש האמיץ הזה, שעבד שנים במחוזות הכי מסוכנים כדי לפרנס אותנו ולאפשר לנו ללכת לבית הספר ולקבל חיים טובים יותר. ואז הלכנו.
הנסיעה לנקודת המפגש של האוטובוסים ארכה כ-15 דקות. 15 דקות שבהן הרגשתי שאני בזמן אחר. הכול מחוץ לחלון היה שונה; כל המדינה שלי הייתה שונה. המונית עברה ליד איש טליבאן, אחד הראשונים שראיתי מקרוב. הוא היה גבר צעיר בשנות העשרים לחייו, לבוש בבגדים אפגניים מסורתיים – בצבעים אפורים עם אפודה שחורה, שאנו מכנים ווסקאט, ולונגי שחור כרוך סביב ראשו. שערו הארוך והשמנוני נפל על כתפיו ועיניו היו כהות, כהות כל כך שוודאי היה מאופר בסורמה – איפור עיניים מאבקת פחם שיש המאמינים שמשפר את הראייה ומסמל אדיקות דתית. הוא החזיק רובה.
עכשיו גם יכולתי לראות את הדגלים הלבנים של הטליבאן ואת החמושים שלו בכל מקום, עם רכבי השטח והאופנועים שלהם. לא ראיתי נשים או נערות ברחובות. החזקתי חזק בידה של שרה. מעכשיו היא באחריותי. הפכתי לאימא ואבא שלה. אם משהו יקרה לנו, זה יהיה עליי.
עצרנו בצד הדרך, ושם חיכו חמישה אוטובוסים ובתוכם כ-250 אפגנים, ביניהם עיתונאים, פעילי זכויות אדם ואנשים שעבדו עבור ממשלת גרמניה. מישהו הקריא שמות מתוך רשימה, ואמר לאנשים לאיזה אוטובוס לעלות. ניגשתי אליו. בהמשך למדתי ששמו ג'ורדן והוא איש קולנוע מאוסטרליה שכבר כמה שנים חי ומדווח מאפגניסטן. שאלתי על אימא שלי. האם יש דרך להוסיף אותה? אולי זה עוד לא מאוחר מדי? אולי היא ואסמן עדיין יוכלו להצטרף אלינו? "אני כל כך מצטער", ענה לי.
נדמה היה שלכולם יש אח או אבא שיעזרו להם עם התיקים וישמרו שלא יימחצו מהצפיפות. כולם גם היו לחוצים לעלות ראשונים לאוטובוס. אבל לא שרה ואני. כאשר קראו בשמותינו התקדמנו לאט. עדיין לא בטוחות אם להישאר או ללכת.
בזמן שהמתנו באוטובוס, השמש שקעה והשמיים הפכו כהים. נאמר לנו שיש כמה דברים שחשוב שנזכור. הראשון הוא ששדה התעופה מסוכן. הוא מנוהל על ידי חמושים של הטאליבאן עם חיילים אמריקנים, שיהיו שם עוד ארבעה ימים לפני שיעזבו סופית. אם משהו יקרה לנו שם, העמותה שמארגנת את היציאה הזו לא תוכל לקבל על כך אחריות. שנית, אסור לנו להדליק אור באוטובוס. שלישית, הנשים חייבות להישאר מכוסות. סוף-סוף האוטובוסים החלו לנוע. בעוד חצי שעה, חשבנו, נעבור דרך שערי שדה התעופה ונמריא לשמיים.
אבל זה לא מה שקרה.
זו לא הייתה הפעם הראשונה שלי ושל שרה בשדה התעופה; יומיים קודם לכן, המשפחה שלי עשתה את הניסיון הראשון שלנו לצאת מהמדינה. בעלה של אחותנו הגדולה עובד בקנדה, והגשנו בקשה לאשרות קנדיות. ממשלת קנדה חזרה אלינו עם התשובה שנוכל לצאת בטיסה שלה מהמדינה. מיהרנו לשדה התעופה וחיכינו כל הלילה מחוץ לשער "אַבּי". אלפי אנשים ישנו על הקרקע בשטח שמחוץ לשדה התעופה, ליד אגם קטן שאט-אט התמלא בשתן, צואה ואשפה. לבסוף ראינו כמה חיילים קנדיים, אבל הם היו בצד הנגדי של האגם. כדי להגיע אליהם היה עלינו לדשדש במים המזוהמים. אז זה מה שעשינו.
