כל שינוי פוליטי גדול, כל מהפכה, צריכים סיפור גדול או מיתוס שיגדיר בפשטות ובבהירות מי נגד מי. במהפכה הצרפתית היה זה המלך ו"אם אין לחם תאכלו עוגות", במהפכה האמריקנית היו אלה המסים ואירועי מסיבת התה בבוסטון. סיפור דומה מוצע לנו גם היום כדי להסביר ולהצדיק את המהפכה המשפטית. נחשפתי אליו במסגרת פעילותי בפרויקט "בואו נדבר דמוקרטיה" שהפורמט שלו פשוט: פותחים עמדה עם דגלים ופרחים בערים שונות בארץ ומזמינים עוברי ועוברות אורח לדבר על ערכים ודמוקרטיה. באופן טבעי, שיחות רבות באמת ממוקדות בחקיקה הנוכחית, אבל שווה לעצור ולדון דווקא בסוג אחר של שיחות, המתקיימות בתכיפות מפתיעה, ומציעות סיפור או הסבר אחר למהפכה.
(לפני שאמשיך אבהיר כי הדברים הכתובים כאן הם על דעתי בלבד, ואינם מייצגים את הפרויקט, או מי מחבריו וחברותיו, על מגוון עמדותיהם הפוליטיות).
שיחות רבות במסגרת הפרויקט הופכות במהרה לווידויים אישיים. חלק מהמבוגרים מספרים על החיים במעברות או על הבושה שבעוני. אחרים מדברים על בתי ספר שלא קיבלו את ילדיהם בגלל צבע עורם או המבטא. יש שמדווחים על אח או אחות שהיגרו לחו"ל כי שם לא מתייחסים אליהם באופן מעליב. הסיפורים מגוונים, אבל המסר של רובם אחיד: כולם וכולן חוו אפליה כואבת בשל היותם מזרחים, ולכן הם תומכים במהפכה המשפטית.
התחושה שעולה מהשיחות הללו היא שבעיני רבים מייצגת מערכת המשפט קבוצה אשכנזית של בעלי זכויות יתר, ושהשינויים המתוכננים בה אמורים להיות חלק משינוי במערך כוחות לא שוויוני ששולט בחברה הישראלית מאז ומעולם. יש משהו קצת מוזר בשיחות הללו מאחר שאצל רבים מאלה ששוחחנו איתם הסיפורים האישיים הם מהעבר הרחוק. מעטים מעידים על חוויות מהשנים האחרונות. אין בכך כדי לטעון שבישראל של היום אין אפליה, ממש לא, ועדיין, בשיחות עם אותם גברים ונשים נדמה שאנו במאבק עם רוחות רפאים. השיחה לרוב אינה מתמקדת בהווה, ואפילו לא בפרטי השינויים המוצעים במערכת המשפט, אלא בכאב קשה ולעיתים מודחק שנדמה שרק עתה מוצא את מקומו הלגיטימי במרחב החברתי והתרבותי בישראל.
וכאן החטא והפספוס הגדול של המהלך הפוליטי הנוכחי. שנים רבות, רבות מדי, הכאב של רבים כל כך לא קיבל את מקומו הראוי בציבוריות הישראלית. אנשים שסבלו במעברות, שהושלכו באישון ליל בעיירות פיתוח, או שלא קיבלו עבודה כי לא היו חלק ממפלגת השלטון - לא זכו לספר את הסיפור שלהם ולא הרגישו שהם חלק לגיטימי בפרויקט הישראלי.
ישראל היא לא המדינה היחידה שבה חלק מהאזרחים הופלו ומופלים באופן שיטתי, ועלינו ללמוד כיצד מדינות אחרות מתמודדות עם העבר וההווה שלהן. דוגמא אחת היא ועדת השלום והפיוס שהקים נלסון מנדלה לאחר סיום שלטון האפרטהייד בדרום אפריקה. מטרתה הייתה, בין השאר, להביא למחילה ולסליחה ולאחות את הקרעים בין שחורים ולבנים. הקולות הגוברים בארה"ב לפיצוי צאצאי העבדים הם דוגמא נוספת, גם אם קיצונית, לאופן שבו החברה האמריקנית מנסה להעניק קול לאלו שהושתקו בעבר. הגיע הזמן שגם בישראל יהיו מאמצים דומים.
ד"ר גלעד שרביטאלא שבישראל הופך הסיפור החשוב והעצוב של רבים לכלי משחק בידי אלו שמבקשים לנתץ ולנגח את מערכת החוק בישראל. כאשר השר דודי אמסלם לועג למפגין שנפגע קשות בעינו ומגדיר אותו "צפונבון שנשרט ליד העין", הוא לא מנסה לספר את הסיפור המזרחי או לתקן את המעוות. הוא מנסה לנכס את הסיפור הזה למטרות פוליטיות צרות ותוקף באמצעותו את מוסדות המדינה תוך שהוא מפורר את רקמת החיים העדינה שעוד נותרה.
האפליה נגד יהודים יוצאי ארצות ערב והאסלאם אינה אגדה או רק סיפור, אלא אמת כואבת ופצע מדמם. אלא שהפצע הזה הפך כלי מרכזי במהפכה נגד מערכת המשפט. כלומר, בין אם השינויים בה נחוצים ובין אם לאו, חשוב לשאול איזה סיפור מגויס למחלוקת וכיצד הוא מתוחזק ומועצם. וכפי שראיתי, יש לכך ביטוי ברור במציאות: כאשר אנשים מספרים בכאב על חייהם לפני עשרות שנים ורואים בכך סיבה טובה למהפכה במערכת המשפט, ברור שאנחנו צריכים מיתוסים חדשים.
- ד"ר גלעד שרביט הוא חבר סגל במחלקה לפילוסופיה ולימודי דתות באוניברסיטת טאוסון, מרילנד
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
