בכיר במערכת הביטחון המעורב עמוקות בנושא החטופים התייצב לאחרונה מול משפחות ואמר ברורות: חמאס רוצה עסקה. הוא במצוקה, וזקוק לה מאוד. זו שעת כושר. אסור להחמיץ אותה, בפרט כאשר החורף מתקרב. מי מהחטופים שעודנו בחיים, אולי לא ישרוד אותו. בדרג הפוליטי התעצבנו; "אני לא מסכים", השיב שר בולט בממשלה למשפחות ששוחחו איתו, "ויש אנשים במערכת הביטחון שלא מסכימים עם מי שאמר לכם את זה. יש לו זכות להביע דעה. זו דעה. חמאס לא נואש, ולא קרוב לעסקה".
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למנויים:
אפשר רק לתהות מה חשות המשפחות מול ויכוח גלוי שכזה. על המדוכה נמצאים חייהם של עשרות ישראלים, מעונים בגופם ונפשם, אודים מוצלים מאש, שחווים ייסורים שאיש מאיתנו לא מסוגל לדמיין. כדי להסיר ספק: רוב המשפחות מאמינות לצוות המו"מ הישראלי שסבור שיש סיכוי ואפשרות לעסקה, אם ישראל תדחוף קדימה; שהממשלה לא עושה מספיק (בלשון המעטה).
גורם מדיני ישראלי אמר לי לאחרונה משפט קשה, שיש חובה לצטט כאן: "נתניהו נותן תחושה למי שמשוחחים איתו, נניח מארה"ב, שגורל החטופים כבר נחרץ. הוא מדגיש יותר את המתים מאשר את החיים". בכלל, עושה רושם שתש כוחה של המערכת הישראלית הביטחונית אל מול הקיפאון בעזה. חזון לרצועה שאיננו כולל כיבוש צבאי – אין בשלב זה. כיבוש צבאי מלא – גם אין. קטאר בחוץ; רוב מערכת הביטחון וצה"ל סברו שהיה צריך להחליש אותה מזמן, אם לא לפלוט אותה לגמרי, לאור היותה מעוז של האחים המוסלמים וחמאס. ראש הממשלה וראש המוסד סברו אחרת. אגב ראש המוסד, הוא זה שמחזיק בתיק של המו"מ להשבת החטופים. בחודשים האחרונים, עם האינטנסיביות הגוברת של המלחמה בלבנון ומלחמת הצללים באיראן, עושה רושם שדדי ברנע ממוקד בזירות אחרות (עניין מובן לחלוטין, בהתחשב באתגרים). אולי הגיע הזמן שגורם אחר ינהל את המגעים וינסה לדחוף אותם בקבינט. הדרג הזה מבטא פחות ופחות דחיפות ביחס לעסקת חטופים, בשעה ששחרורם הופך לקריטי הרבה יותר.
צריך להדגיש: במקרה של חמאס, אי-אפשר לדעת. ממשל ביידן ממשיך להאשים את חמאס בכך שאין עסקה. יכולות התקשורת שלו מוגבלות. בארגון מתפתח מאבק ירושה פנימי; ההערכות המוקדמות בצה"ל היו שיהיה ניתן למנפו ואולי להגיע לעסקה מהירה. עד כה הן התבדו. אך הנקודה איננה להוכיח שחמאס מוכן או לא מוכן לעסקה. הנקודה היא שאין שכנוע ציבורי בישראל שהממשלה מוכנה לעסקה. הדמות הנגישה ביותר למשפחות החטופים, המחויבת ביותר, הייתה יואב גלנט. גלנט פוטר.
פריצת הדרך אמורה להגיע בצפון, ובקרוב. היה פה עיכוב שלא הוסיף כמעט כלום לאף צד; הרוב מאשימים בו את הבחירות בארה"ב, ואחרים את ירושלים והשתרכותה הכללית. גורמים לבנוניים – כאלה שלא אוהבים את חיזבאללה – משדרים תסכול גובר מהתארכות המגעים. את מתווה ההסכם פירסמתי ב"ידיעות אחרונות" וב־ynet ב־29 באוקטובר: במשך 60 הימים הראשונים, יישום מורחב של 1701 וירידת צבא לבנון דרומה. ייבנה מנגנון ניטור להפרות חיזבאללה, וארה"ב תכיר בזכותה של ישראל להגיב בעצמה אם תידרש. ייעשה ניסיון להגביל התחמשות מחודשת של חיזבאללה (בין היתר בגיוס מוסקבה).