החיילים נתנו לאחותי הגדולה ולבנה בן ה-5 לעבור את השער, אבל לא היו לי כל המסמכים הדרושים כדי שכל שאר המשפחה תוכל לעבור. אחותי הסתובבה להביט בי, פניה מלאות אשמה, אבל ניסיתי לחייך אליה ונופפתי לה לשלום. היא והאחיין שלי, לפחות, יהיו חופשיים ובטוחים. אחר כך דשדשתי את דרכי חזרה במים העכורים והמסריחים, וחזרתי הביתה.
היום, כשחזרנו לשדה התעופה, הבנתי שבמובנים רבים קשה יותר להיות האחות שעוזבת מאשר האחות שנשארת מאחור.
הפעם פנינו לכניסה אחרת - השער הצפוני. המחזה שנגלה לעינינו היה כאוטי אפילו יותר מהפעם הקודמת. שמענו פיצוץ ויריות, וראיתי שרפה באופק. התברר לנו שזמן קצר קודם לכן התפוצצה פצצה בשער "אבי", והרגה יותר מ-150 בני אדם. הפצצה התפוצצה בדיוק במקום שבו ישנתי עם משפחתי רק שני לילות קודם לכן.
הפיגוע בוצע על ידי מחבל מתאבד מדאע"ש. הוא הוחזק בכלא שמור, אך שוחרר כשהטליבאן שחררו משם את אנשיהם. זו הייתה תזכורת לכך שהטליבאן אולי יודעים איך לנהל מלחמה אחרי עשרות שנות ניסיון, אבל אין להם מושג איך לשלוט במדינה ולשמור על הביטחון.
בגלל הפיגוע החליטו הטליבאן שלא בטוח להכניס אף אחד לשדה התעופה. הם הורו לאוטובוסים להסתובב, ואנחנו עצרנו בצד הדרך. בתוך האוטובוס הייתה דממה אבל מחוץ לו אנשים התרוצצו וצעקו. הרגשתי שאני צופה בסרט על מלחמה, רק שזה היה אמיתי. תהיתי אם אני מכירה מישהו מהאנשים שרצים, ואם מישהו מבני הדודים או המורים שלי נמצאים בין ההרוגים.
אימא שלי התקשרה אליי, בוכה. היא שמעה על הפיגוע והייתה מבועתת. היא אמרה שאנחנו צריכות לוותר ולחזור הביתה, אבל לא רציתי לאבד את ההזדמנות שלנו לצאת. וחוץ מזה, באותו רגע הדבר היחיד שנראה מסוכן יותר מלהישאר באוטובוס - היה לרדת ממנו.
היינו מורעבות ותשושות. הייתי עיתונאית ואישה שתקועה במדינה שהפכה נשלטת בידי טרוריסטים שונאי עיתונאים ונשים. לטליבאן הייתה רשימה של כל מי שהיה באוטובוס וניסה לצאת; הם ידעו את שמי, ושום דבר לא ימנע מהם לדפוק על דלת ביתה של אימי. ידעתי שאין לי זכויות ואין לי עתיד
השחר של היום השני הפציע בשקט. לא עוד יריות, לא עוד אנשים בורחים. רוב האוכל שהיה לנו נגמר. שרה נרדמה בשכיבה על ברכיי. היא לא השמיעה אף מילת תלונה והייתי גאה בה. אתמול בשעת לילה מאוחרת שלחתי הודעת טקסט לחברתי שהכניסה אותנו לרשימת המפונים, כדי לשאול אם היא יכולה לברר מידע נוסף. כתבתי, "אני לא רוצה למות".
כל הנוסעים התעוררו בהדרגה, עם גב וברכיים כואבים. לא היו שירותים באוטובוסים, וכולם התעקשו שאנחנו צריכים למצוא מקום בטוח לרדת בו. המארגנים התכנסו והחליטו לנסוע לאוניברסיטה סמוכה. היא הייתה ריקה למעט שומר יחיד, שאפשר לנו להיכנס אחד-אחד כדי להשתמש בשירותים ולמתוח את הרגליים, עד שהנהגים קראו לנו לחזור. חברתי סימסה לי: "דברים זזים".
