ייחלתי בכל מאודי שהמאבק נגד רפורמת הבגרויות של שרת החינוך יפעת שאשא ביטון יחצה מגזרים פוליטיים ולא יהפוך לעוד נושא שבו הדעות נשמעות אוטומטיות ומפוזיציה. קיוויתי שיקום מנהיג פוליטי מהגוש הרל"ביסטי, ולו אחד, שימחה נגד קיצוץ של לא פחות מרבע מתוכנית הלימודים במקצועות שהם ליבת הזהות הציונית והערכית שלנו – תנ"ך, היסטוריה, ספרות ואזרחות. אבל זה לא קרה. תוכניות הלימודים בכל המקצועות ההומניים קוצצו בעשרות אחוזים מאז ימי שר החינוך שי פירון, ובשבוע שעבר, עם פרסום תוכניות הלימודים לשנת הלימודים הנפתחת היום (חמישי), התברר שמדובר בתוכנית האנורקסית בהיסטוריה.
כך למשל, היא לא כוללת את תקופת בית שני. תלמידי ישראל לא ישמעו על עזרא ונחמיה, לא על הורדוס, לא על מצדה ולא על מרד בר כוכבא. גם פרקים רבים מתוכנית הלימודים בתנ"ך לא יכללו בה יותר. בספרות לא תילמד שירת רחל ולא טשרניחובסקי. באזרחות לא ילמדו על המשמעויות השונות של מדינת לאום, לא על זכויות חברתיות וכלכליות ולא על משאל עם.
לא רק תוכנית הלימודים תקוצץ. במקביל תבוטלנה בחינות הבגרות במקצועות אלה וההערכה תהיה ברובה פנימית, כלומר, תביא בוודאות קרובה לפגיעה במעמדם של מקצועות אלו בבתי הספר. נקודת המוצא של המנהלים תהיה שניתן להעניק ציון גבוה במקצועות אלו גם אם מספר השעות יהיה קטן, מאחר שבית הספר קובע את חומר הבחינה ואת מידת הקושי שלה. השעות שיתפנו יוקדשו באופן טבעי לטובת מתמטיקה ואנגלית, מקצועות שבהם תיוותר הבחינה החיצונית.
בפני בתי הספר הוצגו שלושה נתיבי הוראה שביניהם יוכלו לבחור. אחד מהם הוא הוראה דיגיטלית. כלומר, תלמידים ילמדו בעיקר בעזרת צפייה בסרטונים שהפיק משרד החינוך. המחסור החמור במורים מחזק את האפשרות שבתי ספר רבים יבחרו במסלול זה, שהוא ברובו אקסטרני. כך, ברוב השיעורים של מקצועות המח"ר (מורשת, חברה ורוח), שהשיח והדיון הם שאמורים להיות במרכזם, לא יתקיימו דיונים מעמיקים בהובלת המורה ובהשתתפות יתר תלמידי הכיתה.
כיוון שרובם המכריע של תלמידי ישראל לא יודעים להתמודד באופן עצמאי עם טקסטים, וכיוון שזמנו של המורה קצר והכיתות גדולות, קשה להניח שיהיה ערך אקדמי או חינוכי לחלק גדול מהעבודות הרב-תחומיות שתיכתבנה כתחליף לבגרות. מטבע הדברים יהפוך הקורס המזורז במיומנויות ובכתיבת עבודות (במקצועות שהודרו לשוליים וממילא האוניברסיטאות לא תתחשבנה בהם בדרישות הקבלה), לשיעור השנוא במערכת על המורים ועל התלמידים. כפי שמלמד העבר, שוב יתגלו במערומיהן הסיסמאות הריקות של "למידה משמעותית", "התחדשות הלמידה", "הגדלת הבחירה" וכו'. ערכם האמיתי של הדברים ייחשף: צמצום, דילול, חיסול.
אף ששנות התיכון הן ההזדמנות היחידה של ילדיהם לרכוש בסיס ידע תרבותי, זהות ומורשת, רוב אזרחי ישראל ומנהיגיו אדישים לחלוטין לרפורמה. אמנם היו פוליטיקאים בודדים מהימין אשר זיהו את הסכנה וזעקו מספסלי האופוזיציה (בנימין נתניהו, אורית סטרוק ועמיחי שיקלי), אך קיוויתי שלצידם יזעקו אנשי שמאל ציונים וערכיים, ממשיכיהם של דוד בן גוריון, בן ציון דינור ואהרן ידלין.
ד"ר מיכל שאולמורשתו המפוארת בת אלפי השנים של עם ישראל אינה של סטרוק, או שיקלי ואפילו לא של ביבי. היא לא של ישראל הראשונה ולא של השנייה. היא לא רק הסיפור של היהודים בארץ. היא הסיפור של כולנו - התרבות, הערכים, הזהות. ויתור עליה מהווה איום אסטרטגי של ממש. זהותנו, סובייקטיבית ככל שתהא, מתבססת על זיכרון העבר. כך זה ברמה הפרטית וכך זה גם ברמה הלאומית. בכל בוקר כשאנו מתעוררים, אנחנו נזכרים מי אנחנו והיכן אנו נמצאים ומכאן אנו מסיקים מה תפקידנו ולאן פנינו. ללא העבר, אין הווה ואין עתיד.
כיצד לא קם פוליטיקאי (אחד!) מהשמאל שמוחה על כך שאזרחי ישראל לעתיד לא ילמדו לעומק את הנושאים הללו? הסיפור של רפורמת הבגרויות אינו (עוד) מאבק של מורים. זה מאבק על עתיד החברה והמדינה. או שהקיטוב הפוליטי גורם לציפוף שורות של המחנה בכל מחיר, או שהרפורמה משקפת את המשבר הערכי של השמאל בישראל. האפשרות השנייה מפחידה הרבה יותר.
- ד"ר מיכל שאול היא ראש החוג להיסטוריה במכללה האקדמית הרצוג
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