לא הרבה השתנה מאז. היו בחירות בארה"ב. הוכשטיין נסע, וחזר. רון דרמר נסע למוסקבה ולארה"ב. נתניהו וטראמפ שוחחו. הנשיא הנבחר אמר פומבית שהוא רוצה הפסקת אש בצפון. התנהלו מגעים מול מדינות שונות, בין היתר בריטניה, שנועדו ליצור מחויבות גוברת לאיוש יוניפי"ל. אחת ההתפתחויות החשובות היא בניית המודל שבו ארה"ב תעצים את צבא לבנון, כך שזה יוכל לתפוס שליטה אמיתית בדרום – ובעצם, להפוך לגורם חשוב יותר בזירה הלבנונית. אפשר להניח שכאשר שר הביטחון הטרי כ"ץ אמר בנוכחות הרמטכ"ל שחיזבאללה יפורק מנשקו, הוא כיוון לפירוק בדרום לבנון – שם חיזבאללה לא אמור להיות בכלל.
בשבועיים שחלפו, המשיכו חיילי צה"ל להילחם ולחרף את נפשם. יש דינמיקה טבעית: כל עוד הממשלה לא מורה לצאת, דרגי השטח הצבאיים מושכים לפעול, להתרחב לקו הכפרים השני ואם אפשר ‑ צפונה ממנו. השבוע, כפי שאנחנו יודעים, היה קשה מאוד – בחזית ובעורף. חיזבאללה ספג מהלומות חריפות, אך נלחם וגובה דם.
צה"ל והמוסד הגיעו להישגים יוצאי דופן בחיסול שדרת הפיקוד של חיזבאללה, ובעקבות כך ישראל זכתה להצלחה המדינית המובהקת במלחמה: הסכמה כפויה של חיזבאללה להפסקת אש, כזו שתנתק את חזית הצפון מהדרום. אם ההסכמה תמומש, מדובר בתוצאה מצוינת ונדירה. בהנחה שלא תוחמץ, כמובן.
בירושלים ובלשכת ראש הממשלה יש אופוריה מהממשל החדש בארה"ב. בנימין נתניהו ורון דרמר הימרו בענק על דונלד טראמפ. בניגוד ל-2012 וההימור על מיט רומני – הפעם הם קלעו בול. אבל גם בחלומות הוורודים של נתניהו ושות', שגריר כמו מייק ("לא שולל סיפוח") האקבי ושר חוץ כמו מרקו רוביו ("חמאס אחראי למלחמה") הם לא יכולים היו לדמיין. וכמובן, יועץ לביטחון לאומי כמו מייק וולץ, מגדולי התומכים שהיו לישראל אי פעם בבית הנבחרים. וולץ הוא החבר היחיד בקונגרס שחבר בכל הוועדות הרלוונטיות – מודיעין, חוץ, שירותים מזוינים. אלה מינויים עם תפיסת עולם סדורה ובסיס אידיאולוגי רחב, גם אם לא מסכימים עימם.
הסיפור גדול מישראל. ממשל טראמפ עשוי מרקמה מהפכנית ממש. מה שהכי מרגש את הרפובליקנים הוא תפקידם של ויווק רמאסוואמי ואילון מאסק. האיש העשיר בעולם ויזם מצליח, שהפך לפוליטיקאי, אמורים "לייעל" את הממשל האמריקאי כולו. בשוק הפרטי, מאסק יודע לייעל; כאשר רכש את טוויטר, הוא פיטר את רוב עובדי החברה. בקהיליית ההייטק האמריקאי חוששים מאוד מכוחו העצום של מאסק; מכך שיוכל לעשות שימוש במעמדו העוצמתי כדי לפגוע במתחריו. בוושינגטון, רבים מעריכים שירח הדבש בין טראמפ למאסק ייגמר בקרוב; "הם לא יהיו מסוגלים לשרוד את נוכחות האגו של שניהם", אמר לי מישהו בעיר. אני לא כל כך משוכנע; מאסק הוא אדם מאוד מתוכנן.
הנשיא הנבחר החליט להמחיש תפנית קיצונית, בכל מחיר. למנות את הקונספירטור מאט גייטס לתפקיד התובע הכללי – נחכה לראות אם זה יעבור את הסנאט – שקול בישראל למינויו של איתמר בן גביר לשר לביטחון לאומי (אופס, זה כבר קרה). טולסי גבארד מואשמת תדיר שהיא החברה הטובה ביותר של ולדימיר פוטין בזירה הפוליטית האמריקאית וב־2017 טסה לדמשק לביקור נימוסים אצל רב-הטבחים בשאר אל-אסד; היא תהיה אחראית על קהיליית המודיעין האמריקאית. ועדה מיוחדת עתידה לבדוק את הגנרלים האמריקאים ולתת המלצות למפקד הצבא. בארה"ב, זהו הנשיא. ברצותו, הוא יכול לפטר כל גנרל – ומיד. הנשיא רוצה לבטל את משרד החינוך הפדרלי. וזו רק ההתחלה.