חזרנו לשדה התעופה, מזדחלים לאיטנו דרך המוני אנשים, מכוניות ואוטובוסים נוספים. לבסוף התקרבנו לשער. התבוננו מבעד לחלונות וניסינו לשמוע מה נאמר. רשמית היה לנו אישור להיכנס, אבל שומרי הטליבאן לא נתנו לנו לעבור. הם חששו מפיגוע נוסף וחששו לביטחוננו או חשדו בנו - או אולי גם וגם. לבסוף הגיע מפקד שלהם שפסק: הוא יאפשר לנו להיכנס רק אם האמריקנים יאשרו בעצמם את כניסתנו. הטליבאן היו אחראים על השמירה במחסומים ההיקפיים, ואילו האמריקנים התרכזו יותר פנימה, בתוך שדה התעופה. ידענו שהאמריקנים לא יצאו החוצה לשטח של הטליבאן.
ניסינו עוד ארבע פעמים, ובכל פעם סירבו לנו. לפעמים השומרים היו בודקים את המסמכים שלנו, לפעמים לא. עכשיו כבר נגמרו לנו האוכל והמים. "בושרה", כתבה לי חברתי שוב, "איך אתן מחזיקות מעמד? זה נמשך כבר כל כך הרבה זמן!"
כתבתי לה שאני שוקלת לרדת מהאוטובוס, והיא כתבה לי, "אני לא יכולה לקבל החלטה כזו בשבילך, בושרה. גם אני רוצה שתחיי... אני רוצה שתחיי חיים בטוחים ומאושרים היכן שתבחרי".
זה היה היום השלישי שלנו באוטובוס. ניסינו להתקרב שוב לשדה התעופה. הפעם שני אנשי טליבאן עצרו אותנו ועלו על האוטובוס. הם לבשו את הוואסקטים המסורתיים, אבל מתחתם הם נעלו את המגפיים ולבשו מכנסי הסוואה שלבשו פעם חיילי הצבא הלאומי האפגני. פניהם היו מכוסות, אבל יכולתי לראות שהם אינם אנשי טליבאן פשוטים אלא בכירים. גופם היה גדול יותר; הרובים שלהם היו גדולים יותר. חשבתי לעצמי, בושרה, זה נגמר.
"למה אתם עוזבים את המדינה?" הם שאלו אותנו. "אתם צריכים להישאר כאן כדי להקים ממשלה אסלאמית".
זמן קצר לאחר מכן התבשרנו שהטליבאן סוגרים את כל השערים וחוסמים את הדרך. ג'ורדן אמר לנו שנגמרו לנו האפשרויות. הגיע הזמן לוותר.
6 צפייה בגלריה
''למה אתם עוזבים את המדינה? אתם צריכים להישאר כאן כדי להקים ממשלה אסלאמית''
(צילום: AFP)
"זה נגמר?" שלחתי הודעה לחברה שלי. היא ענתה, "זה נגמר".
היינו מורעבות ותשושות. הייתי עיתונאית ואישה שתקועה במדינה שהפכה נשלטת בידי טרוריסטים שונאי עיתונאים ונשים. לטליבאן הייתה רשימה של כל מי שהיה באוטובוס וניסה לצאת; הם ידעו את שמי, ושום דבר לא ימנע מהם לדפוק על דלת ביתה של אימי. ידעתי שאין לי זכויות ואין לי עתיד.
ובכל זאת שמחתי. זה נשמע לא נורמלי, אבל השעה הייתה שבע בבוקר והלכנו הביתה. שרה ואני ירדנו מהאוטובוס ונכנסנו למונית, מדברות על מה נעשה קודם: נאכל או נישן? אני רציתי לישון, ושרה רצתה לאכול. "את שמחה?" שאלתי אותה.
"אני כל כך שמחה. אולי הם ישנים עכשיו; מה את חושבת?"
"אני חושבת שכן. זמן טוב להפתיע אותם".
רצנו במעלה המדרגות לדירה שלנו, ואסמן פתחה את הדלת. "ידעתי שתחזרי!" היא אמרה. חיבקנו זו את זו בכל הכוח וצחקנו כל כך חזק שהערנו את אימא שלנו. כרכנו ארבעתנו את זרועותינו ביחד, והן סיפרו לנו כמה הן פחדו. ואז אימי פנתה לבשל לנו ארוחה חגיגית, ואני חזרתי לחדר השינה שלי עם הווילונות האדומים-לבנים, נפלתי על המזרן הרך שלי ונרדמתי.
ישנתי עד הערב, כשהטלפון שלי העיר אותי. זו הייתה חברתי: "תפעילי את הוואטסאפ שלך ותקראי את ההודעות שלי עכשיו". ראיתי הודעה שהתחילה במילה "דחוף". השערים נפתחו שוב - הפינוי החל שוב. היינו צריכות לחזור לאוטובוסים.
קמתי ולבשתי את השמלה השחורה הארוכה וצעקתי לשרה. אסמן אמרה שאימא שלנו הכינה קוובילי פאלו - אורז עם צימוקים ובשר כבש, התבשיל האהוב עליי. אבל לא היה זמן לאכול. לא היה זמן אפילו להיפרד מאימנו; היא יצאה לקניות. היא לא הייתה שם כדי להתיז עלינו מים כשיצאנו מהדלת. אבא שלנו הוציא את הקוראן וביקש מאיתנו להתפלל. דקלמנו כמה פסוקים מהפתחה, וביקשנו מאללה מסע בטוח - כדי ש"ידריך אותנו לדרך הישר". ואז נישקנו את ידו של אבינו והוא נישק את הלחיים והראשים שלנו, ובפעם השנייה השארנו את ביתנו מאחור.
לטליבאן היה כלל חדש: בלי תיקים. מותר רק שקית ניילון קטנה ושקופה, כדי שיוכלו לוודא שאף אחד לא נושא נשק. רק מעט מהבגדים שלנו נכנסו בתוכה, ומה עם המחשב הנייד שלי? כל התמונות שלי היו עליו, זיכרונות ילדות ומהאוניברסיטה, וכל הכתיבה שלי - טיוטות של כל כך הרבה מהכתבות שלי שרציתי לסיים. איך אגיע למדינה חדשה כעיתונאית בלי מחשב לכתוב עליו? היו לי רק 400 דולר במזומן למסע ולכל מה שעתיד להגיע אחריו; זה לא יספיק לרכישת מחשב חדש. החלטתי להחביא אותו מתחת לשמלה שלי וקיוויתי שאף אחד לא ישים לב.
6 צפייה בגלריה
''לטליבאן אין להם מושג איך לשלוט במדינה ולשמור על הביטחון''. זירה של אחד מהפיגועים הרבים באפגניסטן
(צילום: AP)
הפעם הכול זז הרבה יותר מהר. עברנו דרך מחסום בכביש. חיכינו כמה שעות. ואז עוד מחסום. שמועה הסתובבה באוטובוס שהטליבאן ישלח בחזרה כל אישה שנוסעת ללא ליווי של גבר. כששמענו זאת, שרה ואני שוב איבדנו תקווה. אבל היה לי רעיון. שאלתי את המשפחה החביבה שישבה מאחורינו אם יסכימו לומר שאנחנו בנות דוד שלהם, ואם הבעל מוכן לומר שהוא אחראי עלינו. בהתחלה הוא אמר שלא - הוא לא רצה שום צרות - אבל אשתו שכנעה אותו לעזור לנו.
הגיע תורנו בשער. ירדנו מהאוטובוס והשומרים הפרידו את הגברים והנשים לשני תורים. הם בדקו את התיקים שלנו, ואז מפקד טליבאן קרא בשמות שלנו זה אחרי זה. כל כך פחדנו שהם יֵדעו שאין לנו גבר איתנו, אבל בסוף אף אחד אפילו לא שאל. סוף-סוף היינו בתוך שדה התעופה.
המקום לא נראה כמו שדמיינתי. הוא היה דומה יותר לבסיס צבאי מאשר לשדה תעופה. מאחורינו היו חמושים של הטליבאן. לפנינו החיילים האמריקנים. קבוצת המפונים הקטנה שלנו עמדה בתווך. בלתי נתפס היה לראות כיצד שני המחנות שלחמו זה בזה במשך כמעט עשרים שנה פשוט עומדים עכשיו ביחד, חולקים את השטח. אמריקה הבטיחה להילחם בטרוריסטים אבל במקום זאת מסרה את ארצנו לידיהם, סוחרת בנו בתמורה לשיקוליה. זה הרגיש כמו בגידה גדולה.