ולטראמפ יש מנדט ציבורי. מנדט זו לא מילה. הוא ניצח באלקטורים, וגם בקול הפופולרי, דבר שקרה למועמד רפובליקני רק פעמיים מאז 1988. הרפובליקנים ישלטו בסנאט, בבית הנבחרים, וכמובן בבית הלבן. כפי שנכתב פה לפני הבחירות: טראמפ היה הפייבוריט לניצחון מראשית המרוץ. אין פה הפתעה מעצם הניצחון, אלא רק מכמה שהוא היה נרחב. לדוגמה, החדירה העמוקה של טראמפ לערים הגדולות בארה"ב, אלה שבעבר נשלטו ללא עוררין בידי דמוקרטים; הדרך שבה זכה לתמיכה עצומה, ביחס לרפובליקני, במדינות כחולות עמוקות, כמו ניו־יורק או ניו-ג'רזי. טראמפ לא ניצח שם, אבל התקרב הרבה יותר מכל רפובליקני מאז רונלד רייגן.
אינספור ספרים ייכתבו על הניצחון הזה ומשמעויותיו. רוב המשמעויות עודן לוטות בערפל; "הוא פשיסט", אמרה קמלה האריס בקמפיין. עם הכוחות שהנשיא הנבחר עומד לקבל, אין ספק שהחרדה של חצי מהאמריקאים מרקיעה שחקים. הייתי כותב שהדמוקרטים מבטיחים מלחמת התשה, אבל זה לא המקרה. הם עדיין מנסים להבין את הכישלון.
סיפור קטן שמייצג אותו הוא הפודקאסט של ג'ו רוגן. פודקאסטים הם אמצעי התקשורת המועדף על אנשים צעירים בארה"ב; הגיל הממוצע של שומעיהם עומד על 34. בחדשות בכבלים, לדוגמה, הגיל הממוצע הוא 70.
דונלד טראמפ הלך להתראיין אצל רוגן. ישב שם כמה שעות. לרוגן מאזינים כ-11 מיליון בני אדם ביום. כפי שהגרפיקה המצורפת ממחישה, זה יותר מכפול מסך הצופים היומי של CNN, פוקס ניוז ו־MSNBC בפריים טיים. שוב: יותר מכפול. רוגן הזמין את סגנית הנשיא האריס לבוא, אבל זה לא קרה. ומדוע? לפי ג'ניפר פלמיירי, יועצת בכירה לבעלה של האריס, המועמדת חששה מ"ביקורת פרוגרסיבית" להופעתה, ואנשי הצוות בקמפיין שלה – פרוגרסיבים בעמדותיהם – הקימו קול זעקה, בגלל דמותו של רוגן. הראיון נפל.
לעומת זאת, מטה האריס הוציא סכומים דמיוניים על רכישת מדיה, תשדירים, זמרות וזמרים בעצרות הבחירות ועוד. הסיפור הזה מדגים הרבה: את הכישלון הקולוסלי בניהול הקמפיין, את הדרך שבה האריס נמנעה מעימות עם האגף הרדיקלי במפלגתה, עניין שהיה מסייע לה בקרב בוחרים מתלבטים ומרכזיים, ואת דרגת הניתוק של הממסד הדמוקרטי מהבנה תקשורתית עכשווית.
כמו אחרי 2016, הולך ומתפתח ויכוח אם הסיבה העמוקה לתפנית לעבר טראמפ והרפובליקנים נבעה משיקולים חומריים (המחירים הגבוהים, חוסר היכולת לקנות בית, התחושה שהמדינה בכיוון הלא־נכון) או מעניינים הקשורים בתרבות, ביטחון וזהות (כגון הגירה, המלחמה ברצועת עזה, ביטחון אישי ופשיעה, תרופות הורמונליות לקטינים טרנסג'נדרים).