ובכל זאת, יכולתי לראות שהחיילים האמריקנים עצמם עושים ככל יכולתם כדי לעזור לנו. כשנכנסנו לצד האמריקני של שדה התעופה, ראיתי אותם מגישים לאנשים מים וחטיפים, נוהגים בהם באדיבות ומחייכים לילדים. כמה מהם שכבו בפינות, שקועים בשינה עמוקה. ברור שהם עבדו קשה כדי להביא כמה שיותר אנשים למקום מבטחים. זה גרם לי לתהות לאן נעלמו כל החיילים האפגנים אחרי הכניעה. למה הם לא עזרו לבני עמם?
הדבר הראשון ששרה עשתה היה לקרוע מעליה את השמלה השחורה הארוכה ולומר שהיא מקווה שלעולם לא תלבש דבר כזה שוב. השארתי את שלי עליי, כי היא הסתירה את המחשב הנייד שלי. היינו צמאות, אבל לא היו מים אלא רק קרטוני חלב מהסוג שנותנים לילדים. כל אחת מאיתנו שתתה כמה מהם. שלחתי הודעה לחברה שלי, "אנחנו בפנים", ושלחתי לה סלפי של שרה ושלי. היא ענתה "יששש!!!!"
עכשיו היו אלה האמריקנים שהורו לנו: בלי מטען מכל סוג שהוא. הוצאתי את החולצה ואת זוג המכנסיים האהובים עליי מהתיק ולבשתי אותם. שרה, שאוהבת אופנה, התקשתה לוותר על הבגדים שלה. השארנו את כולם בערמה. השארתי אצלי את הדרכון שלי ומסמכים נוספים, תמונה של אבי, השעון של אימי והמחשב הנייד שלי.
השמש עלתה והיינו חלשות מרעב ותשישות. ארבע שעות עמדנו בתור עד שהגענו למחסום שבו חיילים עברו על הכיסים שלנו, המסמכים, ואפילו בדקו את השיער. כשהגיע תורי, אמרתי שאני עיתונאית והתחננתי בפניהם שלא ייקחו את המחשב הנייד שלי. הם הורו לי להפעיל אותו, כדי לוודא שזה באמת מחשב אמיתי, ולרווחתי העצומה נתנו לי לקחת אותו. השעה הייתה שעת בוקר מאוחרת, והחיילים הביאו לנו בקבוקי מים שהיו חמים מהשמש. כל אחד מאיתנו קיבל צמיד זיהוי. לא ידעתי את זה אז, אבל הצמיד יישאר עליי במשך ארבעת החודשים הבאים.
עברו כמעט שלוש יממות שלמות מאז הודעת הטקסט הראשונה ששלחה לי חברתי, עם הידיעה על הטיסה. בכל הזמן הזה עברנו בסך הכול ארבעה ק"מ. והינה עכשיו עמדתי לחצות לצד האחר של העולם. ליבי היה שבור מהפרדה מאימי ומאחותי, מלא הקלה על השחרור מהטליבאן, אבל גם מלא זעם על ארצות הברית והעולם שנטשו את ארצי. מה יקרה לי? מה יקרה לכל מי שהשארתי מאחור?
השעה הייתה 11:30 בבוקר של 29 באוגוסט, יום לפני שהחייל האמריקני האחרון עתיד לעזוב את המדינה. חמש מאות מאיתנו המפונים הועלו על מטוס צבאי C-17. מעולם לא טסתי לפני כן, ומעולם לא הייתי משערת שהפעם הראשונה שלי תהיה על מטוס צבאי נטול חלונות, ישובה על הרצפה, כשחיילים סביבי.
6 צפייה בגלריה
הטליבאן מנע מאימי לקבל חינוך שהם היו בשלטון, בשנות התשעים. עכשיו הם חזרו ועושים את אותו הדבר לאחותי
(צילום: AFP)
שאלתי את שרה, "את מתרגשת?" יכולתי לראות שהיא לא חושבת על הטליבאן או על אימא שלנו או על הימים הקשים האחרונים, אלא פשוט מתרגשת. היא הצביעה על חיילת אמריקנית ואמרה שהיא נראית אמיצה מאוד. "אני רוצה להיות טייסת בחיל האוויר", אמרה לי, ואני עניתי לה "כן, את יכולה!", אבל כשהמטוס המריא, כולנו בכינו. גם שרה.
נחתנו בקטאר, שם פגשו אותנו פקידים אמריקנים. הסברנו שהאחים שלנו עבדו עבור USAID (הסוכנות האמריקנית לפיתוח בין-לאומי), והם נתנו לנו אישור לנסוע לאמריקה. רבים מהמפונים נאלצו להמתין בקטאר עוד זמן רב, אבל אני משערת שבגלל שהיינו נשים צעירות שעושות את המסע לבד, העלו אותנו על אחת הטיסות הראשונות שיצאו משם.
חנינו לעצירת ביניים בגרמניה, ולבסוף, ב-4 בספטמבר, נחתנו שרה ואני בוושינגטון הבירה, ומשם נלקחנו למחנה אימונים צבאי באינדיאנה בשם מחנה אטרברי. מעולם לא שמעתי על אינדיאנה לפני כן. הסתיו כבר החל ואחריו החורף הקר; מעולם לא חוויתי קור כזה לפני כן. בילינו את רוב ימינו בהמתנה בתור לארוחות, ועד שהיינו סוף-סוף נכנסות פנימה, הפנים שלנו כאבו מהרוח והידיים שלנו קפאו עד שכאב לנו לכופף את האצבעות. אלפי מפונים אפגנים התגוררו במחנה, ושרה ואני ישנו בחדר גדול עם עוד ארבעים אנשים, כולל תינוקות שבכו בלילה. היינו במקום בטוח, אבל זה היה כמו לחיות בכלא.
בזמן שהותנו במחנה, שרה ואני התאחדנו עם אחינו הבכור, אשתו ושלושת ילדיהם, ובסוף דצמבר עברנו כולנו למרילנד, לדירת שלושה חדרים ליד העיר וושינגטון. המקום שלנו קטן ורועש, אבל שמח. שרה הולכת שוב לבית הספר התיכון. היא לומדת לרכוב על אופניים, והגישה מועמדות למשרה חלקית בספרייה שנמצאת בהמשך הרחוב, ומשמשת אותי ברוב הימים כמשרד. אני מצאתי עבודה כעיתונאית והתקבלתי לתוכנית התמחות כעורכת במגזין זה. את כל הדברים האלה, הטליבאן מעולם לא היה מאפשר לנו לעשות.
כשאני מדברת עם אימא שלי היא מספרת שהיא מתגעגעת אלינו; היא אומרת שהדירה שקטה מדי עכשיו. בשיחות שלי עם אסמן היא אומרת שהיא בודדה; אני כבר לא שם כדי לעצבן אותה כשאני אוכלת לה את השאריות מהצלחת או פורעת לה את שערה הארוך. אין לה עם מי לרקוד בחדר, אין עם מי לתכנן את עתידה.
אני תוהה לפעמים: מה אם הייתי נשארת ונלחמת למען המדינה שלי? הטליבאן מנע מאימי לקבל חינוך בפעם הראשונה שהם היו בשלטון, בשנות התשעים. עכשיו הם חזרו ועושים את אותו הדבר לאסמן. הטליבאן אוסרים עתה על נשים לנסוע ללא גברים, להשתתף באירועי ספורט ואומנות ולהיות מועסקות ברוב העבודות. כשהן מחוץ לבית, עליהן להתכסות מכף רגל ועד ראש. הם גם רודפים והורגים אנשים שנלחמו למען הממשלה הישנה. הכלכלה קרסה, וילדים גוועים ברעב. אף אחד לא נותר כדי לתעד כיצד האפגנים משלמים את מחיר ניצחון הטליבאן. פעילים נעצרים, ונאסר על עיתונאים לדווח את האמת. קשה להיות גולה, אבל ההשתקה קשה יותר. הברחתי את המחשב הנייד שלי דרך הטליבאן ונשאתי אותו עליי כל הדרך עד למדינה חופשית כדי שאוכל לכתוב את הסיפור הזה, וכדי שתשמעו עליו.