תחסכו לעצמכם את הוויכוח: זה גם וגם. אחד התשדירים האפקטיביים של מטה טראמפ בקמפיין, כזה שהזיז 2.7% לטובתו ממי שצפו בו בקבוצות המיקוד, עסק בכך שקמלה האריס תומכת במימון ניתוחים מגדריים לאסירות ואסירים טרנסג'נדרים על חשבון המדינה. במטה טראמפ היו המומים מההצלחה של התשדיר. בסופו של דבר, הוא לא עסק בשום דבר שקשור עמוקות לחוויה האישית של למעלה מ־99.9% מהאמריקאים.
בסופו של דבר, לבד מנושאי ההפלות והנגישות לרובים ואקדחים, הסקר המצורף ממחיש כי עמדות פרוגרסיביות מפסידות בכל סוגיה שעל הפרק. החל מהמלחמה בעזה, שם ההפסד הכי מובהק, דרך ההכרה בכך שהגירה היא "בעיה רצינית", כפי שהשמרנים אומרים, ועד הסוגיות הציבוריות של טרנסג'נדריות, אפליה מתקנת ועוד.
בקיצור: המחירים בארה"ב אכזריים, והמציאות הכלכלית מאתגרת – אך המשק לא במיתון. הוא נהנה מתעסוקה מלאה. הסוגיות התרבותיות, הביטחוניות, היו קריטיות לניצחון טראמפ; קשה לדמיין אותו מנצח בלעדיהן.
מדובר במרד. המרד איננו רק כלכלי, אלא גם תרבותי; הוא לא נובע ממרכיבים חומריים לבדם, אלא מתחושת ניכור כלפי ממסד ועולם ערכים מסוימים. זהו איננו מרד של כל האמריקאים; הפער בין טראמפ להאריס בתוצאות הסופיות עמד, נכון לאתמול, על 1.4%.
אך אין ספק שהטראמפיזם תפס תאוצה יוצאת דופן מאז 2016. ההדגמה הטובה ביותר לכך היא שינוי דפוסי ההצבעה לפי הכנסה. מאז שנות ה-60, עניים בארה"ב מצביעים עקבית לדמוקרטים. הם אלה שמבטיחים יותר רשתות הגנה חברתיות. לעיתים קרובות, העניים הם שחורים או בני מיעוטים אחרים. הדמוקרטים בנו קואליציה רחבה: צווארון כחול של לבנים, אליטה אינטלקטואלית, מיעוטים. הקואליציה הזו מתה, וטראמפ הרג אותה. בפעם הראשונה מאז לינדון ג'ונסון, שנבחר לפני 60 שנה, אין פער בין הקולות שקיבלו רפובליקנים ודמוקרטים בקרב בעלי ההכנסות הנמוכות בחברה האמריקאית. זו תופעה שהחלה בתקופת אובמה, ויחד איתה תופעה אחרת: יותר ויותר עשירים מצביעים לדמוקרטים. אם בעבר הפער לטובת הרפובליקנים בקרב השליש העליון של המשתכרים האמריקאים עמד על למעלה מ־20%, כיום יש פער לטובת הדמוקרטים. זה עניין מדהים למדי. הקלישאה היא שהרפובליקנים הם המפלגה המסורתית של גברים לבנים, עשירים, שרוצים הקלות מס. הקלישאה הזו איננה. טראמפ הכחיד אותה.
הכתובת הייתה על הקיר שנים רבות. אני זוכר שיחה עם נהג מונית, מהגר ממקסיקו, בשנת 2016; הוא הסביר מדוע יצביע לדונלד טראמפ. לשיטתו, המהגרים הלא־חוקיים "מוציאים שם רע" ולוקחים עבודה למהגרים החוקיים. ב־2016 אמירות כאלה היו אנקדוטה. אך בבחירות 2024 הקפיצה המרשימה ביותר בכוחו של טראמפ הייתה בקרב גברים היספנים. במקביל, המפלגה הדמוקרטית הפכה מיושבת יותר ויותר. מעמד העשירים האמריקאי התרגל אליה, ידע איך להסתדר בעודה בשלטון, וממילא נהנה מכמות מופקעת כל כך של הטבות מס, שהוא יכול להרשות לעצמו לתמוך – אפילו בדמוקרטים.
כעת המפלגה הדמוקרטית תצטרך להמציא את עצמה מחדש. לטראמפ, מצידו, יש שנתיים: מקובל שאחרי שנתיים, בבחירות האמצע, נשיא מכהן מאבד את הרוב שלו בקונגרס. הנשיא הנבחר חייב לפעול מהר או שחלון הזמנים שלו ייסגר. אם לשפוט לפי רצף המינויים והדרמות השבוע, זו בדיוק הכוונה של דונלד טראמפ.
